אחד המונחים השגורים ביותר במינוח הפוליטי של המזרח התיכון הוא "סטאטוס קוו". השימוש בביטוי זה גבר באחרונה בעקבות הקרבות בלבנון והמספר הרב של הסכמי הפסקת-אש אשר הושגו במהלכם. כמו לאחר כל מאורע המאיים לערער את האיזון העדין הקיים בין הכוחות השונים באיזור, כן גם עתה שוקדים כוחות אלה על מציאת פתרון אשר יסדיר סטאטוס קוו חדש בלבנון.
כיום ברור לכולם שביסוד החברה הלבנונית נמצאים ניגודים עמוקים שאינם ניתנים לגישור ויציבותו של כל הסכם שיושג לא תעלה על יציבותם של קודמיו. הוויכוח המתנהל הוא על מהותם של ניגודים אלו. התעמולה הציונית מרבה להציג את המאבק כמאבק על רקע דתי בין נוצרים למוסלמים. יש כאלה השבויים בהשקפת עולמם הגזענית עד שביסוד כל בעיה רואים הם את "עירוב הגזעים והלאומים". לצורך הוכחת טיעוניהם משנים הם את העובדות לנוחיותם וקוראים למארוניטים "לאום", כפי שמצאנו ב"טור הליכוד" ("הארץ", 28.5.75). הכותבים מדברים על מגמה "למחוק זכר אחרון ליישות הלאומית של המארוניטים", וממשיכים בכך שהמאבק צריך לשמש הוכחה אם "ניתן למיעוטים אתניים לקיים חיים לאומיים עצמאיים בקרב האומות הערביות" (ההדגשות לא במקור). הרחיק לכת בטיעוניו הכתב חגי אשד ("דבר", 22.10.75). לדעתו בעייתה של לבנון היא בכך שיש 400,000 פלסטינים מיותרים בשטחה. פתרון הבעיה אפשרי לדעתו ביצירת מדינה בעלת רוב נוצרי בטוח ובעלת צביון מערבי.
לדעתנו, הצגת הבעיות בלבנון על מישור דתי דומה להצגת מאבקם של הפנתרים השחורים בישראל כמאבק על מישור תרבותי. טיעון כזה יכול אולי להתקבל על דעתם של קוראיו הממוצעים של עיתון רשמי בארצות-הברית או באירופה, אך כל אדם בישראל יודע ששורשיו של מאבק זה נעוצים בבעיות חברתיות עמוקות. המשך קו ההיגיון של אלה, המציגים את הסכסוך בלבנון כהוכחה לחוסר האפשרות של "עירוב גזעים ודתות", מוביל לרעיון האבסורדי של פתרון הבעיות בין עדות המזרח לבין אשכנזים בישראל על בסיס של הפרדה. אנו מנערים חוצננו מ"תיאוריות" אלו שריח שנות השלושים עולה מהן. בראותנו את היסוד לניגודים לאומיים ועדתיים בסיבות חברתיות, כלכליות ופוליטיות, הניתנות לניתוח, לאיבחון וכן לשינוי – ננסה במאמר קצר זה לתרום להבנת המתרחש בלבנון.
מורשת הקולוניאליזם הצרפתי
בתחילת ספטמבר 1920 הכריז הנציב העליון הצרפתי על יצירת מדינת לבנון הגדולה (בגבולותיה של היום). מטרתה של צרפת בצעד זה היה להחליש את התנגדות האוכלוסייה המקומית לשלטונה על ידי יצירת מתיחות בין סוריה ללבנון ועל ידי יצירת שיווי משקל רגיש בתוך לבנון בין האוכלוסייה הנוצרית (לעדותיה השונות) לבין המוסלמים והדרוזים. שמירת שיווי משקל זה, כמו גם הפיקוח על היחסים בין שתי המדינות, היתה בידי הצרפתים. על ידי קיום בתי ספר נוצריים בצרפתית, הצליחו הצרפתים לקשור רבים מהנוצרים למערכת השלטונית, ונתנו להם תפקידים באדמיניסטרציה ובצבא. גם הקידום המעמדי התאפשר לנוצרים ביתר קלות, מתוך שיקולים של יצירת מעמד מקומי הקשור בטבורו לשליטה הקולוניאלית. מצב זה נותן אותותיו עד היום כאשר רוב הבורגנות, הזעיר-בורגנות העירונית, האדמיניסטרציה והקצונה הצבאית הם נוצרים.
סעיף החוקה משנת 1926 שקבע את "זכות ההשתתפות היחסית של כל עדה ועדה בהנהלת המדינה" עורר עוד בשעתו התנגדות בחוגים שראו בו כוונה להניח ביסוד המדינה חומר נפץ של ניגודים עדתיים. האמנה שנחתמה עם הכרזת עצמאותה של לבנון ב-1943 קבעה שכל התפקידים והמשרות במדינה, בממשלה, בפרלמנט ובשירותים הציבוריים, יחולקו בהתאם לפרופורציה המספרית של כל אחת מהעדות. באופן כללי מחולקים התפקידים בין שתי הדתות העיקריות ביחס של 5:6 (שישה לנוצרים וחמישה למוסלמים) . הוחלט שנשיאות הרפובליקה והפיקוד העליון של הצבא יהיו תמיד בידי המארוניטים (העדה השלטת בקרב הנוצרים), שראש הממשלה יהיה מוסלמי-סוני ונשיא הפרלמנט מוסלמי- שיעי.
הפרלמנט, שנבחר גם הוא לפי קריטריונים דתיים, מייצג מה שמכונה "ברית חצופה בין הפיאודליזם והכסף". רק נציגים מסורתיים של משפחות גדולות בעלות מעמד דתי או כלכלי יכולים להתחרות עם קבוצות הלחץ השונות. פרט לפגיעה בעיקרון הדמוקרטי של הבחירות השוות שיש בשיטה זו, יש בה מכשול על דרך ייצוג האינטרסים החברתיים הממשיים המשותפים לבני המעמדות המקבילים שבקרב העדות השונות. שהרי במידה זו או אחרת מהווה כל עדה פירמידה חברתית שקודקודה הוא קומץ עשירים מנצלים, בעלי זכויות יתר – ובסיסה הוא המוני המנוצלים המקופחים. במבנה הפוליטי הקיים כפותים המוני העם בהכרח למאבק ראשי העדות, המייצגים בדרך כלל את היסודות השמרניים שבעדתם. הפרלמנט אינו משקף אף שמץ מהסתירות הקיימות בחברה הלבנונית ולכן בתקופה של מתיחות כלכלית וסכסוכים חברתיים ופוליטיים עובר לעיתים קרובות הוויכוח לרחוב.
המבנה הכלכלי
הכלכלה הלבנונית והמעמדות המסורתיים השולטים בה נשארו עד היום תלויים תלות מוחלטת במערב. לבנון הפכה למרכז מסחרי וכספי עיקרי המחבר בין הארצות התעשייתיות במערב לבין ארצות האיזור. הכנסות סחר ושירותים (בנקים ותיירות) מהוות כשני שלישים מהתוצר הלאומי הגולמי בעוד שהתעשייה והחקלאות ביחד מהוות כשליש התוצר. עיקר היבוא של לבנון הוא מארצות-הברית ומצרפת ועיקר היצוא לערב הסעודית, כוויית וסוריה. הבנקים ועסקי התיווך מעשירים מעטים ויוצרים בורגנות עירונית נוצצת. המבנה המיוחד של הכלכלה נותן אותותיו בפער שבין קצב ההתפתחות ורמתה בביירות ובאזורים הסמוכים אליה לבין אלה שבאזורים החקלאיים, אשר בחלק ניכר מהם נהוגה עדיין השיטה הפיאודלית.
הקשר ההדוק שבין כלכלת לבנון לכלכלת המערב גורם לכך שכל זעזוע בשוק העולמי מורגש מיד בצורה חריפה בכל התחומים. המשבר המחריף באחרונה בעולם הרכושני נותן אותותיו גם בלבנון: האטת מחזורי המסחר, התיירות והקיט, צמצום הבנייה והאמרת מחירי הדירות ושכר הדירה, גידול האבטלה, האינפלציה ונוסף על כל אלה קיטוב חברתי מוגבר, המשך התעשרות העשירים והחמרת דלותם של העניים (5% מהאוכלוסייה מקבלים כמחצית ויותר מההכנסה הלאומית לעומת כ-15% שמקבלים הפועלים החקלאיים, פועלי התעשייה ופועלי הבניין ביחד).
המצב החברתי
הבורגנות הזוהרת של לבנון היא נוצרית ברובה הגדול. השלטון הצרפתי, שהיה נשען עליה, העניק לה בשעתו פריבילגיות שונות – בעיקר במנגנון המדינה, פיננסים וכו'. גם רוב פקידי המדינה הבכירים, רוב המנהלים, אנשי העסקים הגדולים, עובדי האוניברסיטאות ובעלי המקצועות החופשיים נוצרים הם. רמת-החיים של הנוצרים גבוהה בדרך כלל מזו של המוסלמים והדרוזים, והם גרים ברבעים היותר עשירים שבערים. העשירים ביותר מהווים מיעוט גם בקרב הנוצרים. רובם חיים במערב ביירות בתנאים המתאימים לסיפורי אלף לילה ולילה. נוסף לבית העירוני ומספר מכוניות יש להם אחוזת קיץ גדולה בהרים, בריכת שחייה, מגרשי טניס וגולף, יאכטה, "חופים פרטיים" השמורים למשלמי דמי חבר בלבד ודירה בפריס, ז'נבה, לונדון או ניו-יורק, בה הם משתמשים למסעות עסקים או תענוגות. ברובע "נבחר" זה מדברים על פי רוב צרפתית ואנגלית. בערב מציעה ביירות לבני מעמד זה בילויים ברובע המלונות והמסעדות המפואר, במועדוני לילה ובאולמות הימורים.
בצל הבניינים הגבוהים והמרשימים של ביירות נמצאת "חגורת המצוקה" המקיפה את העיר ואת פרבריה. זוהי שכונת פחונים המונה כ-600,000 נפש, כשליש מהם בגבול הרעב. שיעור האבטלה שם גבוה ושיעור התמותה גבוה פי 3-2 מהממוצע הלאומי. כ-72% מהפועלים באיזור זה משתכרים 125 לירות לבנוניות לחודש בעוד שכר המינימום בלבנון הוא 315 לירות. הדיירים בעיר הפחונים מתקשים יותר ויותר להזין את עצמם בשל האמרת המחירים ואינם יכולים לדאוג לחינוך ולטיפול רפואי לילדיהם. הצפיפות איומה (ביירות היא העיר השנייה בעולם בצפיפותה אחרי טוקיו), ואין באפשרותם של התושבים למצוא דיור בשל עליית מחירי הדירות פי שלושה בתוך שנתיים, בעקבות הספסרות בקרקעות. רוב התושבים בעיר הפחונים הם מוסלמים-שיעים, שהגיעו לכאן מכפריהם הדלים, בחלקם לאחר שהוקסמו על ידי חזיון התעתועים של התנופה התעשייתית, ובחלקם –ברחו מאימת הפצצות חיל-האוויר הישראלי בדרום.
באזורי הכפר בלבנון מעבדים האיכרים את האדמה בתנאים פרימיטיביים ביותר. המדינה לא ביצעה כל תוכנית-השקאה ולא הציעה כל סיוע טכני או כספי לחקלאים העומדים על סף פשיטת רגל. מחירי הדשנים הכימיים הוכפלו בשנה אחת, ולאיכרים המדולדלים אין למי לפנות אלא למלווים בריבית של 30 עד 60 אחוז לשנה. השיעים, המתגוררים באזורים מוזנחים במיוחד בהם חוק בעלי האחוזות הוא הקובע, ואיכרים שעברו לחגורת המצוקה, מהווים יחד עם המוסלמים האחרים, הסונים והדרוזים, את תחתית הפירמידה החברתית.
פערים גיאוגרפיים, דתיים, תרבותיים וחברתיים מתמזגים כאן לעיתים קרובות, ומכאן נובעות הכפילויות של הסכסוך המתנהל כעת. הסכסוך הנראה בעיני אנשים מסוימים כמלחמת דת מעמיד זה כנגד זה בעיקר את חסרי-הכל לעומת בעלי היכולת.
ההפצצות הישראליות – שמן על המדורה
למרות שישראל משמשת באיזור גורם המייצב את כל המשטרים הערביים, הביאה מעורבותה בלבנון לתוצאה הפוכה. המשטר בלבנון ידוע כגרור מוחלט של המערב, דבר שהתבטא, בין השאר, בעובדה שלבנון היתה המדינה הערבית היחידה שלא גינתה את הפלישה הישראלית לסיני ב-1956. עובדה זאת, בנוסף לאוזלת היד של הצבא, שהתפרשה כתמיכה פאסיבית בהתקפות הישראליות בדרום לבנון, מנעו מממשלת לבנון את אפשרות השימוש בסיסמה המרגיעה של "אחדות מול האויב". לעומת זאת לא הצליחה המדיניות הישראלית במטרתה לגרום לקרע בין הפלסטינים לתושבי לבנון. תחת זאת נערכו הפגנות גדולות של תושבי הדרום בביירות בדרישה להגנה, ובכפרים אחדים בדרום, סמוך לגבול ישראל, החלו התושבים להתגייס למיליציות עממיות ולהתאמן במחנה אימונים של המפלגה הקומוניסטית. להפגנות אלו היה חלק בעירעור הסדר בלבנון, והמיליציות של הדרום לוקחות חלק במאבקים שונים. שינוי זה במצב, והמאבק שהתפתח, הביאו את (ראש הממשלה, יצחק) רבין לומר בטלוויזיה ש"לישראל יש עניין בקיומה של לבנון כמות שהיא, במתכונת הפוליטית ובמערכת הפנימית הקיימות בה". ("הארץ", 16.10.75).
הכוחות הלוחמים והתפתחות המאורעות
המאורעות המערערים את היציבות בלבנון מתחלקים בדרך-כלל לשני סוגים: ניסיונות שנערכו לא אחת, מאז ספטמבר 70' בירדן (ועוד לפני כן ב-69'), לחסל את ריכוזי הכוח הפלסטיניים על ידי הצבא הלבנוני (מאי 73') ועל ידי הפלנגות (אפריל 75'); או תגובות אלימות של הצבא נגד הפגנות על רקע חברתי של פועלים, סטודנטים, איכרים או דייגים.
למרות הכסות הדמוקרטית בה מתכסה השלטון הוא פועל באמצעים אלימים ביותר ברגע שהאינטרסים של הבורגנות נפגעים. הצבא, אותו אין הממשלה מערבת בעת פשיטות הצבא הישראלי, מתערב לעיתים קרובות בבעיות פנים. בעקבות שביתה בבית-החרושת לממתקים "גנדור" התנגשו הפועלים עם המשטרה ושניים מהם נהרגו (12.11.72). כאות מחאה הוכרזה שביתה כללית של 24 שעות על ידי רבים מהאיגודים המקצועיים. בשנת 73' השתלטו האיכרים, מגדלי הטבק מהדרום, על בנייני החברה המונופוליסטית של הטבק ("רג'י") שבנבאטייה, במחאה על המחיר הנמוך של הטבק ובדרישה להרשות להם להקים איגוד מקצועי משלהם ולהכליל עובדים חקלאיים בביטוח בריאות. בעקבות התערבות המשטרה נהרגו שני אנשים ועשרות נפצעו.
ההתנגשות החמורה ביותר נערכה ב-1.2.75 בצידון, כאשר פועלים פלסטיניים צעדו לצד דייגים לבנוניים בהפגנה נגד הממשלה וחברת הדיג "פרוטאין", אשר ניסתה לדחוק את רגליהם של הדייגים המקומיים.
נשיא החברה, כמיל שמעון, הוא ממנהיגי האגף הימני, אשר שימש בסוף שנות החמישים כנשיא המדינה והתפרסם בעולם "בזכות" הזמנתו את הפלישה האמריקאית ב-1958). הצבא הרג 11 מפגינים ולאחר שהפועלים והדייגים הקימו בריקדות, הם הצליחו לגרש את הצבא, להשתלט על העיר ולחסום את מבואותיה. הפלנגות בביירות בראשות פייר ג'ומאייל צעדו ברבעים הנוצריים בהצדיעם "לגבורת הצבא הלבנוני בצידון". בעקבות זאת הופיעה על קירות רבים בביירות הסיסמה: "ג'ומאייל =יצחק רבין =C.I.A".
את ההתפתחויות הבאות של מלחמת האזרחים בשלביה הראשונים אפשר לחלק לשלושה חלקים עיקריים:באפריל, הביא רצח של 27 פלסטינים ולבנונים, שעברו באוטובוס ברובע הנשלט על ידי הפלנגות, לקרבות בין הפלנגות לפלסטינים (מאז מאורע זה ועד סוף ינואר 76' לא פסקו הקרבות. לכן נהוג לראות בו את תחילתה של מלחמת האזרחים). במאי היה עיקר המאבק נגד הנהגת ממשלה צבאית שנתמכה על ידי הימין. ביוני היה מרכז הכובד במערכה בין עניים חסרי-כל לבין המעמדות הפריבילגיוניים; איכרים החלו בגידול "פראי" של טבק ובמכירת תוצרת חקלאית בשוק החופשי, שלא באמצעות מתווכים. תושבי הפחונים סביב ביירות יצאו מחוץ לסמכותם של "כוחות החוק והסדר" והפסיקו לשלם דמי מגורים, חשמל ומים; תחת זאת שילמו מיסי חבר ל "ועדות עממיות" שהבטיחו את שלום האיזור וניהולו. תושבי הפחונים תקפו בנשק את מה שמסמל עבורם את חברת הצריכה שאליה אין להם גישה: סופרמרקטים, חנויות רהיטים, מספרות נשים וכו'.
השלב האחרון של הקרבות, מסוף שנת 75' עד להפסקתם בסוף ינואר 76', אופיין על-ידי כל המרכיבים גם יחד, כאשר גם הפלסטינים, גם הצבא הלבנוני וקבוצות של עניים לוקחים חלק במערכה. אך עיקר הלחימה היה בין שני גושים מאורגנים: גוש הימין הכולל את הפלנגות ומספר צבאות פרטיים של פיאודלים, מנהיגי דת ובורגנים עשירים, והנמצא בהנהגתם של פייר ג'ומאייל וכמיל שמעון, שר הפנים של לבנון; וגוש השמאל "החזית הסוציאליסטית" בראשות כמאל ג'ומבלאט, הכולל את מפלגתו "מפלגת הסוציאליסטים העממיים", נאצריסטים, בעת'יסטים, תנועת המקופחים של האימאם סאדר, המפלגה הקומוניסטית ו"האירגון לפעולה של הקומוניסטים הלבנונים" (אל גוש זה הצטרפו לקראת סוף הקרבות גם הפלסטינים). תביעותיו של גוש הימין שבראשו ג'ומאייל הן להחזיר את הסטאטוס קוו הקודם תוך הגבלת כוחם של הפלסטינים והשארת השלטון על בסיס עדתי לפי היחסים שנקבעו ב-1943. הם העלו בשלבים מסוימים של הקרבות דרישות כמו הקמת ממשלה צבאית, או הצעה לחלוקת לבנון בין נוצרים למוסלמים. תביעותיו של הגוש שבראשו ג'ומבלאט היו: הגדרה ברורה של סמכויות הנשיא והממשלה, התאמת הייצוג הפרלמנטרי ליחסי הכוחות הפוליטיים הממשיים על-ידי חקיקת "חוק בחירות אזוריות-יחסיות" ונקיטת אמצעים לפתרון בעיות תעסוקה, דיור, חינוך ושירותי בריאות להמוני העם.
הצגת המאבק בין גושים אלה כמאבק בין נוצרים למוסלמים מעוותת את המציאות. במפלגתו של כמאל ג'ומבלאט (הדרוזי) יש בני עדות שונות; רוב חברי המפלגה הקומוניסטית הם נוצרים, ומפלגת הבעת' הלבנונית היא מפלגה חילונית שביסוד מצעה אחדות ערבית ללא הבדל דתי – רעיון הנתמך על ידי נוצרים רבים. מצד שני הפלנגות אינן מייצגות את רוב הנוצרים וגם לא את רוב המארונים. בבחירות של 1960 קיבלו שישה נציגים מכלל 55 חברי בית הנבחרים. ב-64' ירד כוחם לארבעה נציגים ובשנת 68', בשיא כוחם, הגיעו לתשעה נציגים – שהם מחצית המקומות המוקצבים למארונים בלבד (לכל הנוצרים מוקצבים 30 מקומות).
"מפלגת הפלנגות" אינה "מפלגת המארונים" אלא מפלגת הימין המארוני בלבד. למרות שיטת הבחירות הריאקציונית לא עלה כוחם היחסי על חצי ולפעמים גם על רבע מכלל בוחריהם המארונים. אישים בולטים רבים התופסים מקום בראש החיים הציבוריים בלבנון הם מארונים ואינם מתומכי הפלנגות. אישים דגולים מהשמאל, מראשי החוגים האנטי-פאשיסטיים ומהתנועה האיגוד-מקצועית הם מארונים (אנטון תאבט, פרג'אללה אל-חלו ורבים אחרים). הפלנגות נוסדו על ידי פייר ג'ומאייל ב-1936 לאחר שחזר מביקור בגרמניה, איטליה ואוסטריה, נלהב מאירגוני הנוער הצבאיים שם. הפלנגות טיפחו לאומנות לבנונית, התנגדו לשילוב לבנון במדיניות ערבית כוללת, צידדו בקשרים הדוקים עם צרפת והמערב ונקטו מדיניות שמרנית שמגמתה האדרת הנוצרים ושמירת "האופי הנוצרי" של לבנון.
למרות הגילויים הרבים של התארגנות עצמית ומאבקים על מישור חברתי, נראה לנו שהשינוי העומד עתה על הפרק בלבנון אינו שינוי מהפכני. מטרת הכוחות העיקריים המשתתפים ב"חזית הסוציאליסטית", כמו מטרתם של ה"פתח" ושל סוריה, אינה הפיכת הסדר החברתי מיסודו, אלא מציאת איזון חדש בנוסח המשטרים הלאומיים הערביים. בכך אין נסיגה, שכן השוק הטבעי של לבנון ועתידה קשורים הדוקות לארצות האיזור וסוריה בתוכן, ולא בקשריה עם השוק האמריקאי והאירופי. אלא ששינוי כזה אין בכוחו לפתור אף אחת מהבעיות היסודיות ביותר של החברה הלבנונית. כל ה"פתרונות" המוצעים היום על ידי הכוחות העיקריים המעורבים במלחמה, אם זה חלוקת לבנון, אם זה משטר צבאי ואם זה שינוי החוקה וחקיקת חוק בחירות להתאמת הייצוג הפרלמנטרי, נועדו כולם להאריך את פתיל ההשהיה של פצצת הזמן ואין בכוחם לפרק את חומר הנפץ הטמון ביסוד המבנה המעמדי של החברה הלבנונית. יש לצפות שהניסיון שנצבר מההתרחשויות בלבנון יזרז תהליך של התארגנות עצמית של המוני המנוצלים לקראת מאבקים בעתיד שתכליתם שינוי פני החברה מיסודה; שינוי אשר רוב בני העדות הנוצריות זקוקים לו לא פחות מאשר המוני המוסלמים והדרוזים.
לבנון, כמו המזרח התיכון כולו, נראית היום כהר געש אשר כיבויו דורש כוחות עצומים. רק הכוחות המניעים את גלגלי החברה והנמצאים היום בתחתית הסולם החברתי מסוגלים לבצע משימה גדולה זו.