מאמר התשובה של אופנברג, ארליך, טועמה, לבל, מחובר ושפירא להצהרה התומכת ברעיון של מדינה משותפת, דמוקרטית, חילונית וסוציאליסטית בפלשתינה, שהתפרסם בגיליון מס' 73 של "מצפן", מחייב מספר הערות קצרות, עוד לפני דיון מפורט בבעיה כולה.
הוויכוח ב"ישראקא", ב"מצפן", ובקרב הפלשתינאים עצמם הוא על השאלה אם הקמת מדינה פלשתינאית נפרדת, בגדה וברצועה, בצידה של מדינת ישראל הנוכחית, מהווה צעד המקדם את המאבק נגד הציונות והאימפריאליזם, או צעד הבולם מאבק זה.
האם הקמתה של מדינה פלשתינאית כזאת תואמת את אינטרס המאבק למהפכה חברתית ופוליטית ברחבי המשרק, או נוגדת אותו?
חלק ניכר מתנועת ההתנגדות הפלשתינאית והשמאל המהפכני ברחבי העולם הערבי מעריך כי זהו צעד מזיק. גם מחברי ההצהרה מעריכים כי זהו צעד מזיק. מחברי המאמר אינם נותנים תשובה ברורה לשאלה זו.
מהמאמר משתמע כאילו מחברי ההצהרה זנחו את המאבק נגד הציונות וחיסול הכיבוש הישראלי. אין חבר ב"ישראקא" שאינו נאבק נגד הציונות ושלטון הכיבוש הישראלי, השולל מהפלשתינאים את עצמאותם. הוויכוח – שהחל בקרב הפלשתינאים עצמם – הוא על מטרתו החיובית של המאבק, על עתידם הפוליטי של השטחים לאחר חיסול הכיבוש הישראלי.
הפלשתינאים עצמם חלוקים בשאלה, אם רצוי להקים בשטחים המשוחררים מדינה לאומית נפרדת (אשר לא תוכל להתחמק מהכרה והשלמה עם ישראל ציונית), או שרצוי לבסס שטחים אלה כאגף אחד בתוך מסגרת פוליטית רחבה יותר, המסרבת לייצב עצמה כמדינה לאומית נפרדת, ומעדיפה להמשיך במאבק להקמת מדינה משותפת, יהודית-פלשתינאית, חילונית, דמוקרטית וסוציאליסטית.
המאבק בקרב הפלשתינאים הוא בין הלאומנים, החותרים לעצמאות לאומית לאלתר, לבין המהפכנים, החותרים למהפכה חברתית ופוליטית באיזור כולו. בתוך המחנה המהפכני עצמו קיים ויכוח נוסף, בין אלה הרואים בהקמת מדינה עצמאית בגדה וברצועה צעד המקדם את המאבק למהפכה חברתית ופוליטית באיזור כולו, לבין אלה הרואים בכך צעד מעכב.
מחברי המאמר מניחים כי ההמונים הפלשתינאים, הפועלים והפלאחים, נאבקים לא רק לחיסול הכיבוש הישראלי [בשטחים], אלא בעד הקמת מדינה עצמאית בהם לאלתר. למעשה מצביעות העדויות על כי הן המנהיגות הפלשתינאית, הן חברי אירגוני ההתנגדות והן ההמונים הבלתי מאורגנים מאוחדים אומנם בשאיפה להביס את שלטון הכיבוש הישראלי, אך חלוקים בשאלת עתידם הפוליטי של השטחים.
אלה בקרב הפלשתינאים, המתנגדים להקמת מדינה בגדה וברצועה, אינם מהווים מיעוט מבוטל מספרית, ובוודאי שאינם מהווים גורם פוליטי – או מהפכני – מבוטל.
השמאל האנטי-ציוני בישראל חייב להבהיר את עמדתו כלפי הגישה הפלשתינאית, הרואה בהקמת מדינה בגדה וברצועה צעד מזיק למאבק נגד הציונות והאימפריאליזם.
מחברי המאמר קובעים: "שורש הסכסוך נעוץ באופי הקולוניזאטורי של הציונות (ושל המדינה הציונית המגלמת אותה) ובקשריה ההכרחיים עם האימפריאליזם בן-בריתה. האפליה ושלילת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים מהוות רק תוצאות והיבטים של אופי זה".
הערכה זו מתעלמת מקווי האופי המיוחדים, המבדילים את הציונות מכל תנועה קולוניזאטורית אחרת.
הציונות – להבדיל מתנועות קולוניזאטוריות אחרות – התנגדה לשלטון של מיעוט יהודי על רוב פלשתינאי, והתנגדה לניצולם הכלכלי של הפלשתינאים. הציונות חתרה להקים מדינה בעלת רוב יהודי מובטח ומתמיד, שבה גם רוב המנוצלים יהיו יהודים. כל קולוניזאציה היא בעלת קשרים עם אימפריאליזם זה או אחר, אך שום קולוניזאציה לא התעקשה על כך שגם המנוצלים יהיו אך ורק מקרב הציבור הקולוניזאטורי עצמו. הציונות חתרה לא לניצול הפלשתינאים, אלא לנישולם.
בציונות ממלאת השאיפה להקמת מדינה יהודית (כלומר, בעלת רוב יהודי מובטח וזכויות-יתר ליהודים) את המניע העיקרי לתהליך הקולוניזאציה עצמו. תסביך הזהות של היהדות החילונית, והשאיפה לפתרו באמצעות מדינה יהודית חילונית בציון, הוא שהוליד את הציונות, הוביל לברית בינה לבין האימפריאליזם ולנישול הפלשתינאים. השאיפה לבסס מדינה יהודית (קרי, מדינה המבחינה, מפרידה ומפלה בין יהודי ללא-יהודי) אינה תוצאה של הקולוניזאציה הציונית, אלא סיבתה. מניע זה הפעיל את הציונות בעבר, וממשיך להפעיל את המדיניות הישראלית בהווה. לכן, לא המשותף בין הציונות לתנועות קולוניזאציה אחרות, אלא דווקא המבדיל בינה לבינן, הוא שורש הסכסוך הציוני-פלשתינאי.
אין ויכוח בקרב חברי "ישראקא" או "מצפן" בקשר ליחס כלפי מצב, בו כופה עם אחד את רצונו על העם השני על-ידי כוח.
הוויכוח הוא על צורת מימושן של השאיפות הלאומיות בהיעדר כפייה חיצונית. עובדה היא כי רוב היהודים בישראל שואפים לקיים מדינה בעלת רוב יהודי מובטח וזכויות-יתר ליהודים.
סוציאליסט חייב לצאת נגד השאיפה להקניית זכויות-יתר על סמך מוצא לאומי (או גזעי, או עדתי) ללא תלות בשאלה אם מימוש שאיפה זו כרוך בכפייה על עם אחר.
לגישה זו שתי פנים:
- מאבק נגד השאיפה להקניית זכויות-יתר על סמך מוצא לאומי;
- הצגת אלטרנטיבה פוליטית חיובית לפתרון שאלות לאומיות.
השמאל האנטי-ציוני בישראל – במאבקו העקבי והעקרוני נגד הציונות, המישטר הישראלי והכיבוש הישראלי – הצטיין בהגשמת צידה האחד של המשימה, אולם, שמאל זה טרם עמד על חשיבות הצד השני במשימה – הצגת אלטרנטיבה חיובית משלו, כנגד האלטרנטיבה של הרוב הלאומני.
הנוסחה בה משתמשים מחברי המאמר: "הפעלה חופשית של הזכויות הלאומיות של העם היהודי-ישראלי והעם הערבי- פלסטיני", משאירה את צורת מימוש השאיפות הלאומיות – במידה ומימוש זה אינו כרוך בכפייה על העם השני – בידי הרוב בכל אחד משני העמים, מבלי להבהיר את הצעתו החיובית של השמאל האנטי-לאומני עצמו לבעיה זו.
השמאל האנטי-ציוני בישראל חייב להבהיר, אם הוא רואה את הרעיון של הקמת מדינה משותפת עם הפלשתינאים כרעיון חיובי, ואם הוא מוכן לשמש כתובת בישראל לאלה הבוחרים באלטרנטיבה זו. המגמה ההיסטורית למיזוג האומות זקוקה לגרעין, בתוך ישראל, שיפעל לקידומו של מיזוג זה. השמאל האנטי-ציוני בישראל הוא מועמד ראשון לתפקיד היסטורי זה, ואסור ששיקולים פוליטיים קצרי-טווח יטשטשו את גישתו לבעיה.
הסגנון בו משתמשים מחברי המאמר כלפי מחברי ההצהרה הוא ללא תקדים ב"מצפן" וב"ישראקא". מחברי ההצהרה מכונים: "ליבראלים בורגניים שטחיים ביותר" אשר "אינם רואים דבר מעבר לצורה החיצונית של התופעות", סוציאליסטים במירכאות, "אנשים המתקראים 'סוציאליסטים'", ש"כל הצהרתם כולה נכתבה לא מנקודת מבט מעמדית אלא מנקודת מבט 'דמוקרטית' מופשטת".
מסגנון זה משתמע כי לדעת המגנים אין מקום למגונים באותו אירגון פוליטי. אחרי הכל, מה לליבראל בורגני שטחי ביותר, המעז להתקרא "סוציאליסט", באירגון סוציאליסטי מהפכני.
אין זה עניין של טעם טוב בלבד. במאמר פוליטי הסגנון הוא עניין פוליטי.
סגנון כזה מפריע לוויכוח על בעיות מרכזיות, ומהווה מכשול להיווצרות אופוזיציה בתוך האירגון המהפכני. האפשרות לנקוט עמדות אופוזיציוניות בתוך אירגון מהפכני היא תנאי הכרחי לשמירה על אופיו הדמוקרטי של האירגון כולו, ועל קיומה של מחשבה עצמאית בקרב חבריו.
סגנון המאמר הוא בחזקת תקדים. תקדים שאין מגיבים עליו הוא צעד שמותר לנקוט בו. צעד שמותר לנקוט בו הופך בנקל לנוהג. אלה הממעיטים את חשיבותו הפוליטית של הסגנון, מתייחסים רק לתוכן הדברים ומרשים שהתקדים יהפוך לנוהג, סופם להפוך לנכנעים ברוחם כלפי אלה המרשים לעצמם להשתמש בסגנון כזה.
התנועה המהפכנית שילמה מחיר יקר עבור אי-הערכת חשיבותו הפוליטית של הסגנון, והפרדת הסגנון מהתוכן. אם התוכן הוא המדיניות, הסגנון הוא האופי. אין להפריד בין השניים. גורלה של מדיניות נקבע תכופות על-ידי תכונות האופי של אלה המנהלים אותה. ההיסטוריה של התנועה המהפכנית ב-50 השנים האחרונות רצופה דוגמאות לעיוותים שפקדו אירגונים ומהפכות, כתוצאה משימוש בסגנון עוין כלפי חברים בעלי דיעות אופוזיציוניות, והשלמה עם שימוש כזה, בנימוק שזהו "רק" עניין של סגנון.
ע. אורתשובה לע. אור, מאת א.ע.ג. (אהוד עין-גיל)
נדון הפעם רק בביקורת השמאל האנטי-ציוני בישראל, על שלא הציג, כביכול, אלטרנטיבה חיובית לפתרון שאלות לאומיות. "מצפן" קרא תמיד למאבק למען חיים משותפים של יהודים וערבים. אם לצטט מאמר שהופיע בגיליון האחרון של "מצפן" הרי "אנו סוציאליסטים, איננו נמנים עם מתקיני גדרות-תיל בין עמים. להיפך. אנו פועלים להסרתן של מחיצות ולכינון חיים משותפים של יהודים וערבים במסגרת מדינית משותפת, ללא דיכוי לאומי. מסגרת כזו יכולה לקום רק מרצון חופשי ולא בדרכי כפייה". ההבדל בינינו לבין עקיבא [אור] הוא בכך, שאנו רואים הקמתה של מסגרת כזו מתוך פרספקטיבה של מהפכה סוציאליסטית באיזור כולו, ולא מתוך צימצום הראייה ל"פלשתינה" בלבד.
לכן, כפי שכתבנו בעקרונות היסוד של אירגוננו, "פתרון הבעיות הלאומיות והחברתיות של האיזור (ובכלל זה הבעיה הפלסטינית והסכסוך הישראלי-ערבי) יכול לבוא רק במהפכה סוציאליסטית של האיזור, אשר תפיל את כל המשטרים הקיימים בו ותקים תחתם איחוד מדיני של האיזור, בשלטון העובדים. במזרח-ערבי מאוחד ומשוחרר זה תינתן זכות הגדרה עצמית (ובכלל זה הזכות להקים מדינה נפרדת) לכל אחד מן הלאומים הלא-ערביים השוכנים באיזור, ובכללם האומה היהודית-ישראלית". ובהמשך קבענו את עמדתנו אנו, באשר לצורה בה אנו רואים את מימוש הזכות להגדרה עצמית של האומה היהודית-ישראלית: "מצפן שואף להשתלבות ישראל באיחוד הסוציאליסטי האזורי על בסיס של ברירה חופשית".
אין ספק כי, במידה ונימצא טועים בהערכתנו, והאפשרות של חיים משותפים ב"פלשתינה סוציאליסטית" תהיה ריאלית יותר מאשר מהפכה סוציאליסטית אזורית, נתמוך וניאבק למען מימושה של אפשרות זו. עקיבא טוען כי "המגמה ההיסטורית למיזוג האומות זקוקה לגרעין, בתוך ישראל, שיפעל לקידומו של מיזוג זה". והרי בעצם קיומו של "מצפן", כאירגון סוציאליסטי מהפכני, שבו חברים יהודים וערבים, מהווה אירגוננו גרעין שכזה.
אינני רואה בהקמת מדינה עצמאית בגדה וברצועה צעד המקדם את המאבק למהפכה חברתית ופוליטית באיזור כולו, ואף איני רואה בה צעד המעכב מאבק זה. הקמת מדינה, או שלטון עצמאי, כשלעצמה, אינה אומרת דבר. אם הקמת השלטון העצמאי תבוא בדרך של התארגנות המונית דמוקרטית, תוך כדי הקמת מועצות פועלים ופלאחים שתנהלנה את חיי התושבים, הרי ודאי שיהיה זה צעד מקדם. אם תוקם מדינה תוך כדי השתלטות של כוחות ריאקציוניים עליה (בזמן שהמהפכנים יושבים בחיבוק ידיים – כי הקמת מדינה היא צעד מעכב) יתכן ובאמת יהיה בכך צעד מעכב.
והערה אחרונה. הראייה כי "תסביך הזהות של היהדות החילונית" הוא שהוליד את הציונות מתעלמת מן התנאים החברתיים והכלכליים שבתוכם צמחה התנועההציונית. האם היה נולד תסביך הזהות של היהדות החילונית אילו היתה נפתרת הבעיה הלאומית באירופה, ובעיית היהודים בתוכה (האנטישמיות), בדרך של מהפכה סוציאליסטית אירופאית? תסביך הזהות של היהדות החילונית הוא תולדה של המצב החברתי באירופה, מצב שהוא הוא המניע האמיתי של התנועה הציונית.
ולשאלת הסגנון נחזור בהזדמנות הקרובה.