‏"לא היתה לעם היהודי כל זכות לבוא לא"י ולגזול חלק מארצו של העם הפלשתינאי ולהקים כאן מדינה, אם מדינה זו בסופו של דבר לא תהיה מדינתם של היהודים כולם". זהו מרכז הכובד של המאמר "ציונות תמיד" ("עמדה" מס' 5, פברואר 75'), פרי עטו של א.ב. יהושע; מאמר שבא לסכם את סידרת מאמריו הקודמים בחוברות הראשונות של "עמדה" – "שיבה למקורות הציונות".

‏האין זו קביעה משונה במקצת?! האין היא חורגת איכשהו מן הנוסח לו הורגלנו במשך שנים, לפיו לא היה עניין נישולם של הערבים הפלסטינים אלא "דיבה" ו"עלילה"?! והגזל? – הס מלהזכיר.

‏אין זאת אלא שהציונות מנהלת קרבות מאסף· ועוד בטרם שנסוגה פיזית, הרי היא מבצעת "הערכה-מחדש" אידיאולוגית ומתחפרת בעמדות רעיוניות של קו-הגנה שני. א.ב. יהושע הוא "קבלן ביצורים" חדש, שזה מקרוב התגייס לעבודה. שהרי חלפו לבלי שוב "הימים הטובים ההם", כאשר די היה בהתנדבותם של אנשי השומר הצעיר ושאר דבּרי השמאל הציוני הישן כדי להגן על הציונות.

‏לשם מה נזקק הסופר יהושע לקביעתו זו? הוא מסביר, כי בין השאר אחת ממטרותיו היא "לנסות ולערער קצת את זכות הירידה". כן. כך בדיוק הוא אומר. ואין זו פליטת קולמוס. שהרי מר יהושע נזהר היטב בלשונו וממליץ לפני קוראיו להקפיד ולדקדק בהגדרות. "להגיע לשורשו של העניין", "להפריד בין ההכרחי והלא הכרחי", "למנוע אותו ערפל מיסטי המרחף על דברים רבים..."

‏ישאל הקורא מה עניין "זכות הירידה" ל"זכות הגזל" של חלק מארצו של העם הפלסטיני? העניין פשוט בתכלית: אם אתה, הקורא היהודי, תחליט לחיות בפאריס או בלונדון או בניו-יורק, הרי שמדינת ישראל לא תהיה מדינתך; הווה אומר: היא תחדל להיות מדינת היהודים כולם. ואם כמוך יעשו גם יהודים אחרים, ירע המצב שבעתיים, ומר יהושע יאבד את זכותו לגזול. לכן חייב הוא להוסיף חטא על פשע ולגזול ממך את "זכות הירידה". אם מדינת ישראל תהיה, חס וחלילה, מדינה כרוב המדינות – מדינה השייכת (לפחות תיאורטית) לאזרחיה, ורק להם – תפקע אליבא דיהושע זכות היהודים לשבת בה. כלומר: ‏כל יהודי ישראל הם בבחינת גזלנים המוגנים על-תנאי. ומהו התנאי? שיתחלקו בגזילה עם כל יהודי העולם.

‏כך רואה את הדברים מי שידוע בציבור כיונה תמימה, ציוני-שמאלי, הומניסט, סופר רגיש, ולדבריו – קצת מרכסיסט. בשעה שכתב את מאמרו התארח במלוא הכבוד ב"עמדה", גרם נחת-רוח לעסקני "תכלת-אדום". בינתיים איכזב אותם במקצת, הפך לאחד ממקימי "יעד".

חיים "נכונים" ו"בריאים"

במסגרת מאבקו לעירעור "זכות הירידה" נוגע א.ב. יהושע בשתי שאלות המרחפות בחלל הפוליטיקה הישראלית. המומחים הרבים לזכויות, החורצים גם גורל עמים אחרים בהבל פיהם, מנסחים אותן בערך כך:

למי הזכות על הארץ, ומה מקורה של זכות זו?

מה יעלה בגורלם של ערביי פלסטין, ומה יהיה יחס יהודי ישראל אליהם?

‏על השאלה הראשונה השיב יהושע, כפי שראינו כבר, תשובה מטורפת: הזכות היא ליהודים כולם! אמנם לא רק היהודים, גם עמים אחרים "קטנים וגדולים, היו צריכים להגיע... למה שאפשר לקרוא – בגרות שנייה... להגיע למלוא הריבונות המוגדרת בטיפוס המדינה המודרנית..." אלא שהתברר, "גם לציונים, שהריבונות המוחלטת הכרחית לציונות עוד יותר מאשר לעמים אחרים, דווקא בגלל המשימה של עלייה חופשית ובלתי-מוגבלת והתיישבות רחבה, שלא יכלו להתבצע אלא מתוך ריבונות מלאה ומוחלטת".

ועוד: "אם מדינת ישראל תחדל להיות מדינה ציונית, נאבד את זכותנו המוסרית לשבת כאן, לא רק בעיני עצמנו, אלא גם בעיני העולם כולו". לכן: "או שיש חוק שבות או שאין. דרך ביניים לא קיימת".

‏במילים אחרות: או שמדינת ישראל היא מדינת יהודי העולם כולו – ואז נישול וגזל הם מוצדקים, או שאין זכות ליהודי ישראל לחיים משלהם במזרח הערבי. אתה, הקורא היהודי, חייב לשים לב לכך: ‏יהושע אמנם צודק באומרו "או שיש חוק שבות או שאין", אר מהי מסקנתו? פשוטה: או שעליך להתקיים בלב העולם הערבי כציוני, או שלא תתקיים כלל; או שתתקיים לנצח על בסיס נישול וגזל, או שתחדל מלהתקיים. קיום של קיבוץ יהודי, שהובא אמנם על- ידי הציונות אך נשתחרר ממנה, שהחל את חייו על-ידי נישול וגזל אך שינה דרכו, ששלל את זכויות תושביה הערביים של הארץ אך לבסוף הכיר בהן, שהיה זר לסביבתו בתחילה אך הפך לחלק ממנה, שהיה בן-ברית ובן-חסות של האימפריאליזם אך התנתק ממנו – זה לא, אליבא דאל"ף בי"ת יהושע!

‏הוא אומר לך בפשטות כי רק ברירה אחת לפניך: ‏חיה כציוני או מות! (דרך אגב כדאי להעיר, כי לציונות של יהושע אין גבולות מבחינת הזמן. הוא בעצמו מודה כי 14 מיליון יהודים בישראל זה עניין ל"ימות המשיח". לכן – ציונות לנצח, או, כפי שמוכתר מאמרו: "ציונות תמיד").

‏הזדהותו של יהושע עם יהודי העולם היא מוחלטת. מכאן, כמובן, נובעת קביעתו כי העם היהודי הוא שגזל חלק מארצו של העם הפלסטיני. עורבא פרח. עלילה מרושעת. העם היהודי לא גזל דבר. הציונים הם שגזלו. נוח לו לגזלן להסתתר מאחורי גבם של כל יהודי העולם, כשם שנוח להרבה עושי-נבלה אחרים להסתתר מאחורי גב "העם", "הגזע", "האירגון" או "המהפכה". הכל לפי הצורך. כר ניהל קנדי את המלחמה בווייטנאם בשם העם האמריקאי; היטלר כבש את אירופה בשם הגזע הארי הטהור; בגין סוחט כספים מאוצר המדינה בשם הרוגי אצ"ל; סטאלין השתלט על פועלי ברית-המועצות ואיכריה בשם המהפכה.

‏והרי הסתמכותו של יהושע על העם היהודי אין לה על מה לסמוך. מאה שנות ציונות לימדו כי מיליוני היהודים בעולם הצביעו ברגליהם נגד הגירה לארץ-היעודה-על-פי-יהושע. וגם כיום אין הם נענים לפיתויו להשתתף בבעלות על המלקוח: "ואתן לכם ארץ אשר לא יגעת בה וערים אשר לא בניתם ותשבו בהם כרמים וזיתים אשר לא נטעתם אתם אוכלים" (יהושע, כ"ז 13).

"ככל שהדבר יישמע פרדוקסלי", כותב הוא, "הטענה שלי כנגד יהודי העולם היא שפחות מדי הם מתערבים בענייניה של ישראל, ושעליהם להיות מעורבים הרבה יותר מעבר לתרומותיהם...". בכך שיסכימו להיהפך לבעלי המדינה יסייעו יהודי העולם (א) להצדיק את הגזל; (ב) לתת גיבוי לגזל, לנישול ולדיכוי המתמשכים והולכים גם היום; (ג) "להתערב בפועל עד כדי השתתפות במלחמה", כפי שעושים, לדעת יהושע, העיראקים, הכווייתים והסעודים ביחס לפלסטינים.

‏ובכך שיתערבו, יעזרו יהודי העולם לעצמם. שכן "אם ניתן לישראלים להחליט על סמך אינטרסים 'ישראליים' את מי הם מקבלים ואת מי לא – רע ומר יהיה".

‏ומה נותר לך, הקורא היהודי-ישראלי, לעשות? ‏להאמין ליהושע כי "רק תפיסה ציונית שהחיים בישראל הם החיים הנכונים והבריאים מבחינה אנושית (לא יהודית), מסוגלת להחזיק את הישראלים היהודים כאן".

‏בהצדיקו את הקשר עם יהודי העולם ובהטיפו לבעלות כל-יהודית על ישראל, דולה ההוגה שלנו עוד "זכות" אחת משק הזכויות התפוח שבידו (שימו-לב לדחף הזה, לשלוף "זכות" אחר "זכות", כאילו בהכריזו על רעיון מטורף או מעשה-נבלה כעל "זכות", פתרת ‏את כל הקושיות): "אחד מסימניה של הריבונות המוחלטת הוא גם הזכות ליצור שותפות ולכרות בריתות".

‏ליהודי-ישראל מעניק יהושע זכות לחפש שותפים ובני-ברית מעבר לאוקיינוסים וביבשות רחוקות, עד כדי הענקת אזרחות ונתינת בעלות לכל יהודי העולם על ישראל. אך מה עם הזכות (הלקוחה אמנם משק זכויות אחר) של הפלסטינים אזרחי ישראל, לחפש בעלי-ברית מעבר לקו ירוק אחד, כדי "לכרות בריתות" עם שאר הפלסטינים, עד כדי הכרה בזכותם לשוב לארצם ולקבל בה זכויות-אזרחיות מלאות?

‏והרי אתה, יהושע, הקבלת את זכות העיראקים, הכווייתים והסעודים (ביחס לפלסטינים) לזכות יהודי העולם (ביחס ליהודי ישראל). צעד נא, אם כן, צעד נוסף בהתאם להגיונך ואמור: כשם שאני, יהושע, מכיר בזכות כל יהודי העולם על ארץ זו, מכיר אני גם בזכות כל ערביי המזרח על ארץ זו.

‏אך לא! לא איש כמוהו ימליץ על "עירבוב" שכזה. מה, אם כן, יעלה בגורלם של ערביי פלסטין, ומה יהיה יחס יהודי ישראל אליהם – זוהי השאלה עליה משיב א.ב. יהושע בעזרת... זכות חדשה: הזכות "לחיות לבד". "להיות לבד". על הזכות הזו מצהיר המחבר כי זו מגיעה "לכל עם באופן טבעי".

‏נצעד נא בעקבות הגיונו.

‏"אינטנסיביות יהודית"

את דיונו בשאלת היחס אל הערבים הפלסטינים מתחיל יהושע, לא במקרה, באותם פלסטינים החיים בתחומי מדינת ישראל של הקו הירוק; אלה הידועים כ"ערביי ישראל". יהושע יודע, כי הקמתה של ישראל לפני 27 שנה לא הצליחה לטשטש את זהותם הלאומית של הפלסטינים החיים בה, אפילו הם נושאים תעודת-זהות ישראלית, מצביעים לכנסת ומשלמים מס-הכנסה לאוצרה. אם כך, מה עושים?

‏עד כה מוכרות באופן כללי שתי גישות לשאלה מסוג זה: זו המקבלת את עובדת הקיום-ביחד של בני לאומים שונים וזו השוללת קיום-יחד שכזה. לא נרחיב עתה את הדיון בשאלה זו; רק נזכיר כי הסוציאליסטים והדמוקרטים נמנים עם בעלי הגישה הראשונה, ואילו הלאומנים והגזענים נמנים עם בעלי הגישה השנייה. ההיסטוריה של תקופתנו מלאה דוגמאות למכביר, על הדרך בה נקטו אלה וגם אלה, כל אימת שנתעוררה בעיה לאומית כלשהי. והדברים ידועים.

‏מה עושה נביא הציונות-תמיד? הוא מנסה למצוא נוסחה "חדשה" לפתרון השאלה הלאומית. ובכך, ראשית, הוא בא לגאול את הפלסטינים אזרחי ישראל מ...ניכורם. שהרי קשה לדרוש מערבי להיות ציוני, קשה לדרוש ממנו ש"יאשר ויקבל עליו ברצון את החיובים הנובעים ממצבו כאזרח במדינה ציונית". לכן:

‏"הניכור הנוכחי של ערביי ישראל הוא, וכולנו מאמינים בכך, מצב ביניים עד לשלום ולהסדר הסופי, שבמסגרתו תקום אותה מדינה פלשתינאית לצדה של ישראל, אשר במובן מסוים תעזור לפלשתינאים הישראלים לשכך את ניכורם. כי בוודאי תצטרך להימצא הדרך להציע אפשרות של שחרור הישראליות של הערבים הישראלים, על-ידי יצירת סטאטוס מיוחד של אזרחים פלשתינאים בתוך המדינה היהודית, אשר יהיו קשורים מוניציפאלית למקום מושבם בישראל, ופוליטית למדינה הפלשתינאית שליד ישראל. דווקא קיום האופי הציוני המתמיד של ישראל יחייב מחשבה על סוג אזרחות 'כפולה' כזו...".

‏חלאה גזענית!

‏את הסירחון העולה באפו של כל מי שקורא את הדברים האלה, מנסה א.ב. יהושע להסוות בבושם של "שיכוך הניכור" ו"שחרור הישראליות של הערבים הישראלים".

‏אך המשמעות ברורה: הצבוע שהשתתף בהקמת "יעד", המפלגה שחרתה על דגלה את המאבק למען זכויות האזרח, מטיף לשלילת זכויות-האזרח של הערבים בישראל, ולהפיכתם לפועלים זרים ב...מולדתם. הוא רוצה להנציח את המצב שבו הערבים בונים את ביתו, סוללים את כבישיו ומנקים את חצרו – אך מבלי שיהיו בעלי זכויות כלשהן.

‏ראה עד כמה אנו רחוקים ממנו, מאותו סופר גזען. אנו סבורים כי גם כיום לא נהנים הערבים בישראל מזכויות אזרח (שלא לדבר על הזכויות הלאומיות והאנושיות של כלל הערבים הפלסטינים), וזה בא לשלול מהם פורמאלית, כדת וכדין, זכויות-אזרח בעתיד. אנו חרתנו על דגלנו את המאבק לשוויון זכויות מלא, אמיתי, ממשי, בין יהודים לערבים – וזה בא וממליץ על בנטוסטאן, על אפרטהייד: הערבי הפלסטיני יתגורר באום אל-פחם שנגזלו ממנה אדמותיה, יעבוד במסעדה בתל אביב או בבניין בנתניה, ויבחר את נציגיו במדינה שכנה, ברמאללה ובשכם (אלא שבדרך לרמאללה ולשכם יחכה לו שמעון פרס, שיאמר לו: "סליחה, אדוני, טעות בידך – הקלפי לא נמצאת באותו מקום שהבטיח לך ידידי יהושע... היא בעמאן". ומשילך אותו פלסטיני לעמאן, יקרוץ פרס ליהושע ויזכיר לו את שכתב: "ירחיקו [פליטי 48'] את ביתם עשרים או שלושים קילומטרים, למדינה הפלשתינאית, ויחיו חיים פלשתינאיים מלאים. קטנותה הגיאוגרפית של ארץ-ישראל או פלשתין מתגלה לפעמים כיתרון עצום עבור הפתרונות המדיניים").

‏ממשיך יהושע:

‏"אזרחות 'כפולה' כזו, שאגב לא תהיה רק נחלתם של הערבים הישראלים, אלא גם של יהודים אשר יגורו בשכם ובחברון במסגרת המדינה הפלשתינאית..."

‏רגע, רגע, משהו לא מובן כאן. יהודים כבר גרים כיום בחברון. אלה המתנחלים. הם באו כאדונים, בכוח הנשק, לשרור במקום, לרשת את הארץ. אך מי הם יהודי שכם?

‏פירוש הדבר הוא שאל"ף בי"ת יו"ד מכיר בזכותם של יהודים מישראל לעבור את הגבול ולהשתכן במדינה הפלסטינית. אך מה על ערבים פלסטינים שיחשבו, לתומם, כי גם להם הזכות לחצות את הגבול ולהשתכן במדינת ישראל? לא ולא! יהושע לא מסכים: "אני חושב שיש להתנגד לחלוטין להחזרתם של פליטי 1948 למדינת ישראל". כמובן, הוא מתנגד לחזרתם מתוך דאגה להם: "בשביל מה להחזיר אותם למדינת ישראל? כדי להרבות את המנוכרים?" שהרי אם "במדינה הפלשתינאית יוכל הערבי-הישראלי למצוא את זהותו האמיתית", הרי הערבי שאינו נגוע בישראליות – על אחת כמה וכמה.

‏בקיצור: אותם ערבים פלסטינים החיים כיום בישראל יאבדו את זכויות האזרח שלהם, ואילו אותם ערבים פלסטינים שנושלו, גורשו או נסו בעת מלחמה ­לא יורשו לחזור. שכן "דווקא בגלל אופיה הציוני של מדינת ישראל היא צריכה להיות יהודית ככל האפשר. מוטב לוותר על פיסת-שטח כדי להגביר את האינטנסיביות היהודית".

‏אה, איזה מילים?!

"אבודים טוטאלית"

‏מבין השורות מבצבצת מפעם לפעם גם השקפתו הכללית של איש החזון דנן. הנה,"בימות המשיח ההם", "כאשר יבוא השלום" (בין משוללי הזכויות לבין בעלי הזכויות?) "ננוח מבעיות הפלשתינאים, ברית-המועצות ועוד צרות...".

‏צרות?! ואנו סברנו לתומנו כי איש קידמה, הומניסט כמוהו, השוכן בהיכלה של ספרות, לעולם יתגבר על נטיותיו הזעיר-בורגניות להסתגר בדל"ת אמותיו, ויהפוך, באחרית הימים, לאזרח העולם; אדם ששום בעיה אנושית אינה זרה לו.

‏מן הסתם, טעינו. אזרח העולם? לא. אך גם לא אדם שיסתגר בדל"ת אמותיו, שכן הוא חומד גם את דל"ת האמות של שכנו:

"אגב, אלה יכולים להיות חיים משוגעים ממש. לגור למשל בפרבר של רמאללה, לשלם מיסים עירוניים ‏נמוכים לעיריית רמאללה, ליהנות מאקולוגיה ערבית-כפרית ובה בעת ליהנות מתרבות יהודית מלאה בירושלים, להשתתף בחיים פוליטיים ישראליים, לצפות בטלביזיה יהודית...".

‏מיסים נמוכים ואקולוגיה כפרית – כלום אין אלה מאפיינים טיפוסיים של חברה אגררית, לא-מתועשת? פליטת קולמוס או רצון כמוס לראות את המדינה הפלסטינית שומרת על פיגור ומהווה חצר אחורית של ישראל? ומהי טלביזיה יהודית? איירונסייד חובש כיפה או קוז'אק תוקע בשופר?

מהי "תרבות יהודית מלאה" – על כך רומז בעל הדבר: "טוב שלא יצרנו בתשעים השנים האחרונות איינשטיינים ופרוידים, אלא איכרים ופועלי חרושת... עד כמה שידוע לי לא למד איינשטיין את חוקי המתמטיקה בחדר ומעבדות פיזיקה לא היו בחצרו של הרבי מקוצק. את תורת הציור לא למד שגאל מהתנא מווילנא.כל הישגיהם של יהודים אחדים במאה התשע-עשרה והעשרים בנויים כולם על התשתית של התרבות המערבית הנוצרית...".

‏‏אך כל זה הוא כאין וכאפס לעומת החזון-חובק-זרועות-עולם, בדבר הזכות (!) של כל העמים לחיות לבד. "לבד ממש" כדברי א.ב. יהושע.

‏למה – שואל יהושע – רוצים "לשלול מאיתנו מה שמגיע לכל עם באופן טבעי:להיות לבד? למה הסורים, הסינים, הבורמזים ו‏הנורבגים יכולים להיות לבד, ולמה אסור לנו לחתור לכך?''

‏בור ועם הארץ!

‏בערך "בורמה", באנציקלופדיה למדעי החברה של "ספריית פועלים" (אגב, אפשר לסמוך עליה – שום "גוי" לא השתתף בעריכתה), נכתב: "אוכלוסייתה – 19.3‏מיליון נפש (1960), מהם 65%–70% בורמזים, כ-10% שבטי קארן, כ-7% שבטי שאן, 6% ‏הודים, והשאר בני קאצ'ין וסינים" (אוף, איזה מין עולם זה... כל מיני אנשים... כל כך הרבה עמים...). "84% מבני בורמה הם בודהיסטים (מהזרם האורתודוכסי של הינאיאנה), והשאר –מוסלמים, הינדואים, אנימיסטים ונוצרים (חלק מהקארנים)... ברית בורמה מורכבת מ-5 מדינות בעלות אוטונומיה פנימית... הפרלמנט הוא בן שני בתים: בית-נבחרים... ובית-הלאומים..."

‏כבר היו דברים מעולם, והפחד מפני "זרים" מוכר וידוע:

‏"תערובת הגזעים שראיתי בבירה עוררה בי דחייה", כתב פעם מאן-דהוא על וינה. "עורר בי דחייה כל הבליל הזה של צ'כים, פולנים, הונגרים, רותנים, סרבים וקרואטים, ובכל מקום הפטריה הנצחית של האנושות – יהודים ועוד יהודים. בשבילי העיר הענקית נדמתה להתגלמות ההזדהמות הגזעית. ככל שהארכתי לחיות כך גדלה שנאתי לתערובת הזרה של עמים, שהחלה לכרסם במושב עתיק זה של תרבות גרמנית".

‏ציטוט דבריו של מאן-דהוא ידוע זה בא להזהירך, הקורא, מפני הגיונו של א.ב. יהושע. שכן מה יאמר יהושע זה, אם מחר יקום באמריקה נאצי אמריקאי ויכריז, כי זכותו של העם האמריקאי לחיות לבד, לבד ממש, ולהיות אדון מוחלט לגורלו? מה ישיב לו, לאותו נאצי, כשזה יתבע להיפטר ממורשתם החולנית של איינשטיין ופרויד? כשיתבע לגרש את מיליוני היהודים האמריקאים אל עולם שכולו טוב? האם יחלוק עליו רק במה שנוגע ליעד הגירוש, או שיצא למאבק נגדו עד להבסתו?

‏מי שמצויד בהשקפתו של יהושע לא מסוגל לחלוק עקרונית על עמדותיו של נאצי כזה. הוא מסוגל רק להעיר באוזנו: אל נא תגרש את היהודים לעולם שכולו טוב; גרש אותם רק לארץ הקודש...

‏‏באחת מהברקותיו מציין יהושע: "אני מוכר את כל הגאונים היהודים תמורת הצלתם של כמה יהודים מכבשני אושוויץ...".

‏עזות מצח מבחילה! מה עשו הוא ושכמותו כשמיליוני בני-אדם נטבחו על-ידי הברברים הנאצים? האזן נא, הקורא, למה שאמר חוקר הציונות יגאל עילם: "אך חמורה מזה היתה אי-יכולתה של התנועה הציונית לנהל את מלחמת הקיום של העם היהודי באירופה, על סף השואה... (ו)כאשר ניתכה השואה על ראש העם היהודי ומיליוני יהודים נידונו להליכה פסיבית אל תאי הגאזים. אין טעם להסתבך בהאשמות עצמיות, אבל יש ללמוד לקח. עניין זה נחתך כמו שנחתך, משום שהתנועה הציונית היתה מכוונת ומרוכזת כלפי היעד של השגת הריבונות היהודית בא"י והתרכזות זו הגבילה את פעולתה..." ("הנחות חדשות לאותה ציונות", "אות", ביטאון המערך, חוברת מס' 2, 1967).

‏אין אלה מילותינו. אלה הן מילים עדינות, לא ממצות, של ציוני מתון, חבר קרוב של גיבורנו.

‏אל נא יעז יהושע לדבר בשם קורבנות הנאצים. ‏איש לא מינה אותו לכך. המוני לוחמים אנטי-נאצים מבני כל העמים והאומות תרמו להצלת ילדים מאושוויץ יותר מכפי שתרם יהושע, או מוריו, או כוהניו. תרומתם היתה – אפס!

‏‏יאמר מי מקוראינו כי אנו מגזימים כאשר אנו מעלים את נושא השמדתם של עמים בהקשר לוויכוח זה; אך לא. רוח ההשמדה מרחפת בין שורותיו של יהושע עצמו. ואומר הוא במפורש: "אם אכן... אין אנו מסוגלים לחיות לבד, כי מייד אנו מסתכסכים בינינו לבין עצמנו, וממלכת החשמונאים אכן התפוררה בגלל אופיה היהודי האכסקלוסיבי – אז באמת אנחנו אבודים טוטאלית, ומוטב לגמור מוקדם ככל האפשר עם חולה זה".

‏וזהו השיא: גזל אדמות ונישול עם אחר; שלילת זכויות והתפשטות; קרתנות לאומנית, התבדלות מן העולם וגזענות – כל זאת בכדי להעמיד את עמך שלך במבחן של "יעוד" ו"שליחות". והיה וייכשל – שיישמד!

‏כי בעולם היטלריסטי שכזה אין מקום לעמים "נכשלים". עמים "נכשלים" אחד דינם: "אבדון טוטאלי!"

‏רק זכות אחת – טבעית – אותה לא הזכיר כלל יהושע במאמרו. היא שתצילנו: הזכות של יהודים וערבים, של בני כל עם ועם, לטאטא מקירבם את זוהמתו.