קשה למצוא מפלגה בישראל ה"מצטיינת" בצביעותה יותר ממפ"ם. אך נוכח כל הדוגמאות מן העבר, עדיין כוח בידי מנהיגי המפלגה הזאת להפתיענו, ובימים אלה ממש נהפכה מפ"ם, באופן גלוי, למפלגה יהודית דתית (אם לא "אורתודוכסית" אז לפחות "קונסרבטיבית"), המשתמשת בגלוי במונחים דתיים להצדקת סיפוחים.

והנה, ב"הצדקה" הזו התחילו אנשי מפ"ם להשתמש כדי להסביר את הסכמתם לגזילת "פיתחת רפיח" – גזילה שהתיימרו להיות נגדה באופן חלקי מזה כמה שנים. אך עם פירסום החלטה ממשלתית על איכלוס ימית השתנה הקו לפתע פתאום: ימית ניתנה "לנו" – כך מודיע עזרא ריבליס ב"על המשמר" (29.8.75) "על ידי ההשגחה העליונה". אותה ההשגחה בדיוק נתנה "לנו" גם את הקושאן על מערת המכפלה; ונוסף על כך זכותנו על חברון, מפני שיהודים מאמינים היו באים לשם דורות על דורות, בזמן שהמוסלמים היו שולחים לשם אך ורק בעלי מום, פיסחים ועיוורים… ("חותם", מוסף שבועי של "על המשמר", 29.8.75).

את הרמזים הבודדים האלה מוכרחים להעמיד במסגרת יותר רחבה; וכרגיל, בהתאם למסורת הסטאליניסטית של "השומר הצעיר" ומפ"ם, הוטל התפקיד על "המנהיג", יעקב חזן. וכך התבשרו חברי מפ"ם במאמר פרוגרמאטי ("מה הלאה", יעקב חזן, "על המשמר", 26.9.75) כי המנהיג מאמין באלוהים ואף משתמש באמונה זו להצדקת עמדות פוליטיות! וכה אומר חזן: "אני יודע שישנם בתוכנו חברים, המתקוממים כאשר אני חוזר ואומר, שמדבר סיני אינו שייך למעשה לא לנו, לא למצרים, אלא לבורא עולם לבדו". משייכות זו הוא מסיק שתי מסקנות: (1) שיכולים היינו לספח חלקים גדולים ממנו אך "איחרנו את כל המועדים", ו-(2) שעכשיו יש "להשיג תיקוני גבול הכרחיים מבחינה ביטחונית, הווה אומר: פיתחת רפיח.

הרבה דברים אנו לומדים מכך, אך עוד יותר תמיהות נשארות. ראשית אנו לומדים – בשמחה או בצער, לפי הטעם – שיעקב חזן מאמין בבורא עולם. עד עתה סברנו לתומנו כי יעקב חזן הוא אתאיסט, חושב שהעולם לא "נברא" על ידי מישהו, אלא היה קיים תמיד ובתהליך טבעי, ללא התערבות חיצונית, הגיע למצבו הנוכחי. אך אם אכן מאמין חזן בבורא עולם, למה הוא מגביל את השטחים "השייכים לו" למדבר סיני? ומה עם מדבר הנגב, למשל? ומה עם – ואני מזכיר זאת בפחד מסוים – בית הקיבוץ הארצי אשר בתל אביב? וקיבוץ מרחביה? האינם שייכים גם הם ל"בורא עולם"?

מתברר ש"בורא עולם" עושה גם דברים נוספים בהיסטוריה: "צדקה עשה איתנו הקדוש ברוך הוא, שאין לנו, לעמנו, כל יחס רגשי למדבר סיני. הנה עובדה היא: שם היינו לעם, שם נפגשנו לראשונה, כעם, פנים אל פנים עם אלוהינו, שם קיבלנו את שני לוחות הברית ועליהם חקוקים עשרת הדיברות…"

ובכן ליעקב חזן עקרונות אמונה נוספים: לא רק מאמין הוא ב"בורא עולם", אלא אותו "בורא עולם" הוא גם "אלוהינו", שעימו אפשר להיפגש "פנים אל פנים" (למרות שמסופר בתורה כי משה רבנו לא זכה לראות אלא את אחוריו; אך מי הוא משה רבנו לעומת יעקב חזן?! הרי חזן מנהיג את "השומר הצעיר" ואת מפ"ם כחמישים שנה, כנראה בזכות העובדה שהוא רואה את "אלוהינו" פנים אל פנים, יום יום!).

ומאותו האלוהים שיעקב חזן מאמין בו – או, לפחות, אומר שהוא מאמין בו – "קיבלנו את שני לוחות הברית". קשה אף למפד"ל לדרוש אמונות נוספות, ואפשר רק לשאול: האם חזן יצטרף למפד"ל או שהמפד"ל תצטרף למפ"ם? שכן ההבדלים האידיאולוגיים ביניהן הולכים ונעלמים ונשאר רק ההבדל הכספי: מי ירוויח מפרויקט מסוים – האם החברות הכלכליות של המפד"ל או החברות הכלכליות של הקיבוץ הארצי? יש לקוות כי הקדוש ברוך הוא, שעשה כבר צדקה אחת עם עמנו ועם חזן, יעשה עוד צדקה נוספת ויגרום למיזוג מונופוליסטי של החברות הכלכליות, ואז לא תישאר עוד כל סיבה שיעקב חזן ויצחק רפאל לא ירקדו יחדיו בחגיגות חב"ד ובכל חגיגה אחרת.

הלהט הדתי של מפ"ם הוא כל כך גדול, עד שלקחה על עצמה את התפקיד האופייני כל כך לאדוקים באמונה: רדיפת כופרים. ה"כופר" הדתי עליו יצא קצפה של מפ"ם הוא לא פחות ולא יותר, אלא פרופ' ישעיהו לייבוביץ. והתפקיד "להוכיח" לפרופ' לייבוביץ עד כמה הוא לא מבין ביהדות ועד כמה הוא לא מספיק דתי, הוטל על יעקב עמית, המוכשר לרדיפת כופרים מסוג אחר במפ"ם זה עשרות בשנים. באותו גיליון של "על המשמר" (26.9.75) שבו גילה חזן את בורא עולם, שהוא "אלוהינו", יוצא עמית למלחמת הדת היהודית כנגד פרופ' לייבוביץ.

גדולים מאוד עוונותיו של פרופ' לייבוביץ בעיני יעקב עמית. לדעת לייבוביץ "קיומה וזכות קיומה של יהדות" הוא "בהלכה, בעבודת הבורא, בתורה ובמצוות, ואם זאת היהדות, הרי יכולה היא להתקיים בכל מקום ולאו דווקא במסגרת לאומית עצמאית, היא מדינת ישראל".

לשמע דברי כפירה אלה כאילו מעלה יעקב עמית כיפה סרוגה של "גוש אמונים" על ראשו והוא שואל: "בלי להידרש בהרחבה לטיעון זה שארץ ישראל אינה חלק אינטגראלי במסכת של קיום תורה ומצוות, חייב אדם מישראל לשאול: ומה דינן של המצוות התלויות בארץ? מה דינם של חגי ישראל הקשורים בזכרי מאורעות ובמיתוסים ישראליים? ומה דינו של סידור התפילות, שבחלקיו מופנים לציון? ועוד שאלות כהנה וכהנה".

וגם לי שאלות "כהנה וכהנה" לרב הגדול, ר' יעקב עמית שליט"א: האם אין גם לנצרות, למשל, "זכרי מאורעות ומיתוסים" ישראליים? האם במקרה או שלא במקרה נוקט עמית בדיוק בנימוקים של נוסעי הצלב? האם אין להניח שפרופ' לייבוביץ, שכידוע מתפלל שלוש פעמים ביום, מכיר את הסידור קצת יותר טוב מאשר אלה ששיכתבו את ההגדה של פסח? או שאולי כולנו טעינו כל הזמן והחילוניות המפורסמת של "השומר הצעיר" היתה רק עמדה כלפי חוץ? ואולי התנ"ך לילדים, שממנו נמחק כל זכר לאלוהים, כמו כל שאר סממני האתאיזם, נועדו רק להמונים, מפני צורך פוליטי ידוע, וכל אותו זמן היו יעקב חזן ויעקב עמית וחוג סגור של "מנהיגים" מתכנסים בחדרי חדרים של מרחביה ושל משמר העמק, כדרך אנוסים בספרד, ואחרי שהשתתפו בטכסים האתאיסטיים הכפויים עליהם מפני הצורך הפוליטי הלאומי, ואחרי שהיו דואגים לשמירה מעולה, היו מוציאים את תיק הטלית והתפילין של הסבא והיו מתפללים ומשלימים שחרית, מנחה ומעריב, ובדרך זו הם נשארו בקיאים בפרטי סידור התפילה יותר מפרופ' לייבוביץ?

רק בהשערה ממין זה ניתן להסביר, איך אחרי 50 שנה של משחק וצביעות מתגלה פתאום שמפ"ם, או לפחות מנהיגיה, לא היו כל הזמן אלא מאמינים נלהבים בכל עיקרי הדת היהודית, שהקדוש ברוך הוא, שהוא בורא עולם, ושהוא גם אלוהינו, נתן לעם היהודי במדבר סיני, השייך לו ורק לו לבדו.

כמו במקרים רבים אחרים, יש לשמוח שהדבר נתגלה סוף סוף…