מנהיג הליכוד, מנחם בגין, הודה כי אינו חושד בממשלת ישראל(*), שהיא אכן רוצה להחזיר שטחים. הוא הסביר כי הממשלה פשוט נכנעה ללחץ האמריקאי. הוא אמר זאת בעת הדיון בכנסת על אישור הסדר הביניים הישראלי-אמריקאי-מצרי.

‏כעבור שבועות ספורים אמר משה דיין, בוונקובר שבקנדה, כי הסדר-הביניים נכפה על ישראל בלחץ אמריקאי. לפי "ידיעות אחרונות" (7 באוקטובר) הוסיף דיין כי "ארצות-הברית איימה על ישראל בהפסקת הסיוע הפיננסי והצבאי ובהשפעת איום זה אישרה הממשלה את ההסכם, אך אינה מאושרת ממנו..."

‏אין ספק כי שני אלה – שרים לשעבר בממשלות ישראל – צודקים. כל ילד בישראל יודע, כי הממשלה הזו, כמו כל קודמותיה, רוצה יותר שטחים, יותר התנחלויות ופחות ערבים... "עד כמה שאפשר". ועל כך מתנהל למעשה הוויכוח בין המנהיגים הציוניים לכיתותיהם השונות: מה באמת אפשר להשיג למען הציונות בתקופה זו שלאחר אוקטובר 1973?

‏אכן, ההיסטוריה לועגת להם, למנהיגים-כושלים אלה; שכן עוד אתמול הטיפו באוזנינו דברי הבל גזעניים, בדבר "האופי הערבי", "הטבע הערבי" ו"המנטאליות הערבית", בהוכיחם באותות ובמופתים כי הערבים מבינים רק את שפת הכוח. והנה מתברר עתה, כי אפילו נסיגות חלקיות וזעירות לא ניתן היה להשיג מישראל מבלי שיוצב כוח נגדה ומבלי שתיכפה עליה מלחמה.

‏וכך, בעודם מתכתשים ביניהם על משמעות ההסדר הישראלי-מצרי, שהוא לאמיתו של דבר הסדר ישראלי-אמריקאי, מודעים הם לכך שגורל הציונות קשור – לחיים ולמוות – באימפריאליזם.

‏המאזין לדברי המנהיגים הציוניים היום – מבגין ועד לחזן, מימין ומ"שמאל" – ­מבין היטב את הגיונו של תיאודור הרצל, נביא "מדינת היהודים", שכתב לפני שמונים שנה כי "לאירופה נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אסיה, ועמדנו על המצפה להגן בעד התרבות בפני פראי האדם; בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופה, והם יהיו ערבים בעד קיומנו..."

‏יחליף נא הקורא את "אירופה" (והרי במקורם נתפרסמו הדברים ב-1896) ב"אמריקה" או ב"ארצות-הברית", וימצא עצמו קורא את... "על המשמר" למשל, ב-1975! עיתון פרו-אימפריאליסטי לעילא ולעילא.

*  *  *

‏מתנגדי הסדר-הביניים באגף הימני של הציונות אינם מסתירים את כוונותיהם. הם רוצים לחזור ל"ימים הטובים" שבהם אפשר היה לנשל ולגרש, לפוצץ ולהרוס, לכבוש ולהתנחל, מבלי להתבייש ומבלי להצטדק בפני מישהו. הם חולמים כי יוכר תפקידם כ"חומה בצורה נגד אסיה", כ"מגן התרבות בפני פראי האדם", וכי "הערבות בעד קיומנו" תינתן ללא תנאים מגבילים.

‏ואילו הממשלה, ותומכיה השמאליים, ממשיכה כתמול שלשום: עוד הפקעות ועוד הפצצות, עוד נישולים ועוד התנחלויות, כאשר בפיה הפזמון: "אנו פועלים למען השלום; הנה, חתמנו זה עתה על הסדר ביניים עם מצרים..."

‏ובעודם מקימים את ימית, ממשיכים בהתנחלות בפיתחת רפיח, ברמת הגולן ובגדה, הם מגבירים שוב את נישול הערבים הפלסטיניים "אזרחי ישראל", בגליל, במשולש ובנגב, כדי לייהד את האזורים המיושבים בערבים. אכן גזענות ללא כחל ושרק.

‏אין זה מפליא לכן, שאחד מעיקרי הדברים שסוכמו במסגרת ההסדר הישראלי- אמריקאי-מצרי הוא הניסיון לטאטא את הבעיה הפלסטינית אל מתחת לשטיח הדיפלומטיה הכוללת של האימפריאליזם, הציונות והבורגנות הערבית. הבורגנות הערבית עושה כן כמי שכפאה שד, שכן האינטרסים המעמדיים שלה קודמים לאינטרסים של המוני העם הערבי הפלסטיני, שעל קדושתם היא רגילה להישבע יום-יום. ייצוב הסדר החברתי השורר כיום בעולם הערבי, בעזרת האימפריאליזם כמובן, עדיף בעיניה על פני הבטחת זכויותיו האנושיות והלאומיות של העם הערבי הפלסטיני. בכך אין הבורגנות הערבית ודובריה – יהיו הם מצרים, סעודים או אחרים – שונה מבני מינה בארצות אחרות ובעמים אחרים. היא אינה רעה יותר. היא נצלנית כמוהם ומשולבת כמוהם במערך הבורגני העולמי.

‏מנהיגי ישראל, לעומת זאת, מתחלחלים אפילו לשמע הדיבורים על זכויות הפלסטינים. הם יודעים היטב – ומי מלבד הפלסטינים עצמם יודע זאת טוב מהם?! – כי זכויות העם הערבי הפלסטיני עומדות בניגוד עמוק, בלתי-מתפשר, עם הציונות. להלכה ולמעשה.

*  *  *

בחודש נובמבר 1974 ‏פירסם אירגוננו את סיכום דיוניו בשאלה הפלסטינית, בעקבות מלחמת אוקטובר 1973. הסיכום הוכתר: "על השאלה הפלסטינית – כאן ועכשיו" (ראו גיליון "מצפן" מס' 72; ניתן להשיג את הנוסח המלא במערכת). סיכום זה תקף לדעתנו גם עתה.

‏אמרנו אז ואנו חוזרים ואומרים עתה:

‏אנו תומכים במאבק העם הערבי הפלסטיני לשחרורו – לרבות מאבקו לנסיגה ישראלית מלאה ובלתי-מותנית מכיבושי 1967 ‏ולהקמת מסגרת מדינית עצמאית בהם – ונאבקים –

  • למען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים ‏הכבושים!
  • נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב להמונים הפלסטיניים מי ייצגם!
  • נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל!

ברור לנו כי עמדתנו מחייבת ערנות מפני נפילה למלכודת המצפה לכל מהפכן בבואו להתייחס למציאות נתונה: איך לא לאבד את הקשר עם המציאות מבלי להיהפך לאופורטוניסט; כיצד לגבש טקטיקה לצד הסטרטגיה המהפכנית.

‏למשל, במאבקים שהתחוללו בישראל בעת האחרונה בין גוש אמונים ושות' לבין תומכי הממשלה והסדר הביניים, מה היה עלינו ועל שכמותנו לעשות? לעמוד מן הצד? להתייצב כנגד הסדר הביניים ובכך להידמות לגוש אמונים? להתייצב לצד תומכי הסדר הביניים ובכך לעמוד בשורה אחת עם אלה המנסים לקבור שוב ושוב את זכויות הפלסטינים? לא, לא ולא!

‏אנו נמשיך וניאבק, במעט כוחנו, ברוח הדברים שנאמרו למעלה.

אנו מודרכים על-ידי רעיונותינו המהפכניים, על-ידי שאיפותינו הסוציאליסטיות, ומתבססים על ניתוחנו את אופי החברה בה אנו חיים ואת שורשי הסכסוך הישראלי ערבי. לכן אין לנו ולא כלום עם התפתלויותיה של רק"ח, המודדת הכל על סמך שיקוליה של הפוליטיקה הסובייטית.

‏ראו נא את עיתוני רק"ח, שגילו לפתע את אופיו הבורגני של המשטר במצרים ואת הסכנות הטמונות במדיניות האמריקאית-ישראלית-מצרית. "קומוניסטים" מדופלמים אלה עושים שוב ושוב שימוש באבן החכמים אשר בידיהם, כדי לגלות את אופיו המעמדי של משטר זה או אחר – במצרים, בישראל, בסוריה או בכל מדינה אחרת. אם הממשלה בארץ מסוימת מקיימת יחסים הדוקים עם ממשלת ברית-המועצות, הרי שהיא ממשלה "טובה", גם אם בשליטתה נמצאים ההמונים תחת עול ניצול אכזרי ודיכוי כבד. לפעמים די ביחסים הדוקים עם ברית-המועצות כדי לתאר משטר ניצול מעמדי כמשטר המתפתח ב...דרך לא-קפיטליסטית, או כמעט – אוטוטו – סוציאליסטית.

מערכת "מצפן"

 

(*) זו היתה קואליציה בראשות המערך (כולל מפ"ם), בהשתתפות ר"צ: ראש הממשלה היה יצחק רבין, סגנו ושר החוץ – יגאל אלון, שר הביטחון – שמעון פרס, שרה ללא תיק – שולמית אלוני.