המכתב הבא נשלח למערכת "ניו אאוטלוק", ירחון בשפה האנגלית של השמאל הציוני. מערכת "ניו אאוטלוק" החליטה שלא להדפיסו. המכתב נכתב בידי יאיר סבוראי, בן להורים – אנשי לח''י ותיקים – וידידים קרובים של מנהיג לח''י, יאיר שטרן, שבנם נקרא על שמו.

 

הצגת חבורת-שטרן (לח"י – לוחמי חרות ישראל) על ידי נתן ילין-מור, כפי שנסקרה על ידי אמנון קפליוק (בגיליונכם מספטמבר 1975) היא דוגמא מצוינת לשימוש בהיסטוריה למטרות פוליטיות מפלגתיות. חבל שהעמדת הפנים הפרוגרסיבית של ילין-מור השפיעה על קפליוק. כאחד הקשור בעקיפין – אם כי לא מתוך בחירה, כדי לדייק – לסיפור שמאחורי כתבי יד אלה, הייתי רוצה לחלוק עימכם כמה מהשקפותי.

‏האספקט המטריד ביותר בסקירתו של קפליוק הוא ניסיונו לתאר קבוצות מחבורת-שטרן, במיוחד בתוך ההנהגה – כולל ילין-מור עצמו – כ"פרוגרסיביים". ילין-מור-ההיסטוריון-של-לח"י מתגלה בצורה שונה למדי מילין-מור-העיתונאי, אשר – על פי קפליוק – כתב ב"לה מונד" (21.6.75) כי אינו רואה "כל הצדקה בנטילת חייהם של נשים וילדים". ילין-מור מתאר כ"כישלון מעשי" תוכנית שהוצעה על-ידי רבי קורף (כן, תומך נאמן אחרון זה של ריצ'ארד מ. ניכסון), שעל פיה יושכר מטוס ויוטס מעל לונדון כדי להפציץ את הבירה הבריטית (עמ' 386). התוכנית נכשלה רק מסיבות טכניות, אולם, על פי ילין-מור, היתה בה עדיין "תועלת תעמולתית נכבדה".

דוגמא נוספת ליחסו של ילין-מור ל"חייהם של נשים וילדים" היא צורת טיפולו בטבח דיר-יאסין. כדי לדייק, המחבר שהה אז בבית-הבראה כשהוא מחלים ממחלה, כאשר "באה" עליו פרשת דיר-יאסין (עמ' 466). כמובן, אסור לראות בו אחראי למאורעות. ילין-מור, כאשר דווח לו אישית על המקרה, ביטא את מורת רוחו "מצורת ההתקפה" (עמ' 470). הוא ממשיך להרחיב בספרו על הפעולה ולכלול ב"אחריות לפעולה" את "ההגנה". זאת – הוא כותב – משום שדוד שאלתיאל אישר את הפעולה מקודם, דבר שיכול באמת להיות נכון. הוא גם אומר:

‏"לא היה בכוונת המתכננים לערוך קטל בתושבי דיר-יאסין, ועל זה תעיד העובדה שלמקום הוחשה מכונית מצוידת ברמקול... לרוע המזל נתקעה המכונית נושאת-הרמקול בשוחה". הוא מציין עוד שרק מעטים מן התושבים יכלו לשמוע את ההודעה ולנטוש את בתיהם (עמ' 471). איזו התייחסות צינית לחיי נשים וילדים. אנו קוראים על הסתייגויות ואינטרפרטציות של ילין-מור, אך איננו שומעים על הענשת האחראים, או על התפטרות ההנהגה האחראית.

‏על פי ילין-מור בוצעה פעולת דיר-יאסין מסיבות צבאיות בלבד. ולא היתה חלק מתוכנית-כוללת לפנות את הערבים אל מחוץ לארץ או לגרום פינוי שכזה. אף על פי כן החליטה חבורת-שטרן כי מיקום הכפר שייח'-מוניס – השוכן בקירבת תל אביב – היה רגיש מדי לטעמה, והכפר, שלא היה מעורב במאבק המזוין נגד התחזקות השלטון היהודי יכול היה לספק מידע ליחידות ערביות. "הדרך הטובה ביותר נראתה בהרחקת התושבים משייח'-מוניס ובשליטה עברית בו" (עמ' 478). כך ביקרה חבורת-שטרן בכפר, והכפריים – מייד אחר כך – פינו אותו. ילין-מור מספר כי כפרים אחרים,בייחוד באזור ירושלים, הותקפו על ידי לח''י ותושביהם "הורחקו". אולי ניסוח כזה הוא שמתיר למצפונו של ילין-מור להישאר שקט כאשר הוא מתגורר כעת בבניין-דירות יקר, הממוקם בדיוק על אדמותיה של שייח'-מוניס.

פעולות חבורת-שטרן לא עמדו כלל וכלל בסתירה עם צורת חשיבתה ועם האידיאולוגיה שלה. הבה נבחן כעת כיצד מתייחס ילין-מור לערבים הפלסטיניים בתארו אנקדוטות שוליות. כדי לזכות בתמיכה ציבורית חופפת עולם רצה לח"י שהעולם "יהיה משוכנע כי על השלטון בארץ נאבקים שני כוחות: השלטון הבריטי המשעבד והגורם העברי הלוחם לשחרור ארצו... אנו חייבים איפוא לעשות הכל, שהערבים ימשיכו להיות גורם נייטראלי" (עמ' 181). למרות שילין- מור רואה אז בערבים "גורם של קבע בארץ" הוא אומר כי "אין ספק שהוספתי לרצות בהשלטתו של העם העברי על ארץ-ישראל כולה" (עמ' 180). אפשר להבין טוב יותר את מובנו של הניסוח "לנטרל את הערבים" ואת ההשלטה היהודית על כל פלסטין א-לה-ילין-מור כאשר קוראים את הדברים הקשורים ברעיון של "יישוב ערביי ארץ-ישראל בארצות אחרות". הוא אומר: "גם ההנהגה הציונית והישובית היתה שותפה [של הנהגת מפלגת הלייבור הבריטית] לאשליות, לתקוות ולציפיות אלו" (עמ' 269). המתקרא פעיל-השלום של ההווה מעדיף להתייחס לעניינים יסודיים כאלה בצורה זו מאשר לתארם כפי שהיו באמת – נישול, הפקעה וניצול.

‏ייאמר בבירור, המחבר הינו עקבי. כבר ב-1940-41‏, זמן קצר לאחר התפלגות לח"י מה"אירגון" (אצ"ל), הוצגו לילין-מור שמונה-עשרה העקרונות של החבורה, שנכתבו על ידי יאיר שטרן. הוא אומר:

‏"הסכמתי למרבית העיקרים. לא נשאו חן בעיני ביטויים ‏מסוימים. אחרים לא היו ברורים לי". הוא כותב "מצאה חן בעיני השפה הנשגבה של הכתוב" (עמ' 60). מה היו בדיוק עקרונות אלה של חבורת-שטרן? אי אפשר למצוא אותם בין 483 ‏העמודים בספרו של ילין-מור, כיון שהם נוגדים את תדמיתו הפוליטית הנוכחית. והרי הם בקצרה: לעם היהודי הנבחר, ורק לו, יש הזכות האבסולוטית על ארץ-ישראל כולה, כפי שהיא מוגדרת בתנ"ך; לא-יהודים חייבים להיות מועברים (זה נקרא בלשון נקייה "חילופי אוכלוסים"); ובית-המקדש השלישי חייב להיבנות. (צירפתי את הטקסט המלא של 18 ‏העקרונות, משום שאני חש כי הגיעה העת שקוראי אנגלית יהיו מודעים לאופי האמיתי של חבורת-שטרן. באשר לגירסה העברית, החיונית להבנת דרגת השוביניזם המיסטי אליה מגיעה הלאומיות פעמים כה רבות – ראו מאמרו של אליהו עמיקם ב"ידיעות אחרונות" מ-15.9.75).

‏אליהו עמיקם, לשעבר חברו לנשק של ילין-מור, מהגורמים הפחות "פרוגרסיביים" של חבורת-שטרן, טוען כי לח''י היתה המחתרת היחידה בעלת הצהרת עקרונות משלה. כמו כן הוא קובע, בצדק, את הקביעה הבאה:

‏"שום תנועה ציונית לא דיברה על ארץ-הפרת – לא לפני ייסודה של מחתרת לח''י ב-1940, ולא לאחר חיסולה ב-1949, – לא אצ"ל לפניה ולא גוש אמונים אחריה. כלומר, אם להשתמש בהבחנה המטופשת בין 'ימין' ו'שמאל', היתה מחתרת לח''י הרבה יותר 'ימינית' גם מאצ"ל וגם מגוש אמונים".

‏עובדות ברורות אלה, זכות הקיום של חבורת-שטרן, מדברות בכנות, בבהירות ובקול רם, ואלה – יותר מאשר האינטרפרטציות של ילין-מור ודומיו – מספרות את הסיפור האמיתי של לח"י.

‏לרוע המזל, יותר מדי בשמאל-הליברלי הישראלי מתירים לפאשיסטים המוסווים כפעילי-שלום פרוגרסיביים לשטות בהם.

‏חייו הפוליטיים של ילין-מור היו ומהווים חטיבה אחת. רק בתנאים היפותטיים, אילו הערבים-הפלסטינים היו "מורחקים" מהבמה הפוליטית, אפשר היה לראות בלח"י תנועה אנטי-אימפריאליסטית לשחרור לאומי עם פחות או יותר גורמים "פרוגרסיביים" בתוכה. תנאים אלה אף פעם לא היו קיימים במציאות.

 יאיר סבוראי

‏עיקרי לח"י

א. העם
עם ישראל הוא עם סגולה - יוצר דת היחוד - מחוקק מוסר הנביאים - נושא תרבות עולם - גדול במסורת ומסירות הנפש - ברצון החיים וכח הסבל - באור רוחו, בבטחונו בגאולה.

ב. המכורה
המכורה היא ארץ ישראל בתחומיה המפורשים בתורה (לזרעך נתתי את הארץ הזאת מנהר מצרים עד הנהר הגדול נהר פרת, בראשית ט"ו י"ח) היא ארץ החיים, בה ישכן לבטח העם העברי כולו.

ג. העם ומכורתו
את ארץ ישראל כבש ישראל בחרב. בה היה לעם ובה בלבד ישוב לתחיה, ולפי כך יש לישראל ורק לו זכות הבעלות על ארץ ישראל, זכות זו היא מוחלטת, היא לא פקעה ולא תוכל לפקוע לעולם.

ד. היעוד
1. גאולת הארץ
2. תקומת המלכות
3. תחית האומה: אין תקומת המלכות בלא גאולת הארץ, ואין תחיית האומה בלא תקומת המלכות.

ואלה תפקידי הארגון בתור המלחמה והכיבוש:

ה. חינוך
חינוך העם לאהבת החרות וטיפוח נאמנות קנאית לקנייניו הנצחיים. השרשת הרעיון כי גורל העם נתון בידיו הוא. חדוש ההכרה "הסיף והספר ניתנו מכורכין מן השמים" (ויקרא רבה, ל" ה חי)

ו. אחדות
איחוד העם כולו סביב דגלה של תנועת החרות העברית, שמוש בגאוניותם, מעמדם ומאודם של יחידים - וכוון מרצם, מסירותם ולהטם המהפכני של ההמונים למלחמת השחרור.

ז. בריתות
כריתת בריתות עם כל המעונינים במלחמת הארגון המוכנים לסייע לו במישרים.

ח. כח
חשול הכח הלוחם והאדרתו במכורה ובתפוצות, במחתרת ובקסרקטין, להיותו צבא-גאולה עברי על דגלו, נשקו ומפקדיו.

ט. מלחמה
מלחמת תמיד בכל העומדים לשטן לקיום היעוד.

י. כיבוש
כיבוש המכורה בחיל מידי זרים לאחוזת עולם.

ואלה תפקידי התנועה בתור האדנות והגאולה:

יא. אדנות
חידוש האדנות העברית על הארץ הגאולה.

יב. משטר הצדק
הקמת משטר חברותי ברוח מוסר ישראל והצדק הנבואי, במשטר זה לא יהיה רעב ומובטל. בו יחיו חיי אחוה, כבוד ורעות כל בני האומה באשר הם בניה, אות ומופת לגויים.

יג. החיאת השממות
בנין החרבות והחיאת השממות לעלית המיליונים, פרייתם ורבייתם.

יד. משפט הזרים
פתרון בעיית הזרים על ידי חלופי האוכלוסים.

טו. שלטון
האדרת העם העברי להיותו גורם צבאי, מדיני, תרבותי וכלכלי ראשון במעלה במזרח ובחופי הים התיכון.

טז. קבוץ גלויות
קבוץ גלויות שלם במלכות ישראל.

יז. תחייה
החיאת הלשון העברית בפי כל העם, חידוש עצמותו ההיסטורית והרוחנית של ישראל. צרוף האופי הלאומי בכור התחיה.

יח. הבית
בנין הבית השלישי כסמל לתור הגאולה השלמה.