מי אתם, חברי "המועצה הציבורית לשלום ישראל-פלסטין"? על מה בדיוק אתם מתכוננים להיאבק? למה אתם שואפים? איזה עקרונות מנחים אתכם?
לאחרונה ניתנה לנו הזדמנות למצוא תשובות חלקיות לשאלות אלה, בראיון שערך כתב "הארץ", דורון רוזנבלום, עם כמה מאישיה-ראשיה של אותה מועצה (מוסף "הארץ", 23 בינואר 1976). והדברים חשובים מכדי שנעבור עליהם לסדר היום. שכן בין ראשי המועצה מצויים כמה אנשים הידועים בכשרונם להטעות ולטשטש אנשי שמאל בארץ ובעולם. אלה – כדוגמת אורי אבנרי – יכולים לעטוף את השקפותיהם הלאומניות בנוצות ליברליות ולהעטות מחלצות דמוקרטיות על ציונותם המוסווה. לפעמים, ובהתאם לנסיבות, לובשים אנשים אלה מסכות שמאליות, כמעט מהפכניות.
הפעם הופיע אבנרי לראיון כאשר מימינו איש צבא רם מעלה (מתתיהו פלד), משמאלו איש רוח מפורסם (עמוס קינן) ומאחוריו נציגם של דורות עברו (אליהו אלישר).
אומר קינן: "לאותם פלשתינאים המדברים על יפו ועכו אנו אומרים שאין לנו אכן על מה להתווכח. זה ברור אנחנו, לא ניתן לחזור לא ליפו ולא לעכו. בכוונה איננו עוסקים בנושאי פנים,או בשינוי כלשהו במהותה של המדינה. להיפך. אנו מדגישים את זיקת המדינה לציונות ולעם היהודי, ועליהם להכיר בכך…"
דברים ברורים: נאמנות למדינה, נאמנות למשטר, נאמנות לציונות! ומלבד זאת, שחצנות מסריחה בנוסח הידוע – "אנחנו לא ניתן לחזור…"
מי זה "אנחנו"? מסביר העיתונאי: "אנשי המועצה לשלום רואים את צה"ל ואת כוחנו הצבאי כערובה סופית לביטחוננו…"
אומר מתתיהו פלד על המדינה הפלסטינית שבחזונו: "המדינה הקטנה הזו תהיה חלשה מכדי להקים כוח של ממש, ולא תוכל להרשות לעצמה הלוקסוס להתמודד עם צה"ל. אם יבצעו פעולות חבלניות – לא יוכלו להסתתר במדינתם מאחורי הצבא, כמו בלבנון…"
חד וחלק! לא עוד שתי מדינות שוות; לא עוד משהו סימטרי לגמרי בנוסח "צדק מול צדק" (נוסחה כה אהובה על ציונים מתונים, שמשמעותה האמיתית היא זו: לכל צד בסכסוך הישראלי-ערבי יש צדק משלו. אך לצד שלי יש יותר כוח, לכן הצדק שלי הוא שיקבע… ). אלא מדינת-חסות הנתונה לפיקוח ולשיטור ישראליים.
את השיקולים היותר-עמוקים – הפוליטיים-חברתיים – המנחים את אנשי המועצה הציבורית מבטא אבנרי. הוא אינו איש-רוח ואינו שר-צבא. הוא אינו מוגבל כמוהם, הוא כולו יצוק מפוליטיקה טהורה, ריאליסטית, קרה ונעדרת עקרונות. או, כפי שהוא רגיל להגדיר את עצמו: "אינני שמאלי ואינני ימני… אני צועד קדימה…"
ובכן, מסביר אבנרי לעיתונאי כי דווקא האינטרס הישראלי מחייב הידברות עם הפלסטינים. שאם לא כן עשויה ישראל לכרות שלום עם חוסיין, להחזיר לו את השטחים ולהיווכח, כי כעבור זמן קצר מופל המלך מכיסאו ואת מקומו תופסים הפלסטינים. "ואז מה קיבלנו?" שואל אבנרי ומשיב: "קיבלנו מדינה פלסטינית גדולה, המגיעה עד גבול עיראק, סוריה וסעודיה, מדינה בלי שום התחייבות כלפינו!…"
לכן טוב יותר, אליבא דאבנרי, "שתהיה לצידנו מדינה קטנה, שמאחוריה ירדן, שתהווה לנו מקדם-אתראה לכניסת צבאות ערבים זרים, ובעיקר – מדינה שקמה תוך התחייבות כלפינו…"
אביר המאבק למען זכויות העם הערבי הפלסטיני מתגלה לפתע כמי שמתרגם את מלוא זכויותיו של עם-הזולת לכלל "מקדם-אתראה" למדינתו שלו. אכן, דברים עבשים שצחנתם מתפשטת למרחקים.
והוא ממשיך: "אפשר לנחש את מהותה של מדינה פלסטינית כזאת. זו תהיה מדינה בעלת חברה די פטריארכלית, עם שלטון משותף להנהגה המסורתית והנהגת אש"ף. האלמנטים השמאלניים יהיו בה במיעוט מבוטל… המדובר בתנועה
לאומנית מוסלמית קלאסית, ורק קבוצות שוליים חסרות חשיבות בתוכן משחקות משחקים קומוניסטיים…"
יתכן שכך אמנם יקרה. כבר היו דברים מעולם. יתכן גם שאנשי "קבוצות השוליים" ייזרקו לכלא ו"משחקיהם" יוכרזו כבלתי-חוקיים. גם דברים כאלה היו כבר מעולם. אלא שדווקא אפשרות זו, סכנה זו, היא המבדילה בין שני המחנות: יש מי שעומד לצד הריאקציה הערבית ולצד האימפריאליזם וכמובן – לצד הציונות, ויש מי שניצב נגדם. מקומו של אבנרי מצד זה של המתרס ומקומנו מצידו השני.
היסטוריון אחד (יהודה באואר, האנציקלופדיה למדעי החברה) תיאר פעם את הברית הקדושה כ"הצהרה של אחדות אנטי-מהפכנית ואנטי-ליברלית של ממשלות ריאקציוניות". הוא התכוון לבריתם של מלכי רוסיה, אוסטריה ופרוסיה מלפני 160 שנה. אבנרי וחבר מרעיו אינם מלכים ואין להם ממשלות; אך, בכל זאת, מהווים הם "אחדות אנטי-מהפכנית ואנטי-ליברלית", לא חזקה אמנם, אך מצחינה…