"ניסיוני הממושך בניתוח בעיות צבאיות ומדיניות שיכנע אותי כי בתקופתנו החוליה העיקרית במאבק הפוליטי, כמו במאבק הצבאי, היא – האינפורמציה. אלה המרכזים בידיהם את הכלים לאיסוף האינפורמציה, לעיבודה ולהפצתה בציבור, שולטים בעמדות המפתח, יש בכוחם, יותר מאשר בכוחו של כל גורם אחר, להשפיע על גורל המאבק". כך קבע הפרשן הצבאי הידוע לידל-הארט.
מדי יום ביומו מתווספות עובדות המאשרות קביעה זו. נדגים קביעה יסודית זו בדוגמא הלקוחה מן העיתונות הישראלית. ייאמר מראש שאין זו דוגמא קלאסית לכשרון, למומחיות ולעידון שבהם נעשית מלאכת סילוף האינפורמציה במדינות המערב. אחרי הכל, ישראל היא מדינה פרובינציאלית ביחס אליהן. האינפורמציה שמספקים העיתונאים הישראליים מכוונת בעיקר לקורא הישראלי הממוצע, שחוש הביקורת שלו נשחק במשך שנים על-ידי ההטפה לנאמנות לאומית, שותק על-ידי הנימוק של "בטחון המדינה", נשטף ביסודיות על-ידי "תודעה יהודית", וקהה לא במעט תודות לאינפורמציה המוגשת לו בעיתונים – אינפורמציה המכילה יותר הטפת מוסר ודיעות העיתונאי מאשר עובדות מדויקות.
"העיתון הנפוץ ביותר במדינה" – "מעריב" – פירסם בעמודו הראשון כותרת גדולה בזו הלשון (28.11.75): "סרט מטעם ארגון חואתמה הוצג באוניברסיטת חיפה". המאמר עצמו שובץ בשברירי עובדות שהצטרפו – באמצעות עיבוד מדרגה ג' – לפסיפס המתאר מפלצת. ב-30.11.75 פורסמה כתבה נוספת בסידרה, כשכותרתה הפעם: "אונ' חיפה: לא נפסיק לימודיהם של מקריני סרטו של חואתמה". היו שחשבו כי בכך נסתיימה הפרשה "המזעזעת", אך לא עיתון כ"מעריב" יוותר על נושא עדין וחשוב זה. כך נתבשרנו ב-1.12.75 בכותרת-ענק: "צילומים מישראל וקריינות בעברית בסרט של חואתמה שהוקרן בחיפה".
כדי לתקן מספר "שיבושים" ראוי לספר מעט אודות סרט "מסתורי" זה. הסרט ששמו "להיות עם חופשי" הוא סרט דוקומנטרי-פוליטי (צבעוני, 16 מ"מ), אשר צולם כולו בישראל ובשטחים הכבושים בשנים 1972-73 על-ידי שמעון לוביש – ישראלי השוהה עתה בלונדון. הסרט נמצא בישראל למעלה משנה והוקרן כבר בקיבוצים, בטכניון, ואף באולמות בתל אביב.
על תוכנו של הסרט כתבו המפיקים בדף הסבר: "שאפנו להציג בסרט אספקטים של הבעיה הישראלית-פלסטינית שהממשל הישראלי נוטה להסתיר או לסלף. רצינו לתת אפשרות ל'אדם הפשוט' להביע את דעתו בנושאים הקובעים את חייו – אם זה האיכר הפלסטיני בשטחים הכבושים, או היהודי העולה מגרוזיה, או בן עדות-המזרח בשכונת הארגזים בתל אביב, ובעיקר רצינו להראות שישנן בעיות שורשיות – חברתיות וכלכליות – העומדות מעבר לבעיות הפוליטיות והלאומיות שאליהן מקדישים ישראלים וערבים כאחד את מרבית מחשבתם ומרצם".
הבמאי – שמעון לוביש – היה, במסגרת שירותו הצבאי, צלם קולנוע ביחידת ההסרטה של דובר צה"ל (1965-68). בתוקף תפקידו היה עד ואף צילם את מלחמתו של צה"ל בתנועת ההתנגדות הפלסטינית בגדה המערבית ב-1968, כולל הפשיטה לכראמה. הוא הגיע בהדרגה למסקנה, שהיחס בין כובש ונכבש אינו זה המתואר בתעמולה הוורודה של הכובש. בשנים 1968-69 השתתף בצוות, שהפיק סרט דוקומנטרי-פוליטי על מצב האוכלוסיה השחורה בדרום-אפריקה. הסרט, "סופו של דיאלוג", הוקרן ברשתות הטלוויזיה של עשרים-וחמש מדינות, כולל בריטניה וארצות-הברית. הטלוויזיה הישראלית סירבה להקרין את הסרט, בשל חשש מפגיעה במדינה ידידותית…
"להיות עם חופשי", שנקודת המוצא שלו ביחס לסכסוך הציוני-פלסטיני היא מוסרית גרידא, הוא "סרט חובה" לכל המתלבט בעתיד האיזור. הסרט מציג את הפלסטינים כפליטים, ואינו מזכיר לא את תנועות ההתנגדות ולא את שאיפותיהם הלאומיות. לעומת זאת כולל הסרט תיאור היסטורי מעניין של התפתחות הסכסוך בין התנועה הציונית לבין הפלסטינים, והוא מציג בעיות אנושיות כאובות הזועקות לפתרון. הניסיון הישראלי להסתיר מעיני כל בעיות אלה התבטא הפעם בהדבקת התווית "סרט של ארגון חואתמה" על הסרט, בכוונה ברורה לגרום להפסקת הקרנתו בעתיד ולהרתעת צופים פוטנציאליים.