איכרים בהפגנת השמאל המהפכני בליסבון, אוגוסט 1975, צילום: אביבה עין-גיל

 

שניים מחברי אירגוננו מסיירים מזה כחודשיים בפורטוגל. אנו מפרסמים להלן קטעים ממכתביהם, בבחינת רשמי מסע, לקחים ראשונים, שאין לראותם כסיכומים או כניסיון לניתוח מדעי ומדוקדק.

 

פורטו, 9 בספטמבר 1975
 

הבטחנו, כזכור, לכתוב רשימות מפורטוגל. אנו נמצאים כאן כבר שלושה שבועות, אלא שהמצב הרבה יותר מסובך מכדי להבינו בחטף. לכתוב על מאורעות פוליטיים? על זה באמת שומעים מעט בארץ, אבל במהפכה, וזה מה שקורה כאן, העניינים מתגלגלים מהר. מחר זה עלול להיות מיושן.

‏רשמים? רשמים יהיו בנאליים ללא ניתוח, וכדי לנתח את מצב העניינים אנו זקוקים לעוד חומר, ואנו עומדים להשיגו... כבר עתה ברור שכאשר נחזור נצטרך לדון במתרחש פה ברצינות מרובה.

‏התעוררו כאן המון בעיות, ויש אירגונים שונים עם תשובות שונות. לדוגמא: מה עושים כאשר רוב הפועלים אינם בשלים מבחינה פוליטית לייסד מועצות פועלים? האם לתת לפועלים בעלי דעות ימניות שיהרסו את המהפכה, או שכמה מפלגות או אירגונים יטלו לידיהם את תפקיד האבנגרד? מה קורה כאשר עובדים עם תצפית לבניית מועצות פועלים, אך ברגע מסוים, כאשר המועצות עדיין אינן בנויות ומוכנות להגנה על המהפכה, יש סכנה של פוטש ימני? לפחות אירגון אחד – FSP ‏(חזית סוציאליסטית עממית, ראו מילון קצר) שלח את חבריו לעבוד במועצות, אך קרא להם בחזרה, אירגן אותם באירגון חזק וקשוח, עם משמעת, כדי שיהיו מוכנים מבחינה צבאית להגנה על המהפכה. וזו בעיה. או כיצד לבנות טקטיקה ביחס למפלגה הקומוניסטית? וכו' וכו'... לא נוכל בשלב זה לפרט.

25 ‏באפריל 1974 MFA ‏(תנועת הכוחות המזוינים, ראו מילון קצר) מבצעת את ההפיכה. בראש התנועה מועמד שפינולה. המוח המתכנן – אותלו דה-קרבליו. רוב הקצינים באו במגע עם חומר שמאלי בהיותם בשירות תחת פיקודו של שפינולה בגיניאה-ביסאו. בניסיון להשתמש בטאקטיקה של תנועת השחרור שם, כדי לנצחה, הקימו קואופרטיבים, למדו "לרדת אל העם", ביצעו מסעות חינוך עממי בכפרים – בקיצור: החלו להעריך את שיטות תנועת השחרור.

‏רבים מהם רואים את עצמם כתנועה לשחרור לאומי של פורטוגל. פורטוגל – קולוניאליסטית, אך בעצם מילאה תפקיד של שוטר עבור אינטרסים אימפריאליסטיים – במיוחד עבור השקעות אנגליות, גרמניות ואמריקאיות באפריקה. פורטוגל קיבלה רק את השאריות מהטרף. זה חשוב להבנת העניין.

‏בפורטוגל כמיליון פועלים (תעשיה), חצי מיליון ‏פרולטריון חקלאי – במיוחד מדרום לליסבון, כחצי מיליון עובדי שירותים. כעשרה מיליון תושבים. המון בנקים, המון עובדי בנקים, ביטוח, ממשלה, ביורוקרטיה.

‏אחרי ההפיכה, כל ניסיון טיפשי של כוחות הימין לפוטש הזיז את המשטר שמאלה. התעוררו בעיות כלכליות. ההון הגדול ברח, הלאמת הבנקים באה מאוחר מכדי לעצור את הבריחה. מקורות ההכנסה של פורטוגל: תיירות – נגמר, בגלל המשבר הכלכלי באירופה ובגלל המהפכה; קולוניות – נגמר בתהליך הדה-קולוניזציה; מספנות גדולות – נגמר בגלל היעדר דרישה למיכליות גדולות; יין – נגמר בגלל המשבר באירופה ובשוק המשותף ובגלל המהפכה (באירופה הופצה "שמועה" שיין פורט המפורסם, מוצר היצוא העיקרי, הוא מלאכותי...).

‏בקרוב נשלח לכם מעין מילון קצר להגדרת הכוחות הפוליטיים, שישמש אותנו בימי עיון בארץ. בינתיים הערות קצרות.

‏המפלגה הקומוניסטית היתה במחתרת מפלגה סטאליניסטית קטנה. מאז ההפיכה גדלה מאוד אך הביורוקרטיה אינה מסוגלת לעכל את הגידול; לכן עמדותיה השמאליות. הלקח שהפיקה מצ'ילי: להשתמש באמצעים לא-דמוקראטיים. לכן נקטה בטקטיקה של פוטשים קטנים באיגודים המקצועיים, בממשלה, בשירותי האינפורמציה, בצבא.

‏גידולו המדהים של השמאל המהפכני הכריח את בסיס המפלגה לזוז שמאלה. והבסיס לחץ על ההנהגה. בהיותה בממשלה הזניחה את איכרי הצפון. בצפון (מצפון לליסבון) איכרים זעירים, מתבססים על יין. מוכרים בזול את היין, המגיע לקונה ביוקר. המרוויחים – ­אנשי הביניים. הקומוניסטים, גם בהיותם בממשלה, לא דאגו לתת לאיכרים בצפון הלוואות נוחות, ואף עשו מספר צעדים שפגעו בהם. מכרו יין זול לברית-המועצות במחיר זול יותר מהשוק! ועוד... מכאן הכעס וההתמרמרות נגדם בצפון, שנוצלו על-ידי הימין (במיוחד המפלגה הסוציאליסטית).

‏מה שקרה הוא שמצבם הכלכלי של האיכרים שם הורע, בהשוואה ללפני המהפכה. לכן הגל האנטי-קומוניסטי בצפון. אך "גל" זה אינו נורא כל כך; העיתונות המערבית מנפחת אותו. יש התמרמרות, אך ברחובות יש בדרן כלל מעטים; זו לא תנועה המונית ויש תמיד מי שמסית. למפלגה הקומוניסטית תמיכה גדולה בקרב הפועלים – יותר בסביבת ליסבון ופחות בפורטו, שהם שני מרכזי התעשיה הגדולים.

‏בזמן הראשון אחרי 25 באפריל 1974 – תנועת פועלים חזקה שהקימה מועצות פועלים, ספונטנית. המפלגה הקומוניסטית לחצה על פעילות לכיבוש האיגודים המקצועיים. ראתה במהפכה מהפכה דמוקראטית-לאומית ולא מהפכה סוציאליסטית. אבל הפועלים רצו יותר!

‏לאחרונה, גם בשל התקפות הימין, גם בשל הלחץ משמאל, נאלצו הקומוניסטים להיכנס ל"חזית" או ל"פלטפורמה" עם אירגוני שמאל מהפכניים וקיבלו את הסיסמה: מועצות פועלים, חיילים ודיירים! אך תוך שלושה ימים סולקו מהפלטפורמה בגלל ניסיונות ההנהגה למצוא פשרה עם הימין.

‏השמאל המהפכני חזק מאוד יחסית. ביחד – יותר מ-300 אלף קולות בבחירות, ויש אירגונים שלא השתתפו בבחירות! מפולג מאוד. אך לכל אירגון תמיכה פועלית. ברובם הגדול מעוגנים במעמד הפועלים. מחולק לשני כוחות עיקריים: המאואיסטים והאחרים...

‏הבעיה היא שאל המועצות שהוקמו ספונטאנית חדרו מפלגות שונות. כך יש מועצות הנשלטות על-ידי המפלגה הסוציאליסטית, הקומוניסטית, המאואיסטים וכו'. היריבות הבין-מפלגתית בתוך המועצות החלישה את המרץ של הפועלים והמועצות איבדו מקצת מן התנופה הראשונית.

‏המפלגה הקומוניסטית הקימה ועדי פועלים לא-דמוקראטיים, שכדי להשתייך אליהם חייב הפועל להיות מוזמן. אלה מתנהגים בתוד המפעלים כמשטרה – דואגים לתפוקה, מפטרים יריבים פוליטיים בהאשמה שהם "פאשיסטים" וכו'. כתגובה לכל אלה הקימו הבריגדות המהפכניות (ראו מילון קצר וכתבה של ה"טיים" האמריקאי, למטה) תוכנית פעולה להקמת ועדי פועלים מהפכניים, חמושים, לא-מפלגתיים – CRTSM – מועצות מהפכניות של פועלים, חיילים ומלחים. פועלים רבים הצטרפו למועצות אלה. כך יש פילוג גם בתוך בתי החרושת, כאשר קורה שיש שתי מועצות פועלים באותו מפעל. ה-CRTSM הן מועצות דמוקראטיות. הבריגדות המהפכניות חושבות שאם תתחזקנה מועצות אלה הן תוכלנה להוות את מרכז השלטון ולהעביר לידיהן את סמכויות השלטון. ומה שחשוב הוא, שאלה הן מועצות חמושות.

‏היריבות הבין-מפלגתית החייתה במעט את התנועה האנרכו-סינדיקליסטית, כאשר לפחות איגוד אחד, של חברת התעופה הלאומית, עבר להשפעה אנרכו-סינדיקליסטית.

‏...הצבא אינו עוד סתם צבא דיכוי בורגני. הצבא במצב של התפוררות. המשמעת כמעט ואינה קיימת ומתנהלת על פי נאמנויות פוליטיות. מפקדים אינם סומכים על פקודיהם שיבצעו הכל, ולכן נמנעה עד כה פעולה מזוינת של הקצינים הימניים. כנראה שבכל זאת למהפכנים ולקומוניסטים ביחד יש יותר כוח מאשר לימין. אך מכיוון שהמפלגה הקומוניסטית מוצאת את עצמה מבודדת יותר ויותר, מותקפת מימין ומשמאל (קרבליו הוא נגד גונסלבש לפחות כמו נציג הימין – אנטונש), גם בצבא וגם בכלל הארץ הולך ומתגבש מאבק ישיר בין הימין והשמאל. ההנהגה של הקומוניסטים מושכת את המפלגה לפשרה עם הימין (מפלגה סוציאליסטית ומפלגה דמוקראטית עממית), אך במקרה של התנגשות מזוינת אין ספק כי רוב חברי המפלגה, בלי לחכות להוראות ההנהגה, יעמדו בצד המהפכני...

‏...המאורע החשוב ביותר אירע בין ה-20 ל-27 באוגוסט. ב-20 פרסמו קציני הקופקון מסמך מהפכני. והעמידוהו מול מסמך הימין. מסמך זה קרא לפירוק האסיפה המכוננת, למען הקמת מועצות פועלים וכו'.

בהפגנה – כ-100 אלף איש – השתתפו מרבית אירגוני השמאל המהפכני, פועלים, איכרים ואזרחים. הקומוניסטים קראו לתומכיהם להשתתף; בגלל בידודה ובלחץ אנשי השורה נאלצה המפלגה הקומוניסטית לחפש לה בעלי-ברית משמאל... עצם הנוכחות של המפלגה הקומוניסטית בהפגנה בעלת סיסמאות מהפכניות היא חשובה (אם כי הקומוניסטים, בהתנהגות לא- דמוקראטית, הזיזו את ההפגנה לתמיכה בוואסקו גונסלבש, בעוד שהפלטפורמה קראה לתמיכה בממשלת גונסלבש עד להקמת ממשלה מהפכנית). עתה יהיה קשה יותר להנהגת הקומוניסטים להסביר לאנשי השורה המיליטנטים תזוזה חדשה ימינה ושבירת "אחדות מעמד הפועלים".

‏הפלטפורמה קיימת, בלי המפלגה הקומוניסטית, והיא צעד חשוב ביותר לאיחוד השמאל המהפכני, למניעת בלבול ופירוד בקרב מעמד הפועלים.

‏מרחנו במכתב זה הרבה נושאים חשובים. נחזור אליהם עם שובנו.

*  *  *

ליסבון, 21 בספטמבר 1975

‏יום אחד...

נתאר לפניכם מה כתוב בעיתון יומי רגיל; כלומר: ‏מה קורה כאן בדרך כלל יום-יום.

‏ובכן, עיתון של אתמול. בפורטו הכריז המושל האזרחי על פיזור מועצת העיר. בניין המועצה נתפס על-ידי נציגי מועצות הדיירים מחלקים שונים של העיר, והוכרזה מועצה עירונית מהפכנית. חיילים מבסיס קרוב באו כדי לעזור לדיירים נגד המשטרה.

‏באלנטז'ו – בדרום – איכרים השתלטו על 23 עדרי בקר, שנמכרו על-ידי בעל האחוזה לפני הרפורמה האגררית. הם טוענים שהעדרים הם חלק מהאחוזה, ולפיכך שייכים להם.

‏הפגנה אנטי-פאשיסטית ואנטי-אימפריאליסטית גדולה (7,000 איש) נערכה באי מאדיירה, נגד ניסיונות הספרטיזם של הפאשיסטים.

‏מפעל דימפ לשעונים נתפס על-ידי מועצת העובדים. בעל ספינת דיג משבית את ספינתו ומשאיר את 20 המלחים ללא עבודה. מועצת רובע קונטומיל בפורטו החליטה לכנס את הדיירים ביום ראשון לעבודה, לניקוי אחד המגרשים. חיילים מבסיס קרוב יבואו לעזור בעבודה.

‏כ-1,000 נכי מלחמה משתתפים בהפגנה בליסבון למען הסוציאליזם, למען הזכות לעבוד ונגד חסד מצד השלטונות.

‏שביתת ימאי צי הסוחר נמשכת כבר היום ה-22‏. ועוד ועוד ועוד, בדומה לכך.

__________________________

‏המשמעת...

"דיבור גלוי מפיו של אדמירל" – כך מכתיר השבועון הבורגני האמריקאי "טיים" (20 באוקטובר) את דברי ראש הממשלה הנוכחי של פורטוגל בראיון עם נציג השבועון. ומה הדבר הראשון שמדאיג את האדמירל פנייארו דה אזבאדו? המשמעת!

‏שימו לב –

‏"אני מאמין כי דרכי נכונה, ואינני רוצה להשתמש באמצעי לחץ בדרכי זו. אינני אוהב אמצעי לחץ, במיוחד ביחס לעיתונות, אך אני מאמין כי נחוץ להסביר בגילוי-לב לבני עמנו מה אנו עושים ומה הוא הטוב ביותר בשבילם. אנו חייבים לעשות זאת במהירות האפשרית. אם נמתין יותר מאשר שבוע אחד, עלולה המשמעת הצבאית להתמוטט לפתע. אם צבאנו יישבר, נישאר ללא צבא ולאחר מכן נישאר ללא כוח. לאחר מכן נישאר ללא סמכות וללא ממשלה..."

‏קובע האדמירל: "שיקום המשמעת הצבאית – זוהי בעייתנו הראשונה במעלה בשעה זו."

‏ועל המפלגה הקומוניסטית בפורטוגל:

‏"אני משוחח לעתים עם מנהיגי המפלגה הקומוניסטית. אינני כה בטוח שהם תומכים בי תמיכה איתנה, אך הם מחבבים אותי. אני מסביר להם את מחשבותי. זוהי הסיבה לכך שהם מאזינים לי. אני משוכנע שהם די תומכים בי, לא תמיכה חזקה, אך מספיק חזקה כדי שאוכל לעבוד עימהם. המפלגה הקומוניסטית עדיין לא מסוכנת. כל המפלגות הקומוניסטיות יכולות להיות מסוכנות, אך אין זה כך עדיין. המפלגות הקומוניסטיות באיטליה, בצרפת ובספרד הינן מתונות עתה, אך מה יהיה בעתיד? איננו יודעים. פורטוגל ניצבת בפני אותה בעיה".

‏אכן, זהו בדיוק חלומו של כל בורגני "הגון": סדר ומשמעת; ואם אפשר – מפלגה קומוניסטית מתונה.

הבריגדות המהפכניות

(תרגום מן השבועון "טיים", 20 באוקטובר 1975)

בעיני כמה מהרדיקלים של ליסבון אפילו המפלגה הקומוניסטית נחשבת לכוח מתון; אכן, הסיבה העיקרית לצרות בפורטוגל הוא עתה השמאל הקיצוני, המכיל שמונה שברי מפלגות ואירגונים קטנים וקנאיים, אשר לכל אחד מהם ועדי פועלים, חיילים ודיירים משלו. קשת הקבוצות משתרעת מהתנועה הדמוקראטית הפורטוגלית, הנחשבת בדרך כלל לחזית קומוניסטית (דבר המוכחש על-ידי התנועה) ועד למאואיסטים של התנועה לבנייתה מחדש של המפלגה הפרולטרית – מפלגה רעשנית המבוססת על האוניברסיטאות ואשר מאות מחבריה נכלאו בתקופת ההשפעה הקומוניסטית במשטרו של ראש הממשלה המודח ואסקו גונסלבש. השמאל הקיצוני, הדומה להידרה רבת-ראשים, מאוחד לפחות במטרה אחת: מיגור הממשלה המתונה הנוכחית.

‏האירגון השמאלני שהוא כנראה בעל פוטנציאל ההרס הגדול ביותר הוא המפלגה המהפכנית של הפרולטריון, הידוע בציבור בשם הבריגדות המהפכניות. בראשן ניצבת איזאבל דה-קארמו – הרוזה לוקסמבורג של המהפכה הפורטוגלית. הבריגדות מאמינות שפעילות מזוינת היא מוצדקת כדי למגר את הממשלה. בידיהן מצויים רבים מתוך כלי הנשק שנגנבו מן הצבא, שאומדנם המשוער הוא 30,000, ולהן נתונה נאמנותם של אלפי חיילים ומלחים בדרגות הנמוכות.

‏"התנועה חייבת להסתייע בכוח," אומרת קארמו לנציגת ה"טיים", מרתה דה-לה-קאל, "מוכרחה להיות התקוממות מזוינת." והיא מוסיפה: "יש בידינו די נשק, ואנו מאורגנים היטב במחנות ובקרב הכוחות המזוינים."

‏לקארמו קול רך, המכסה על מילותיה הבוטות, אך ישנה סיבה טובה לקחת ברצינות את הבריגדות המהפכניות שלה; שהרי הן תקפו באלימות את הממשלות הפורטוגליות בארבע ‏השנים האחרונות. בנובמבר 1971 – זמן קצר לאחר שעזבו את המפלגה הקומוניסטית, על כי גרסו שהיא בורגנית מדי – הם פוצצו את בסיס נאט"ו בפונטה דה-טלה. ב-1972 הם גנבו חומרי-נפץ מן הצבא ופוצצו 15 משאיות צבאיות; באותה שנה אף ניתקו את הכבלים הימיים המקשרים את פורטוגל לאפריקה ולאמריקה. ב-1973 הם פוצצו שני מתקנים צבאיים בליסבון ובסיס צבאי באופורטו.

‏מזה זמן גורסות הבריגדות, כי רק בדרכי אלימות מסוגל הפרולטריון להפקיע את השלטון מידי הבורגנות, ומשעה שיוחלף השלטון תמוגר הממשלה המרכזית והשליטה תועבר לידי מועצות מקומיות קטנות.

‏"לא ייתכנו פתרונות של חצי-דרך וצעדים-למחצה," קובעת קארמו בהחלטיות, "זה לא ילך. או שיהיה לנו סוציאליזם צרוף או שנחזור אחורה לפאשיזם. פועלי פורטוגל הראו שהם אינם חפצים בכוח מרכזי או באוטוריטה מרכזית."

‏חברי הבריגדות, שאינם מסתירים את שאט נפשם מן הקומוניסטים – ומכל מישהו אחר הממליץ על פתרונות אחרים – הינם די פרגמטיים כדי להתחבר עם קבוצות רדיקליות אחרות לחזית מאוחדת נגד הממשלה – ממשלתו של אזבדו, הזוכה במנה מסוימת של זלזול, כממשלה בלתי יעילה ללא תקנה. "יש לממשלה כוונות להיות מדכאת, אך היא אינה מסוגלת לכך," מסבירה קארמו בגילוי-לב.

‏איזאבל דה-קארמו, בת 35, נמוכת קומה, גוף מלא ובעלת שיער שחור וארוך, היא בתו של פקיד תעשיה מבאריריו – פרבר תעשייתי של ליסבון. היא נעשתה קומוניסטית בגיל 15, התמידה בכך במשך כל השנים בהן למדה רפואה (כרופאה היא ממשיכה עדיין לטפל בחולים פעמיים בשבוע). היא ניתקה את קשריה עם הקומוניסטים לפני שמונה שנים, כדי להקים, ביחד עם בעלה קארלוס אנטונש (שאינו קרוב משפחה של שר החוץ המתון ארנסטו דה-מאלו אנטונש), את הבריגדות. היא ללא ספק הבוס של האירגון.

‏"במפלגתנו," אומרת קארמו, "להיות אשה אינו מהווה בעיה. שהרי זוהי מפלגה מהפכנית."