על רקע הקרע בין מצרים לברית-המועצות, מעיינים עתה במוסקבה בהחייאתה של המפלגה הקומוניסטית המצרית, שפוזרה לפני כעשר שנים – כך מוסרת העיתונות הבורגנית.
"זו הדרך", ביטאון המפלגה הקומוניסטית הישראלית רק"ח, בגיליונו מיום 10.9.75, מוסר דברים ברורים יותר. הוא מודיע: "במצרים הוקמה מחדש המפלגה הקומוניסטית":
"האירגון הקומוניסטי המצרי הוא אירגון מונוליטי מגובש היטב בעל עבר היסטורי מפואר ומלא הקרבה. בתקופת שלטונו של ג'מאל עבד אל-נאצר, ראו הקומוניסטים המצריים כי מחובתם להצטרף לאיחוד הסוציאליסטי ולאירגוניו. ברם, לאחר השתלטות הימין על אירגון זה וחיסול אחדות כוחו של העם העובד, נעשתה הקמתה מחדש של המפלגה הקומוניסטית המצרית – כורח היסטורי".
"זו הדרך" אינו מתנדב להסביר כיצד ייתכן שהקומוניסטים "ראו כי מחובתם" לפרק את אירגונם מרצון. הוא גם אינו מפרט היכן נתקבלה ההחלטה להקים מחדש את המפלגה הקומוניסטית המצרית – במצרים או בברית-המועצות?
לעומת זאת, מביא "זו הדרך" תרגום של מאמר מהעיתון הקומוניסטי העיראקי "טריק אל-שעב", שבו מסופר, בין השאר, על התחזקות הבורגנות במצרים, על כישלון הרפורמות האגרריות, ועל החזרת הבעלות על האדמה הכפרית לידי בעלי האחוזות.
בהמשך המאמר נאמר:
"גורמים אובייקטיביים אלה אשר הכשירו את הקרקע להתעצמות הימין, נתחזקו בגורמים סובייקטיביים אחרים, שהראשון בהם העדר אירגון פוליטי עצמאי של מעמד הפועלים, בתקופות ארוכות וחשובות של החיים הפוליטיים המצריים".
מדוע לא היה אירגון קומוניסטי עצמאי במצרים בעשר השנים האחרונות? והרי התהליך המתואר לעיל התחיל להיות ברור דווקא בתקופה שבה התפזרה המפלגה מרצון? אין זו שאלה קנטרנית להכעיס. כל מי שמדבר בשם המהפכה החברתית חייב לתת עליה את הדעת.
משקיף אובייקטיבי יקשור את פיזורה או הקמתה מחדש של המפלגה הקומוניסטית במצרים במידת הידידות השוררת באותה עת בין המשטר המצרי לבין ברית-המועצות. והרי מן המפורסמות הוא שלא תמיד יש קשר בין יחסים עם ברית-המועצות לבין מידת הקידמה של המשטר המקיים יחסים אלה. מי שקושר שני דברים אלה מכניס בלבול מזיק בשיקוליהם של המהפכנים. בלבול המזיק עד כדי פירוק מפלגה המתיימרת להיות מהפכנית!
כדי שיהיה ברור במה דברים אמורים: בשיא הידידות בין מצרים לברית-המועצות, באמצע שנות השישים, סבלו הקומוניסטים המצריים בבתי כלא. כשביקש נאצר להמית את האופוזיציה השמאלית נגדו במיתת נשיקה, דאג משרד החוץ הסובייטי לשכנע את הנהגת המפלגה במצרים "להתפזר מרצון" תמורת חנינה לחברי המפלגה ושילובם במשרות ממשלתיות.
להשלמת התמונה העצובה, מוסיפה העיתונות הבורגנית, לא בלי שמחה לאיד, ש"המשטר המצרי מתייחס לידיעות אלה [על הקמת המפלגה מחדש] באדישות, כי לדעתו אין לקומוניסטים במצרים שום השפעה ושום כוח ממשי".
לנוכח כל זאת לא נותר אלא לחזור ולשנן את הביקורת המהפכנית הנמתחת כבר הרבה שנים על התנועה הקומוניסטית בכל רחבי העולם, ועל דרכי פעולתה, לאמור: מפלגה המנהלת את מדיניותה לפי האינטרסים החולפים של מעצמה איזושהי, אין לה סיכוי לבנות כוח פוליטי שיקדם את המטרות החברתיות שבשמן היא פועלת.
לרשימת הקורבנות של הפוליטיקה המדריכה את הקומוניסטים במצרים, אפשר להוסיף את הקומוניסטים בעיראק, שוויתרו בשנת 1958, בהשפעתה של ברית-המועצות, כמובן, על הזדמנות היסטורית לחולל שינוי מהפכני בעיראק, ונרצחו בהמוניהם זמן קצר לאחר מכן; שלא לשכוח את הקומוניסטים בסודאן, שנשחטו באוגוסט 1971 בידי הקצב נומיירי, בלי שהדבר יזיק ליחסיו הידידותיים עם ברית-המועצות…
יש לזכור שהאשמה לכשלונות התנועה הקומוניסטית אינה נופלת דווקא על ברית-המועצות. זו מנהלת פוליטיקה צינית לפי האינטרסים שלה כמעצמה. האחראיות הן המפלגות הקומוניסטיות, שהופכות את עצמן ללא ויכוח לכלי שרת בידי ברית-המועצות, קמות ומתפזרות לפי צרכיה, מסנגרות על מדיניות החוץ שלה, וכל זאת בלי ערעור ובלי הרהור.
אנו רוצים להזהיר את חברינו הקומוניסטים, מפני אותו היום שבו יחודשו יחסי ישראל וברית-המועצות, עד כדי ידידות עמוקה. כבר היו דברים מעולם. אפילו עסקות נשק היו בין הגוש הסובייטי לבין המדינה הציונית.
מה יאמר אז הוועד המרכזי של רק"ח? שהמשטר בישראל השתנה? שאופיו החברתי השתפר לפתע? שניטשטש האופי הקולוניאלי של מדינת ישראל? או, אולי, יתכנס אז הוועד המרכזי ויחליט על פירוק המפלגה ויקרא להמוני חבריה, יהודים וערבים – להצטרף למפלגת השלטון?!