‏גילוין של רשימות פסולי החיתון עורר גל של התרגשות בארץ. "מתקדמים" ו"ליברלים" למיניהם הגיבו בדרך המקובלת עליהם מזה שנים: התנפלות על המפלגות והחוגים הדתיים. אין בדעתנו, כמובן, להגן על עמדות המפלגות הדתיות בתחום יחסי דת ומדינה; להיפך, ‏רק מדיניות ברורה של הפרדת הדת מהמדינה, שהיא מנוגדת בתכלית למדיניות המפלגות הדתיות ורוב המפלגות הציוניות הבלתי-דתיות – רק מדיניות כזו עשויה לתת פתרונות אנושיים סבירים לבני-אדם בתחומי האישות. אך להפרדת הדת מהמדינה מתנגד הרוב המכריע ב‏כנסת, שאם לא כן, היה רוב זה קם ומבצע את הדבר הלכה למעשה. וכאן שורש הצביעות.

‏הכנסת קבעה כי בתחום האישות תנהג ישראל כמדינה דתית, דהיינו: כל ההליכים המינהליים והמשפטיים הכרוכים בענייני אישות נמסרו רשמית לכלי הקודש של הדתות השונות. כשאדם נזקק למוסדות המדינה בענייני אישות, ימצא לפניו רבנים, קאדים או כמרים. גם אם הוא אתאיסט מושבע אין לו ברירה אלא לפנות לכהן הדת של אביו או סבו, אמו או סבתו – הכל לפי המצב.

‏כאשר גבר ואשה לא דתיים, שהוריהם או הורי הוריהם היו בני דתות שונות, רוצים להינשא כחוק – אין הם יכולים לעשות כן בישראל ונאלצים להזדקק לשירותיה של מדינה אחרת או לאלתורים משפטיים מפותלים, שונים ומשונים, שלא לדבר על יהודים ממשפחות כוהנים, חשודים על ממזרות או פגועים באברים מס וימים.

‏זה המצב החוקי שהכנסת כפתה אותו על אזרחי ישראל. לשון אחר: הכנסת קבעה כי ההלכה הדתית תשרור בכל נושאי האישות. כדי לקיים את ההלכה הארכאית הזאת, הימי-ביניימית הזאת, החשוכה הזאת, מקיימים הממונים על ביצועה את רשימות פסולי החיתון, ובדין שיקיימוה.

‏מדינאי חילוני הזולל טריפות ומפר את ההלכה הדתית שבעים פעם ביום מחליט, כי כדי לשמור על "האופי היהודי של המדינה", אין להפריד את הדת מן המדינה. כי צריך בכל זאת שילדינו יגדלו בתוך קצת יידישקייט. לכן נותן הוא ידו להסגרת אוכלוסי הארץ הזאת לידי ההלכה הדתית. וכאשר באים כלי הקודש לקיים את אשר הוא עצמו חוקק, בא הוא אליהם בטענות כי אין מעשיהם עולים בקנה אחד עם זכויות האדם... אותם עסקנים ציוניים חילוניים רוצים הלכה דה-לוקס, לפי הזמנה, שתהיה נוחה לכל אוכלי הטריפות למיניהם...

‏והרי ההלכה היהודית אינה ליברלית ‏וכל קשר בינה לבין זכויות האדם מצוי רק בראשים הנבערים של כמה ממנהיגי "העבודה", "חרות", "הליברלים" ודומיהם.

‏כאשר גולדה מאיר, בהיותה ראש ממשלה, הגיבה על פרשת האח והאחות פסולי החיתון באומרה: "לא ידעתי כי הדת היהודית יכולה להתאכזר כל כך", גילתה לא רק את צביעות עמדותיה הפוליטיות בענייני דת ומדינה, אלא גם את בורותה בהלכה היהודית.

‏לפחות בתחום זה אין לבוא בטענות אל המפלגות הדתיות. הן מצהירות השכם והערב על מדיניות שכוונתה לעשות את ישראל למדינה שחוקתה היא ההלכה הדתית של היהדות. מה נלין עליהם כי עושים הם למען מטרתם?

‏אל עמוד הקלון צריך להעמיד את חברי הכנסת מן המפלגות החילוניות, המרבים לקשקש בלשון ובעט למען זכויות האדם, אד מסרבים לתמוך בהפרדת הדת מן המדינה ובהנהגת נישואין אזרחיים.

‏ולבל יפחידונו בסכנות של פירוד בעם וכו'. העם מפורד ממילא למעמדות (מנצלים ומנוצלים, עשירים ועניים, דיירי וילות ותושבי משכנות עוני). כן קיים שוני עמוק בין יהודים מאמינים, המקיימים אורח חיים דתי, לבין אלה המקיימים אורח חיים אחר. מה יעלה בגורלם של ההבדלים הללו הוא עניין של העתיד ההיסטורי. בינתיים יש לדאוג כי בסוף המאה העשרים תהיה חרות האדם המוטיב המכריע ולא שמירת זהויות ארכאיות אלו או אחרות.

‏בשיחה שקיים "קול ישראל" עם אחד מפסולי החיתון, זאב שמו, בן לאם פולניה (לא יהודיה), השיב הלה תשובה מוחצת לשואליו. הם שאלו להרגשתו, כיצד מרגיש הוא – כפולני או כיהודי. הוא ענה: ‏"אינני מרגיש כפולני או כיהודי ואיני מבקש להיות פולני או יהודי. אני אדם התובע את זכותו כאדם וכאזרח". ובמדינה שבה דבר זה אינו ניתן, החליט זאב לוותר על אזרחותו. הוא חדל להיות אזרח ישראל ושינה את מעמדו לתושב קבע. כל הכבוד!