רבים מאיתנו שמעו על פרשת "ההעברה", הידועה יותר בשם "הטרנספר" משנת 1933.

‏היה זה למעשה הסכם בין שלטונות גרמניה הנאצית ובין ההסתדרות הציונית (שפעלה באמצעות בנק אנגלו-פלסטין) על העברת הון שהיה בבעלות יהודים גרמנים – לארץ (זכור לנו שמאז עליית הנאצים לשלטון ב-1933 לא יכלו עוד יהודים להעביר את הונם או את רכושם אל מחוץ לגרמניה).

‏יחד עם העברת הונם היו, על פי ההסכם, מהגרים בעליו לארץ. על-מנת למנוע זרימת רייכסמארקים אל מחוץ לגרמניה קיבלו היהודים המהגרים תמורת הונם סחורות גרמניות, שאותן יכלו להפיץ בארץ באמצעות חברת "ההעברה" אשר הוקמה למטרה זו. אין כמובן לשכוח שסחורות אלו, אשר ניתנו למהגרים תמורת הונם, היוו רק חלק משווי הרכוש אשר נשדד מהם על ידי הנאצים.

‏ובכן, לשני הצדדים, הן לשלטונות הנאציים והן למימסד הציוני אשר פעל רבות למען מימוש "הטרנספר", היה עניין בעיסקה.

‏על השיקולים בעד ונגד שנעשו במחנה הנאצי אנו יודעים היטב מתוך מסמכים רבים של משרדי החוץ והכלכלה הגרמניים 1. כמו בצד הציוני היו גם במחנה הגרמני חילוקי דעות חריפים בין תומכים ובין מתנגדים לביצוע התוכנית. אך לבסוף, כנראה בהסכמת היטלר עצמו, גברה הנטייה לתמיכה ב"טרנספר".

‏אם נביט לרגע לאחור וננסה לתאר לעצמנו את המצב הגיאופוליטי שבו המשטר הנאצי החדש היה נתון, מיד לאחר עלייתו לשלטון, נוכל אולי להבין ביתר קלות את מניעיהם של תומכי "הטרנספר" בצמרת הנאצית ואת סיבת ניצחונם על המתנגדים לו.

‏שנת 1933, אשר בה פינתה הרפובליקה הוויימארית רשמית וסופית את מקומה לשלטון הנאצי, היתה שנת מבחן עבור שלטון חדש, בלתי מבוסס ולא מעורר אמון· על הנציונל-סוציאליסטים, אשר עלו לשלטון באמצעות סיסמאות סוציאל-פאשיסטיות ולאומניות מובהקות, היה עתה להוכיח, בזמן קצר ביותר, שהם מסוגלים "להציל" את גרמניה הסובלת עדיין מטראומת ורסאי 2 ומכל המשברים הכלכליים אשר פקדו אותה בשנים האחרונות. אבטלה המונית של למעלה משישה מיליון גרמנים וכן קשיים פוליטיים בזירה הפנימית והבין-לאומית העמידו בסימן שאלה ובאיום מתמיד את המשך קיומו של השלטון הנאצי, אשר רק זה עתה הוקם, לאחר עשר ‏שנים של כשלונות. שלטון זה חייב היה עתה, מבחינתו, לחסל את כל המפלגות הבורגניות והשמאליות, את האיגודים המקצועיים, ולמעשה כל תא ותא בחברה הגרמנית אשר היה בעל איכות משלו – כלומר, לא-נאצי.

‏מלבד מכשולים אלה ורבים אחרים במדיניות הפנים היה על המשטר החדש להתגבר על הבידוד הפוליטי במדיניות החוץ לשם ביסוס שלטונו. גרמניה היתה עדיין מוקפת על-ידי שתי ארצות עוינות לה: פולין וצרפת. אך גם ארצות ידידותיות, כמו אנגליה ואיטליה הפאשיסטית, אשר הפכה לבת-בריתה העיקרית מספר שנים לאחר מכן, ראו ב-1933 בהיטלר ובמשטרו פרשה חולפת ובלתי סימפאטית.

‏השנים הראשונות ובעיקר השנה הראשונה, 1933, היו איפוא שנות מבחן מובהקות לנאצים. כמו הממשלות אשר החליפו זו את זו בשנים האחרונות של הרפובליקה הוויימארית, היה יכול גם שלטון זה להתחסל כליל לו היה סופג מספר כשלונות מוחצים במדיניות הפנים או במדיניות החוץ שלו בתקופה קריטית זו.

‏מבין כל הגורמים אשר סיכנו את ביסוס השלטון הנאצי החדש היה החרם היהודי 3 בוודאי לא העיקרי שבהם. אך אנו לומדים מהוויכוחים במחנה הנאצי, כי היתה בו סכנה מסוימת שיכלה להדאיג את המדינאים הנאצים. שר הכלכלה הגרמני שאכט, למשל, הודה בפומבי שהחרם היהודי גורם נזק קשה ליצוא הגרמני והשגריר האמריקאי בגרמניה דאז אף הרחיק לכת והתנבא שהחרם עשוי למוטט את המשטר הנאצי כליל.

‏אין אנו יודעים אם דבריו של השגריר האמריקאי מוגזמים אם לאו. אך אין ספק שלחרם היהודי היה פוטנציאל גדול מאוד במאבק נגד הנאציזם בימיו הראשונים.

‏הנאצים הבינו זאת כנראה היטב ובעיניהם היה הסכם ה"טרנספר" אמצעי יוצא מן הכלל על מנת לשבור את ‏החרם היהודי. הם גם ידעו שאם ברצונם לעשות זאת אפקטיבית, עליהם לפעול במהירות ובזירה הפוליטית הנכונה. כך מדווח הקונסול הגרמני בפלסטינה וולף, ביוני 1933, למשרד החוץ בברלין: "פלסטינה הפכה לגורם הנותן את ההוראות. חשוב לשבור את החרם בראש ובראשונה בפלסטינה, וממילא תורגש ההשפעה גם בחזית העיקרית – בארצות-הברית". הגרמנים אמנם פעלו. וגרינג אשר היה מודאג מאוד מהחרם שלח מייד, ב-1933, שלושה יהודים (שניים מהם ציונים) ללונדון, בכדי לפעול נגד גיבוש החרם. לפי בקשתו שלח הוועד הלאומי בפלסטינה מברק לברלין בזו הלשון: "יהדות פלסטינה לא הטילה חרם על סחורה גרמנית, אנו משוכנעים שעד כה החרם הינו פעולה ספונטאנית של פרטים, הוא ניתן להיפסק במהרה אם המוסדות הגרמניים יחדלו מפעילותם האנטי-יהודית".

‏שימו לב! הסוכנות היהודית מוכנה להסתייג מייד מהמאבק היהודי הכללי. והגרמנים? הם ידעו עתה היכן לפעול: לא פעם הם מוכנים למחווה כלפי המימסד הציוני בפלסטינה על-מנת לרכוש את תמיכתו בשבירת החרם היהודי. כך ממליץ הקונסול וולף ביוני אותה שנה, בפני הממונים עליו בברלין, לענות בחיוב לבקשתו של מנחם אוסישקין בדבר העברת כספי הקרן הקיימת לישראל מגרמניה לפלסטינה במסגרת הטרנספר.

‏עלינו לעמוד על משמעות העיסקה: נציגיו הציוניים של הישוב היהודי המאורגן בפלסטינה משתפים פעולה עם המדינה הנאצית בשבירת החרם שיהודים בארצות הברית ובאירופה הטילו על המשטר הנאצי; המימסד הציוני מחבל במאבק היהודי בפרט והבין-לאומי בכלל נגד הפאשיזם הגרמני, תמורת "צימוקים", כמו שחרור כספים מגרמניה, ובעיקר תמורת הפרספקטיבה "לקלוט" יהודים פליטים גרמנים יחד עם שארית הונם בכדי לבנות את המדינה היהודית. אכן, עורמת ההיסטוריה!

‏ובכן, הציפיות אשר הנאצים תלו במימסד הציוני, כבן-ברית נגד החרם היהודי, לא היו לשווא: בסוף 1933, לאחר שהסכם ה"טרנספר" היה לעובדה קיימת, לאחר שהקונגרס הציוני ה-18, בספטמבר, נמנע מלהכריז ‏חרם על גרמניה הנאצית, פוּצצה תנועת החרם בלונדון ובוושינגטון על-ידי המימסד הציוני בפלסטינה.

‏האפולוגטים הציוניים נוהגים בדרך כלל להשיב לעובדות מביכות אלו בטענה צבועה ושפלה: "פעלנו מתוך שאיפה להציל את נפשם והונם של אחינו הנרדפים!" מבלי להפחית מחומרת מצב יהודי גרמניה כבר ב-1933 שואלים אנו: היכן איימה בשנה הראשונה (ובכלל, עד סוף שנות השלושים) לשלטון הנאצי סכנה על עצם חיי כלל היהודים בגרמניה? כולם, גם המנהיגים הציוניים, ידעו שבשנה זו עמד עדיין המשטר הנאצי על בסיס רעוע למדי והיה סיכוי רב שפעולות כמו החרם יוכלו לתרום רבות להפלתו בטרם שיתבסס. חוקי נירנברג (חוקי הגזע נגד היהודים) הופעלו רק אחרי שנתיים של התחזקות המשטר, בספטמבר 1935, אך לעומת זאת היה ב-1933 כבר ברור לכל שאם משטר זה יאריך ימים יהיו חוקים מסוג זה חוקיו הרשמיים. ברור היה שפשרה עם משטר זה, פירושה חיזוקו! רק תשובה אחת היתה צריכה להינתן לרודנות הנאצית בחיתוליה: לאו! אך לאו זה לא הושמע. ההיפך: עוד ב-1935, שנת חוקי נירנברג ושנה שבה נאבקים אירגונים ופרטים יהודים יד ביד עם אנטי-פאשיסטים לא-יהודים, באמצעות חרם פוליטי וכלכלי נגד הנאציזם, פונה הסוכנות היהודית לשלטונות גרמניה בבקשה להרחיב את פעולות הטרנספר גם על הארצות השכנות לפלסטינה. הצטרף לבקשה זו הקונסול הגרמני בירושלים. איזו אירוניה: בשעה שיהודי גרמניה מופלים חמורות על ידי הנאצים פועלת הסוכנות היהודית, שבידה המונופול על הפצת סחורות גרמניות, יחד עם הקונסול הגרמני למען פתיחת שווקים חדשים ליצוא הגרמני, אשר יעזרו לחיסול האבטלה בגרמניה ויכניסו לקופת המדינה הנאצית מטבע חוץ. אמר בנוגע לכך אחד הצירים (רביזיוניסט) בקונגרס הציוני ה-19 ב-1935: "הסוכנות היהודית הפכה לסוכן התעשיה הגרמנית!"

‏פרשת ה"טרנספר" מעניינת במיוחד מפני שהיא משליכה אור על האינטרסים האמיתיים של המפעל הציוני, אשר עלולים להיטשטש כאשר מדובר על עימות עם האויב הנאצי. התנהגותה של התנועה הציונית דווקא בתקופת הפאשיזם הנאצי עשויה להבהיר למפקפקים בפשעיה בהווה ובעבר הקרוב באזורנו את אופיה האמיתי. כמו הטרנספר היו מעשים נוספים; נזכיר רק את פרשת יואל בראנד (פרשת קסטנר).

‏נשאר רק לסכם: ה"טרנספר" איפשר בסך הכל למספר קטן של יהודים בעלי יכולת להגר, אך לא להמוני היהודים הגרמנים מחוסרי האמצעים. כריתת ברית ה"טרנספר" עם המימסד הציוני עזרה למשטר הנאצי בניטרול חזית ההתנגדות הבין-לאומית בכלל והחרם היהודי בפרט בימיו הקשים ביותר. ניתן לשער כי פשע ה"טרנספר" היה ליהודים רבים בבחינת מכה, כמו שהיה הסכם ריבנטרופ-מולוטוב – או, ליתר דיוק: ‏סטאלין-היטלר – לקומוניסטים רבים ברחבי העולם.

‏המפסידים מהעיסקה היו בראש ובראשונה אותם היהודים אשר היו ונפלו תחת השלטון הנאצי. ההסכם, אשר נשאר למעשה בתוקף עד פרוץ המלחמה ומעולם לא בוטל, העביר בין 1933 ל-1939 הון יהודי בשיעור של כ-140 מיליון רייכסמארקים לפלסטינה. 140 מיליון מתוך רכוש יהודי כולל של כ-6 מיליארד. דומני ששחרור ה-140 מיליון תמורת יד חופשית להשתלטות קלה על "שאר" הרכוש היהודי השתלם לנאצים. ובכן, כאשר המימסד הציוני סומך את ידו על עיסקה שממנה (ברור מראש!) רק יהודים אמידים ספורים יכולים ליהנות, מופקרים יהודי גרמניה מחוסרי היכולת לידי משטר אשר עתה חופשי לנהוג בהם כרצונו, מבלי לחשוש יתר על המידה מההד שדבר זה יעורר בזירה הבין-לאומית; והרי כלפי חוץ הוא היה עכשיו מוגן על ידי כריתת ברית עם המימסד הציוני אשר אמור לייצג את "יהדות העולם", מה גם שכוחו של החרם היהודי כבר נשבר עקב ברית זו.

‏בכריתת ברית ה"טרנספר" פשע המימסד הציוני נגד אותו עם שאת האינטרסים שלו הוא מתיימר לייצג, וזאת נוכל לקבוע גם מבלי שנדבר על הבגידה שברית זו היוותה כלפי כוחות אנטי-פאשיסטיים לא-יהודיים. לחשיפת האופי האמיתי של הפרקטיקה והתיאוריה הציוניות די בהצגתם כלפי היהודים עצמם.

*  *  *

מאמר זה אינו מדעי. כמעט ואין בו הערות שבאמצעותן יכול הקורא לעקוב אחר מקורות האינפורמציה שלי ואין בו הבדלה עקבית בין ‏דעותי ובין דעות אשר הובעו במקורות בהם השתמשתי. ברצוני לציין את הספר העיקרי אשר בו נעזרתי: ד. ישראלי - "הרייך הגרמני וארץ-ישראל" (רמת-גן, 1974).

 

  1. חלק גדול ממסמכים אלה נשמר ונמצא כיום בארכיונים של משרדי החוץ והכלכלה בגרמניה המערבית. מתוכם נאספו רבים בסידרה אשר נמצאת בכל הספריות האוניברסיטאיות בארץ.
  2. אחרי כשלונה של גרמניה הקיסרית במלחמת העולם הראשונה נאלצו הגרמנים לחתום על תכתיבן של בעלות הברית בוורסאי (צרפת) ב-1919. ויתורים טריטוריאליים בכל החזיתות, אובדן הקולוניות, הגבלת הצבא הגרמני ל-100,000 איש, פירוק הנשק, התחייבות לתשלומי פיצויים ענקיים למשך יותר מ-40 שנה וכו' נכללו בהסכם ורסאי. הרגשת ההשפלה והפגיעה ב"כבוד הלאומי" בעקבות הכניעה ובעיקר התעמולה אשר הציגה את הסכם ורסאי כסיבה העיקרית למצבה הירוד של גרמניה בעת המשבר הכלכלי הבינלאומי, טיפחו את טראומת-ורסאי אצל הגרמנים דאז ‏והיוו מעין חומר נפץ פוליטי במשך כל תקופת ויימאר. "ביטול ההשפלה בוורסאי" היתה הסיסמה העיקרית בתעמולה הנאצית בדרכם לשלטון.
  3. החרם היהודי היה כידוע אקט מאורגן היטב של גורמים, מוסדות, אירגונים ופרטים יהודיים באירופה ובארצות הברית נגד המשטר הנאצי החל בשנת 1933. מטרתו היתה להחרים כל סחורה גרמנית וכן לנטרל את מעמדה של גרמניה הנאצית בכל מקום בזירה הפוליטית הבין-לאומית. הצטרפו לחרם זה מוסדות ופרטים לא-יהודיים אנטי-פאשיסטים רבים. אי-הצטרפותו של המימסד הציוני היתה פעולה נגד תנועת החרם: בידודה של תנועת החרם היהודי על ידי המימסד הציוני ב-1933 פוצץ אותה לאלתר.