התנועה הציונית לא פגעה רק בערבים-הפלסטיניים. הפגיעה שפגעה ביהודים עצמם אינה פחותה מזו, והדברים קשורים, כמובן, זה בזה.
המסע ה"סוציאליסטי" ל"כיבוש העבודה" היה מבוסס, קודם כל, על אפליה. מטרתו היתה לנשל את הפועלים הערבים במושבות היהודיות ממקורות פרנסתם. עובדה זו טופחת על פניהם של כל המתחסדים, הטוענים כי ההגירה היהודית לפלסטין הביאה יתרונות כלכליים לתושביה הערביים של הארץ. אולם, המהגרים היהודים מאירופה התקשו להתחרות בפועלים הערבים – הם לא היו מנוסים בעבודה ולא היו מוכנים להסתפק בשכר-הרעב ששולם לפועלים הערבים. הפתרון הסוציאליסטי ההגיוני היחיד היה, כמובן, להתלכד יחד עם הפועלים הערבים במאבק משותף לכפיית המעבידים לשלם שכר הוגן – לערבים וליהודים כאחד. אך פתרון כזה היה רחוק מאוד מהאידיאולוגיה הציונית, ותהא זו "סוציאליסטית" ככל שתהיה.
לכן פנו הפועלים הציונים ה"סוציאליסטים" לחיפוש אחר פתרונות גזעניים לביצוע מטרתם הגזענית. אם אי אפשר לכפות על המעבידים לסלק את הפועלים הערבים, כדאי לנסות "לכבוש את העבודה" בדרך אחרת – אפשר להשתמש ביהודים הנחותים יותר, בעיניהם, לביצוע המשימה עבור המהגרים המערביים. "גם 'הפועל הצעיר' לא הסיח את דעתו מפועלי ירושלים, ילידי הארץ ויוצאי ארצות המזרח. הוא ראה בהם אלמנט מתאים לכיבוש העבודה. ועידת 'הפועל הצעיר' בסוכות תרס"ח (1907!) החליטה: 'להשפיע על ידי תעמולה על נותני-העבודה, שימלאו את מקום הפועלים הערבים ביהודי המזרח בפרט, וביהודים ילידי הארץ בכלל'" (כל הקטעים המצוטטים במאמר זה נלקחו מספרו של צבי רוזנשטיין "תולדות תנועת הפועלים בארץ ישראל" בהוצאת "עם עובד", תל אביב תשט"ו, ספר ראשון, עמ' 142, 223-221).
קורות "העליה התימנית" בשנים 1912-1911 הן פרק מאלף אף יותר מזה.
"שני צדדים היו ביחסו הער של ציבור הפועלים לעליית יהודי תימן:
"א. התקווה שעולי תימן יתרמו תרומה חשובה לפתרון השאלה הכאובה של עבודה עברית במושבה. כי עולים אלה מחוננים בכמה מעלות שיקלו עליהם את כיבוש העבודה: הם מסתפקים במועט, מושרשים במזרח ורגילים באקלים, והאיכר היהודי לא יוכל לטעון כלפיהם מה שהוא טוען כלפי הפועלים מאירופה, שהם 'מורעלים' באידיאות סוציאליסטיות, שאין להם דרך-ארץ בפני בעל-הבית, שהם מזלזלים בדת וכו';
"ב. החרדה העמוקה לגורל יהודי תימן, לאור הידיעות שהגיעו לארץ על מצבם הקשה ועל הכליון הצפוי להם.
"בשליחותו של יבנאלי באה בפעם הראשונה לידי ביטוי ממשי שאיפת ציבור הפועלים לקיבוץ גלויות. ראייתו המדינית הרחבה של ארץ-ישראל כמרכז להצלת העם, לא מרכז רוחני להצלת רוח היהדות ותרבותה, אלא עובר של מדינה יהודית, המסוגל כבר באותם הימים של העלייה-השנייה לעשות דבר ממשי להצלת יהודים מכיליון, לגאולת שבטים יהודיים הנמקים בעוני. בשליחותו של יבנאלי נרמזה התקווה לחסל גולה שלמה…"
כמה צביעות ורשעות טמונות בשורות אלה. אם ה"סוציאליזם" של המהגרים מאירופה מפריע למעבידים – אין צורך להיאבק על הרעיון הסוציאליסטי – אפשר למצוא "טריק" ולשלוח יהודים "לא סוציאליסטים" לבצע את המשימה במקומם. ואילו הדאגה ה"כנה" לגורל יהודי תימן נרשמת במקום השני; העיקר הוא כמובן עוניים של יהודי תימן, הסתפקותם במועט, עובדות שאינן עתידות להשתנות עם בואם ארצה – כאן יהיו חייבים להמשיך ולחיות בעוני, להמשיך להסתפק במועט, כדי לספק את השאיפות הלאומיות-הגזעניות של הפועלים ה"סוציאליסטים": לנשל את הערבים ממקורות פרנסתם. נותר רק לבדוק, האם ניצלו יהודי תימן בבואם ארצה?
"המציאות בארץ, בה נתקלו עולי תימן, גרמה אכזבה מרה לעולים עצמם ואף לידידיהם בציבור הפועלים. התברר שהאיכר היהודי אינו שש להעסיק את הפועל התימני, אם כי שכרו אינו עולה על זה של הפועל הערבי, ואם כי התימני מגלה מידה רבה של הכנעה, שומר מסורת ואינו 'חצוף' כפועל היהודי מאירופה. התקוות שציבור הפועלים תלה בעולי תימן, שהם יכבשו את העבודה במושבה – החלו להתנדף…"
זה מסביר את אכזבתם המרה של "ידידי" התימנים בציבור הפועלים. אכזבתם של יהודי תימן היתה מרה הרבה יותר:
"ייסורי הקליטה של התימנים היו רבים וקשים. תנאי השיכון היו איומים – הם ישבו באורוות וברפתות. אף הצפיפות שבמקומות השיכון הגדילה את אי-הניקיון והשפיעה על מצב בריאותם של העולים, שהיו תשושים וחלשים מתלאות הדרך הארוכה והקשה. בייחוד סבלו הילדים, אשר מחמת התנאים הבלתי-היגייניים והמחלות רבו ביניהם מקרי המוות".
בנוסף לסבלם הגופני סבלו יהודי תימן גם מהתייחסות גזענית מצד חלקים מציבור "ידידיהם" הפועלים. עד כדי כך התפתחו רגשות גזעניים אלה, שהוועידה ה-11 של "הפועל הצעיר, (1911) החליטה להגיב:
"הוועידה רצתה להדגיש כי אנחנו איננו מביטים על התימנים לא כעל מתחרים בנו ולא כעל 'שחורים' שצריכים לבוא למלא את העבודות שאין בידי 'הלבנים' למלא…"
שליח הציונות, שמואל יבנאלי, התחפש בשם "חכם אליעזר" ופיתה את יהודי תימן לבוא ארצה, תוך כדי "התרוממות לידי מדרגה גבוהה של 'עליית הנשמה' ו'רוח הקודש', כשהוא מבטיח להם הרים וגבעות. הוא התכוון בעצם להשתמש בסבלם כדי לגרום להם סבל כפול ומכופל, מחלות ועוני ומות ילדיהם, הכל למען המטרה הנעלה – נישול הפועלים הערבים ממקומות עבודתם. אכן, המטרה מקדשת את האמצעים בעיני הציונים.
אולי המילה גזענות אינה ההגדרה הקולעת לכל אלה, אך האם יש לכם הגדרה קולעת יותר?
ראו גם "התימנים" מאת חיים הנגבי ב"מצפן" מס' 58, אפריל 1971