גל גואה של התנגדות עממית שטף את עריה וכפריה של הגדה המערבית. אוכלוסיית השטחים הכבושים הפגינה שוב את התנגדותה לכיבוש, מג'נין ומשכם, מטול-כרם וקלקיליה, עד ליריחו ורמאללה, בית-לחם וחברון, ובמרכז כל אלה – ירושלים, שהיא לא רק כבושה אלא גם מסופחת.

מה קרה?

כלום באמת נעוץ שורש העניין בהחלטתה של שופטת ישראלית אלמונית, שעטתה גלימת קודש ובשם אלוהים התירה ליהודים להתפלל ברחבת אל-אקצה?

שטויות, שמטרתן להסיח את הדעת מן הכיבוש המתמשך, הדיכוי המתמיד, הנישול הזוחל – דונם פה ודונם שם – וההתנחלויות החדשות, ה"חוקיות" וה"בלתי חוקיות".

כתב על כך "דבר" (16 בפברואר): "החלטתה של השופטת... נפלה כאשר תלמידי בתי הספר התיכוניים בשכם וברמאללה היו בעיצומן של הפגנות מחאה נגד הווטו האמריקאי במועצת הביטחון. כל השבועות האחרונים שורר אי-שקט בציבור הערבי בגדה: הדיון בעצרת הכללית ובמועצת הביטחון, גורל הפלשתינאים במאבק בלבנון, הבחירות המתקרבות, הכינוס הקצרצר של הפרלמנט הירדני והפעילות המחודשת של ירדן בשטחים. על אלה נוספה ההפתעה שבהחלטת בית המשפט..."

ומוסיף כתב "דבר": "...ערביי השטחים למודי ניסיון על מדינת ישראל ועל נוהגיה בשנים האחרונות: תחילה אסרו על ההתנחלות בשומרון וסילקו את מתנחלי סבסטיה ואחר כך קם המחנה בקדום; גם את מתנחלי חברון הגבילו ורדפו תחילה ובסופו של דבר קמה קרית ארבע... לכן קשה הפעם להרגיע את הרוחות..."

ובמקום אחר באותו גיליון: "בסיסמאות שהניפו המפגינים הועלתה התביעה להפסיק את ההתנחלויות בשטחים ולשחרר לאלתר את העצורים המינהליים".

ועם זאת, אין בכך כדי להמעיט את אחריותם של צעירי בית"ר לליבוי השנאה בין שני העמים. לתנועה זו יש כבר היסטוריה ארוכה של חימום האווירה בזמנים קריטיים. די להזכיר כי בשנת 1929 ערכו אנשי בית"ר הפגנה פרובוקטיבית "לשחרור המקומות הקדושים" בעיר העתיקה בירושלים, כשבוע לפני פרוץ "מאורעות" 1929.

ממדי המאבק ואופיו מעלים שוב ושוב כמה שאלות יסודיות:

האם אתה תומך בהמשך הכיבוש והדיכוי, או שאתה מתנגד להם?

האם אתה מכיר בזכויותיו האנושיות והלאומיות של העם הערבי-הפלסטיני, או שאתה שולל אותן?

האם אתה משלים עם ביסוס עליונותו של עם אחד על פני משנהו, או שאתה בעד שוויון בין העמים?

האם יש ערך לדיבורים על שלום כאשר אתה תובע לעמך זכויות שאותן אתה שולל מבני העם השני?

המאבק נגד הכיבוש והדיכוי, ההכרה בזכויות האנושיות והלאומיות של העם הערבי הפלסטיני, השוויון בין העמים וההכרה ההדדית בזכויותיהם – זוהי הדרך לשלום.

ייאמרו הדברים גלויות: השאלה אינה רק שאלה של מוסר מופשט או צדק ערטילאי; גם אין זו שאלה של טוב-לב או רחמים. זוהי שאלה של חיים או מוות לכל אחד מאיתנו, פשוטו כמשמעו!

*  *  *

בתוך גבולות "הקו הירוק" מתעצם המאבק נגד המזימות החדשות-ישנות של ממשלת ישראל. המרץ הרב המושקע במסע ל"ייהוד הגליל" ובהפקעת אדמות ערביות למטרות "פיתוח" בגליל, במשולש ובנגב, מעיד על פשיטת-הרגל של המדיניות הציונית. 28 שנים לאחר הקמת מדינת ישראל, 28 שנים של דחיקת הבעיה הפלסטינית "אל מתחת לשטיח", והעם הפלסטיני משמיע את קולו – לא רק ממחנות הפליטים בלבנון ובירדן, לא רק מהשטחים הכבושים – אלא גם מליבה של המדינה היהודית.

ניצחונה של "חזית נצרת הדמוקרטית" בבחירות לעיריית נצרת מוכיח כי אותו חלק של העם הפלסטיני החי במדינת ישראל מסרב להשלים עם מדיניות האפליה, הדיכוי והנישול. המאבק נגד הפקעת האדמות נמצא אף הוא בקו עלייה. ב-14 בפברואר השתתפו אלפי תושבים ערביים בעצרת מחאה ובהפגנה נגד הפקעת האדמות, בכפר סח'נין שבגליל המערבי.

אחרי מלחמת 67' נשכח מעט "הצורך" להתנחל בגליל, בגלל ההתלהבות להתנחלויות בשטחים הכבושים. כעת, כאשר המשך האחיזה בשטחים מוטל בספק, רוצים מעצבי המדיניות הציונית להבטיח את אחיזתם באותם שטחים של מדינת ישראל, בהם מהווים הערבים רוב (מבלי להזניח את ההתנחלות בשטחים).

בפני הציונים ניצבת "בעיה קשה": אין מספיק מועמדים להתנחלות. התוכניות הגרנדיוזיות נידונות לרוב להתבצע רק בחלקן הקטן. האדמות מופקעות, הפלסטינים נפגעים, ואילו היישובים היהודיים אינם מתמלאים. ביישובים החקלאיים מעבדים הפלאחים, בעלי האדמות לשעבר, את הקרקע עבור המתיישבים החדשים כפועלים שכירים; במפעלי התעשייה של "עיירות הפיתוח" עובדים התושבים הערביים המנושלים. בקרית ארבע שבחברון יש יותר ממאה דירות ריקות ללא דורש; בכרמיאל רחוק מספר התושבים היהודיים מהמתוכנן. זאת בעוד שעל התושבים הערביים חל איסור לגור בכרמיאל; בנצרת עילית, למשל, יכולים הערבים, הסובלים ממצוקת דיור חמורה בעירם – נצרת – לשכור דירות רק בשכונה מסוימת אחת.

ולמרות התוצאות העלובות של תוכניות ההתיישבות נמשך תהליך ההפקעות והנישול. התהליך מונע על-ידי כוונה ברורה: למנוע כל אפשרות של חיים בצוותא של יהודים וערבים, כדי לקיים את הציווי הציוני, כפי שהוגדר במודעת פרסומת של "הקרן הקיימת":

להפוך את אדמתה של מדינת ישראל לקניינו של עם ישראל.
לגאול מידי בעלים זרים מיליוני דונמים של קרקע נטוש.
להכשיר את האדמה למערכת ההתנחלות.
לתת יד וחלק להקמת מאות ישובים עבריים חדשים ולייסוד מפעלי שיכון.
להשקות את הקרקע ולכסות אותה יערות ירוקים –
אלה תפקידיה של הקרן הקיימת לישראל במדינת ישראל.
הגשמתם של תפקידים גדולים אלה על ידי הקרן הקיימת פירושה: השתתפות ראשונית במערכה הכפולה והמכופלת לחיזוק המדינה ולקיבוץ הגלויות.

(המודעה פורסמה ב"העולם הזה", מס' 625)