מכתב מכורדיסטאן

מכתב זה הגיע אלינו לאחרונה, באמצעות אוהד "מצפן" הנמצא באירופה. המקור – בערבית – מתפרסם אף הוא בגיליון זה.

‏חברי למאבק,‏

אני כותב אליך להודיעך אילו כאבים ואסונות פקדו את עמנו הכורדי, איך נגמרה מהפכתנו ההמונית, אשר למענה הקריבו את חייהם רבבות מטובי בני עמנו בכורדיסטאן העיראקית, וזאת על- ידי הנהגתנו אשר בגדה בנו בהיותנו בשיא המאבק והותירה אותנו לגורל נואש ובלתי ידוע.

‏מזה זמן – בטרם שנפלה המהפכה – מודאג הנני מאוד לגורל מאבקנו. קיננה בי ההרגשה כי תנועת השחרור שלנו עוברת את אחד השלבים היותר מסוכנים שלה, וזאת משתי סיבות. אחת היא הדיפלומטיה הבינלאומית שהתחילה להיות פעילה מאוד באיזור; והשנייה – הרחתי תכנון הסכם עיראקי-פרסי מאחורי הקלעים.

‏בתקופה זו, וכמו כן לאחר ההסכם, בלטו שתי קבוצות בקרב ההמונים: קבוצה שאינה מוכנה להמשך המאבק המזוין ואשר הצטרפה אל הנשים, הטף והזקנים בפרס, וקבוצה שנייה שהיתה מוכנה להקרבה, במלוא מובן המילה, למען החובה הקדושה. אופייני לקבוצה זו היה המורל הגבוה, כפי שהתגלה ב-16 במרץ 1975, עשרה ימים לאחר ההסכם.

‏באזורנו (פנגוין), הנחשב לאיזור השני בחשיבותו הסטראטגית בכורדיסטאן החופשית – כי בו נמצאים רבים ממרכזינו המפלגתיים והצבאיים – נמצאנו באותו הזמן מתכוננים למלחמה ארוכת הטווח. ב-20 במארס התאספו כל מנהיגי הפשמרגה באיזור פנגוין לדון בשינוי סטראטגיית הקרבות, לאור המצב החדש שנוצר בעקבות ההסכם העיראקי-פרסי. בלוקחם בחשבון את כמות הנשק, התחמושת והציוד, שהיתה מספיקה לנו לשלוש שנים ויותר, ואת חולשת הכוחות העיראקיים, שלא התקדמו כלל בתקופת המלחמה בשנה שעברה, החליטו כולם להמשיך את הלחימה ויהי מה.

‏אך עמדה איתנה זו שותקה כאשר הגיע הנציג של בארזאני ושל המפלגה הדמוקרטית הכורדית, ב-20 במארס בשעה 11 בלילה. בפשטות גמורה אמר כי המהפכה נגמרה וכי על האנשים הפטריוטים לעזוב לאיראן, כי אין להם ערובות בעיראק, וזאת מבלי להציג לפנינו את הערובות הקיימות ל"אנשים הפטריוטים" בפרס, ומבלי שיבהיר את הגדרתו שלו לביטוי "האנשים הפטריוטים".

‏אף לא אחד מאנשי הפשמרגה יכול היה לשלוט בעצביו ולהתגבר על השפעת הקטסטרופה הזו, שהיתה יותר חזקה מההסכם העיראקי-פרסי. לא נרדמנו במשך אותו הלילה. היינו בוכים ומהלכים ברחובות בפנים חיוורים וחושבים על חברינו, אשר נפלו במערכות הכבוד או בבתי הכלא של האויב כתוצאה מן העינויים האכזריים, על כל קורבנות עמנו ועל ניסיונותיו הרבים במאבק, על נצחונותינו, על התחמושת ועל ההתכוננות למלחמה ארוכת הטווח. בכינו לפני האחראים, בכדי שיזנחו את עמדת המנהיגות הנכנעת. כמה מן האחראים ניסו להציל את המצב, התחילו לגייס את הפשמרגה וסירבו לציית לפקודות המנהיגות.

‏תנועות דומות התרחשו באיזור הדרומי-מזרחי מכורדיסטאן ובאיזור בהדינאן. אך המנהיגות הבוגדת התנגדה להם בחריפות ובכוח הנשק וכמה מהאחראים הנאמנים הועברו בהליקופטרים לפרס. אינני יודע מה עלה בגורלם. אפילו הקומוניסטים המאואיסטים – ומספרם לא היה מבוטל – ניסו רבות להציל את המצב ולהמשיך בלחימה, אך ללא הצלחה, בגלל עמדת-הנגד של המנהיגות אשר ביצעה את תוכניות השאה.

‏באשר לאחראים הגדולים – יותר נכון לקרוא להם המנהיגים הקוויזלינגים – הרי מצבם היה טבעי ונורמלי וללא דאגה, כאילו לא היו חלק מהעם הכורדי. אני זוכר שדאגתם היחידה היתה איך יעמדו כנגד זעם הפשמרגה והתלהבותם, איך יחסמו בפניהם את שערי המהפכה בכדי שלא יבצעו את חובתם הקדושה; וזאת על-ידי חיסול התנועה ונסיגת המנהיגות הקוויזלינגית, המתגלמת בבארזאני עצמו, אל איראן עם כל הציוד והתחמושת והנשק ומתקני האלחוט, כולל תחנת השידור, והשארת רבבות הפשמרגה ומאות אלפי איכרים ואזרחים בכורדיסטאן לגורל בלתי ידוע. שלא להזכיר את הקורבנות והמאבק המר במשך שנות הלחימה, והתמיכה והאהדה מצד דעת-הקהל העולמית – הכל היה לשווא ויתפזר עם הרוח.

‏לאחר שהמנהיגות הבוגדנית הצליחה לטעת את היאוש בלבבות הפשמרגה, על-ידי דיכוי כל זרם המתנגד לה, החלטנו אנו – רוב הפשמרגה באיזור פנגוין – ­להיכנע לעיראק במקום ללכת לאיראן ולחיות בצל אותה מנהיגות שבטית קוויזלינגית. הסגרנו את עצמנו ב-23 במארס, לאחר שהשארתי את נשקי כאן, בהרים האהובים. הוי! מה קשים היו הרגעים ההם – המוות היה עדיף. תאר לעצמך שלא חשתי ברעב. במשך שלושה ימים לא אכלתי דבר. פנינו היו עצובים. חלק מהפשמרגה הסגיר עצמו למשמר הפרסי על הגבול, חלק אחר לצבא העיראקי וחלק נטש את נשקו על ההרים לאחר שפוצץ את מחסני התחמושת. רעמי הפיצוצים נשמעו ממרחק של עשרות קילומטרים.

‏הצבא העיראקי היה שרוי בשיאה של שמחת הנצחון, כאשר הסגרנו את עצמנו… אך הרגשות שלנו הומתו – הומתו על-ידי המנהיגות הקוויזלינגית. חשבנו שישלחו אותנו למחנות מעצר בדרום, כדי להוציאנו להורג לאחר מכן. אך זה לא הדאיגנו כלל. כי בן-אדם שאיבד את מולדתו ותקוותיו לחיי חופש וכבוד, והגיע לאותה דרגה של יאוש כפי שהגענו אנו, לא מרגיש בשום פגיעה, אפילו לא בהריגתו. כאשר הגענו לערים הכורדיות ראיתי את פני האזרחים; פנים עצובות. הם בכו בלחש.

‏זו היא התמונה הגלויה. היא הוכיחה לי שאותה מנהיגות, שלא רק לקחתי אותה כדוגמה ומופת אלא גם עבדתי אותה, לא היתה אלא חבורת בוגדים וקוויזלינגים של השאה הפרסי, למען האינטרסים האישיים שלה ובכדי להבטיח את חייה האריסטוקרטיים. ובאשר לבארזאני, אשר הפך להיות לאגדה בקרב בני עמנו ומנהיג חופשי בעל משקל בינלאומי, הרי שתמונה זו הינה תוצאה של המאבק ההרואי שניהל הפשמרגה עצמו, בנוסף לתעמולה האגדית שהפיצה הריאקציה הכורדית והקוויזלינגים של איראן. במכתבי הבא אספר לך על שחיתות המנהיגות ואיך הצליחה איראן לחדור כה עמוק אל תוך המהפכה.