השבועון האנגלי "אקונומיסט" אינו דומה כלל ל"מעריב", "ידיעות" וכו'. זהו עיתון בורגני רציני, החייב לספק מידע אחראי לקהל קוראיו, עליהם נמנים נכבדי המעמד השליט. לכן אין הוא מסתפק בבדותות כדוגמת העיתונים הישראליים. בחרנו להביא דיווח, פרי עטו של כתב השבועון בלבנון (גיליון 31 בינואר 1976) על אירועים אותם סילפה העיתונות הישראלית עד לבלי הכר. להלן התרגום המלא לעברית.

 

‏הלבנונים שוב הפתיעו את עצמם ואת העולם – כפי שעשו ביולי 1958 ‏– במציאת פתרון למלחמת האזרחים, על סף משבר לאומי טוטאלי. הדבר בא כהפתעה אכזרית למיליטנטים המארוניטים. ביום רביעי, 21 ‏לינואר, הכריז רדיו הפלנגות, כי קבוצות המארוניטים התאחדו תחת פיקוד משותף, כדי לבצע "פעולה צבאית לשחרור המולדת הלבנונית מידי הפולשים"; כלומר: מידי הפלסטינים.

‏פחות מ-24 שעות לאחר מכן נאלצו המנהיגים המארוניטים לקבל תנאים שעד כה דחו שוב ושוב, בפעם האחרונה – רק לפני מספר שבועות. השינוי הקיצוני במשבר הוא תוצאה של חישובים מוטעים שהופרכו בזה אחר זה, בין היום השני ליום החמישי בשבוע שעבר (22-19 לינואר).

‏השגיאה העיקרית של המארוניטים היתה הברוטאליות שבה תקפו את איזור העוני קרנטינה ביום ב', שכללה, לראשונה במלחמת אזרחים זו, אונס המוני. למחרת היום הפציץ ושרף כוח-נקמה של מוסלמים ופלסטינים את דאמור – מובלעת מארוניטית מדרום לביירות. זו היתה התבוסה הצבאית המכרעת הראשונה שנחלו המארוניטים, שנטו כבר לראות עצמם כבלתי-מנוצחים. גרוע במיוחד מבחינתם היה הרושם שיצרו ההתקפה על קרנטינה, תפיסת מחנה פלסטיני והטלת מצור על שני מחנות אחרים, בליבם של קצינים בינוניים בצבא השחרור הפלסטיני (צש"פ).

‏באמצעות מיני-פוטש אילצו קצינים אלה את יאסר ערפאת לתת להם יד חופשית. בריגדת ירמוק של צש"פ, שכבר חנתה בדרום-לבנון, נעה לכיוון צפון-מערב ויחידות אחרות החלו להגיע מסוריה; כמה קצינים אף חצו את הגבול עם יחידותיהם מבלי לחכות לפקודה מגבוה.

‏המארוניטים אף העריכו לא נכון את ההשפעה שתהיה להתערבות פלסטינית רצינית. להערכתם היו עשויים להתרחש שני דברים. ראשית, האמינו שגם אם הצבא הלבנוני יישבר, הרי שרובו המכריע עדיין יגן עליהם מפני צבא השחרור הפלסטיני. הצבא אמנם פורק, בימים ג' וד', בעיקר בגלל קרנטינה, שבה הקורבנות היו מוסלמים שיעים, כמרבית החיילים עצמם. שליש מן הצבא ערק; אך גם החיילים הנוצרים סירבו לספק את ההגנה שדרש כמיל שמעון, שר הפנים. שנית, המארוניטים העריכו שאם צש"פ ייכנס לפעולה הרי שהישראלים יראו בכך תירוץ לתזוזה, דבר שיביא להתערבותן של המעצמות הגדולות. אלא שהישראלים מיהרו להכריז על איפוק. פירוש הדבר לגבי המארוניטים היה סוף המשחק.

‏וכך, כאשר החל צש"פ לחצות את רכס הלבנון, ביום ד', פשטה פאניקה בין המארוניטים. פירוש הדבר היה שעם חציית ההרים יימצא רוב האיזור שבשליטת המארוניטים נתון לחסדי הארטילריה הפלסטינית. איום זה הביא את הנשיא פראנג'יה ואת שר החוץ הסורי חדאם להכריז על הסכם, ואת מנהיגי שני הצדדים לקבל הסכם זה עוד באותו היום. גם הנוצרים וגם המוסלמים נתנו את הסכמתם בלית-ברירה.

‏האם מדובר בשלום והאם הוא בר-קיימא? הסכנה העיקרית להסכם עלולה לבוא מצד המארוניטים, משום שהם אלה שהובסו למעשה. השאלה היא אם המארוניטים המיליטנטים יכירו בתבוסתם וישלימו עימה. הפלנגות, שלא כמו אנשי שמעון בדאמור, לא הוכרעו בשדה הקרב. אולם מאזן הכוחות מראה כי היתרון הפוליטי והצבאי של המארוניטים התערער במשך עשרת החודשים האחרונים. בניגוד לרצונו של הנשיא המארוניטי הודח מתפקידו מפקד הצבא, והמימשל הצבאי הופל. כראמה קיבל את השלטון; וכל ניסיון להביא להתערבות בינלאומית נכשל. לעומת זאת קיבלו המוסלמים מספר שווה של מקומות בפרלמנט ובדרגות בכירות בביורוקראטיה; יהיה להם גם ראש ממשלה בלתי-תלוי בחסדי הנשיא.

‏סוריה יצאה מן המשבר כשיוקרתה בסימן עלייה, וזאת על חשבון מצרים ועיראק. חדאם הבטיח אמנם שוב ושוב כי סוריה פועלת רק מתוך מניעים אלטרואיסטיים, אך אין ספק שלבנון נמצאת כיום בחסותה של סוריה. התפתחות זו, בנוסף להתקרבות לירדן, הופכת את סוריה למעצמה אזורית המסוגלת לשאת ולתת עם ארצות-הברית מעמדה של כוח.

‏אלא שסוריה תסכן את עמדתה אם תשאיר את הפוליטיקאים ואת מפקדי הצבא שלה בלבנון לתקופה שתעלה על שבועיים. הם יהפכו במהרה לשליטים זרים לא-פופולאריים.

‏ההתדיינות בקשר למעמדה העתידי של סוריה כבר החלה, גם מצד המוסלמים וגם מצד הנוצרים. המוסלמים הסונים, מנהיגי מעמד הביניים, השמאלנים – ­אף אחד מאלה אינו חפץ בנוכחות הסורים הבעת'יסטים, הנתונים לשליטת הכת המוסלמית-עלאווית. גם ה"פתח", הסיעה הפלסטינית העיקרית של ערפאת, אינו מעוניין שאל-צאעקה הסורי יידחף לעמדת-מפתח באש"פ.

‏הסורים השתמשו בצבא השחרור הפלסטיני על מנת להבטיח את הצלחתם בלבנון. אך התפתחות זו עלולה להוליד מתיחות ביחסי סוריה והפלסטינים. הסורים כבר דיברו בגלוי על כוונתם לאלץ את הפלסטינים לפעול בלבנון כפי שייאמר להם. הפלסטינים למעשה אינם מאושרים מן התפקיד ששיחקו בלבנון; הם תמיד פחדו מכך שעוצמה פוליטית בלבנון עשויה להוות פיצוי על אובדן פלסטין. הם עדיין לא אוהבים לשמוע איומים מן הסורים, כי עליהם לציית להסכמי שביתת הנשק ביניהם לבין הממשלה הלבנונית. אך נראה כי הסורים מפחיתים בחשיבות הגאווה והכבוד העצמי של הפלסטינים. המארוניטים מצידם מחכים לפרוץ משבר סורי-פלסטיני.

‏אחד השינויים שיתבקשו, אם ישרור שלום, הוא הערכה מחדש של ההשפעה והיוקרה של העדות הנוצריות השונות. העדות האחרות מתייחסות באיבה למארוניטים, אשר פעמיים במשך עשרים השנים האחרונות המיטו הרס ומלחמת אזרחים על ארץ זו.

‏אימרה מתאימה על הלוחם הפלנגיסט האלמוני הן השורות הבאות של המשורר העיראקי עלי העיוור, בן המאה הקודמת: "נלחמתי לחינם – לא למען משפחה, לא למען מולדת ולא למען דעה. לא נלחמתי למען אמונתי ואף לא בעבור מזומנים בידי. נלחמתי – אך היה זה לחינם…"

(ראו גם "מלחמת האזרחים בלבנון")