נגד הציונות

זמן רב לפני החלטת עצרת האומות-המאוחדות בגנות הציונות – ליתר דיוק: 80 שנה קודם לכן – קבע מחבר "מדינת היהודים", תיאודור הרצל, כי "לאירופה נהיה אנחנו כחומה בצורה נגד אסיה, ועמדנו על המיצפה להגן בעד התרבות בפני פראי האדם; בתור ממלכה בפני עצמה לא יחדל מהיות קשר ויחס בינינו ובין עמי אירופה, והם יהיו ערבים בעד קיומנו".

אכן, מכל קביעותיו, תחזיותיו והנחותיו של מייסד הציונות, זוהי אולי אחת הבודדות שנותרה בעלת משמעות ותוקף בימינו. היא מתארת בתמצית ובלשון בורגנית של שלהי המאה הקודמת את מצבה העכשווי של ישראל – גולת הכותרת של המפעל הציוני בן עשרות השנים: המדינה הציונית ניצבת כנגד ההמונים הערביים ("אסיה… פראי אדם"), כשהיא קשורה לחיים ולמוות באימפריאליזם ("עמי אירופה יהיו ערבים בעד קיומנו").

כסוציאליסטים מהפכנים הרי ששלילתנו את הציונות היא עמוקה ויסודית; היא מלווה אותנו מאז התארגנו במסגרת פוליטית, כדי לקדם את המאבק למהפכה סוציאליסטית באזורנו. שלילה זו, המעוגנת במחשבה הסוציאליסטית מקדמת דנא, מהווה ציר פעולה מרכזי בפעולתנו.

היהודים שבשורותינו מייצגים בעמדתם האנטי-ציונית את מיטב הלכי הרוח והמסורות הדמוקרטיות והמהפכניות שקנו אחיזה בקרב ההמונים היהודיים בעולם. הערבים שבשורותינו מייצגים בעמדתם האנטי-ציונית לא רק את שאיפות ההמונים הערביים לשחרור לאומי וחברתי אלא גם את מיטב הלכי הרוח ומסורות הסובלנות מהם נהנו היהודים ששכנו בקרב העמים הערביים. אלה וגם אלה חברו יחדיו למיקשה אחת, אותה אנו מעלים על נס מדי יום ביומו ועליה אנו מצביעים כאלטרנטיבה יחידה למצב הקיים – שבו יהודים וערבים משלמים בדמם את מחיר הכיבוש והדיכוי, האפליה והנישול. במובן זה מהווה אחדותם של המהפכנים היהודים והערבים המשך ישיר למאבקם של הקומוניסטים היהודים והערבים בארץ זו בשנות העשרים והשלושים.

בהצהירנו על כך אנו אומרים למעשה כי החלטת עצרת האומות-המאוחדות אינה מענייננו. וכי מה היה קורה אילו היתה העצרת הנ"ל גוזרת אחרת בשאלת הציונות? כלום היינו משנים בגלל כך את השקפתנו על הציונות? בהחלט לא! מה גם שאנחנו מודעים היטב לעובדה, כי בין הנציגים בעצרת האומות-המאוחדות ‒ הן בקרב שוללי הציונות  והן בקרב מגיניה – נמצאים שליחי ממשלות שהניצול, הדיכוי והאפליה, ואף הגזענות, הם אבני-יסוד במדיניותן. יחד עם זאת אין ספק, כי החלטת העצרת מבטאת את העובדה שיותר ויותר מתגלה הציונות במערומיה, וכי "ימיה הטובים" חלפו לבלי שוב. לכך תרמו, יותר מכל, הציונים עצמם, בהלכה שלהם ובמעשים שלהם.

אנו מבססים את התנגדותנו לציונות בין השאר על כך ש –

• הציונות פירושה הקמת מדינה יהודית תוך רמיסת הזכויות האנושיות והלאומיות של בני העם הערבי הפלסטיני. עובדה היא כי כל צעד מצעדי הציונות בארץ בוצע תוך כדי נישול הפלסטינים מאדמותיהם וגירושם ממולדתם. והרי הציונים עצמם הכריזו על כוונותיהם מאז בואם לארץ: "כיבוש העבודה", "כיבוש הקרקע" ויצירת חברה שהיא כולה יהודית. לעתים קרובות אף התכחשו לעובדות בהכריזם על "עם ללא ארץ לארץ ללא עם".
• הציונות פירושה אפליה של קבוצה לאומית אחת על פני רעותה: מתן זכויות-יתר ליהודי ישראל וליהודי העולם כולו והפיכת התושבים הפלסטינים שבתחום שלטונה לאזרחים מדרגה ב'. ראו נא, למשל, את חוק השבות הידוע, המעניק לכל יהודי בעולם אזרחות אוטומטית בישראל, בעוד שזכות השיבה למולדת של המוני הפלסטינים נשללת מהם. ראו נא, למשל, את חוקת הסוכנות היהודית, שנוסחה ב-1929 ועודנה בתוקף גם היום: "הקרקע נרכשה כקניין יהודי… ותוחזק כרכוש העם היהודי שאינו ניתן להעברה… הסוכנות תעודד קולוניזציה חקלאית המבוססת על עבודה יהודית. בכל המפעלים שהסוכנות תבצע או תעודד יהא זה עניין עקרוני להעסיק עבודה יהודית". ראו נא, למשל, את מדיניות הפקעת האדמות הערביות והעברתן לידיים יהודיות, מדיניות שהיא לחם-חוקן של כל ממשלות ישראל: מדיניות שהחלה עם הקמת המדינה והנמשכת עד עצם היום הזה (לא אנו ולא כל אנטי-ציוני אחר טבע את המטבע הלשוני הגזעני "יהוד-הגליל"; עשו זאת מנהיגיה ודובריה של ישראל, החל בראש ממשלתה הראשון דוד בן-גוריון וכלה באחרון הפקידים והעיתונאים).
• הציונות פירושה קבלת חסותו של האימפריאליזם ועשית שירותים למענו. ראו נא, למשל, את מסכת הקשרים שבין הציונות לבין האימפריאליזם הבריטי, הצרפתי והעיקרי שבהם ‒ האמריקאי. במובן זה משמשת הציונות מכשיר כנגד התנועה הלאומית הערבית ושוטר אזורי כנגד מאבקם של עמי ערב לשבירת עול הניצול מבית ומחוץ. מבין הפרשות הידועות ביותר נזכיר רק את הגיבוי והשמירה שמעניקה ישראל לכס המלכות ההאשמי במשך עשרות בשנים ואת המלחמה בשירות בריטניה וצרפת נגד מצרים בשנת 1956.
• הציונות פירושה השלמה עם האנטישמיות וראייתה כתופעה כלל-אנושית, טבעית ונצחית. היה זה י"ל פינסקר, ממבשרי הציונות שקדם להרצל במספר שנים, שכתב בחיבורו "אוטואמנסיפציה" כי "היודופוביה היא מחלת נפש (פסיכוזה). בתור פסיכוזה עוברת היא בירושה, ובתור מחלה תורשתית מזה אלפיים שנה אין היא ניתנת לריפוי". והרצל עצמו, ביומנו: "בפאריס, כפי שכבר אמרתי, הגעתי לידי גישה חופשית יותר כלפי האנטישמיות, שאותה התחלתי להבין מבחינה היסטורית, ולסלוח לה. מעל לכל, הכרתי בריקנות ובחוסר הטעם של הניסיון 'להיאבק' נגד האנטישמיות".

זהו מעט המכיל את המרובה. ככל שציוני הוא אמיץ יותר וגלוי יותר ‒ הוא מודה בכך בפה מלא, וככל שציוני הוא מתחפש יותר (לליברל, לדמוקרט ואפילו לסוציאליסט) ‒ הוא מנסה להסתיר ולהסוות, לבלבל ולהכחיש אמיתות אלה.

הציונות, שהתיימרה להוות פתרון לצרותיהם של היהודים, מהווה בעצמה צרה צרורה ליהודים עצמם. הקפיטליזם לא רק שהנחית מכות מוות על היהודים, אלא גם סיפק להם פתרון למצוקותיהם, שהוא לא פחות טראגי מסבלם. במובן מסוים ניתן לומר, תוך כדי שימוש בדימוי שהיה כה שכיח בקרב יהודי מזרח-אירופה במאה הקודמת, כי היהודים שנלחצו תחת מגפו של הפריץ, הפכו בחלקם למעין פריץ חדש, הלוחץ בני עם אחר, העם הערבי הפלסטיני. את הגטו ואת תחום המושב, שנפרצו והתפוררו לבלי שוב, המיר חלק מן היהודים, שנהה אחרי הציונות, בגטו גדול וחדש ‒ מעין תחום מושב מודרני. לכן לא די לומר כי הציונות יצרה את הבעיה הפלסטינית; היא יצרה גם בעיה יהודית ‒ סכנה מוחשית ליהודי ישראל ולאותם יהודים הקושרים גורלם בציונות.

מאבקנו נגד הציונות הא מאבק למען מימוש הזכויות האנושיות והלאומיות של העם הערבי הפלסטיני. יחד עם זאת מהווה מאבקנו בציונות תרומה למען הצלתם של יהודי ישראל.

הציונים, המתיימרים לייצג את כל יהודי העולם, אומרים להם כי "העולם כולו נגדנו" ואילו אנו אומרים כי היהודים, כבני עמים אחרים, הם חלק בלתי נפרד מכלל האנושות.

הציונים אומרים כי היהודים מתקיימים למרות ההיסטוריה ואילו אנו אומרים כי היהודים הם חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה.

הציונים מקדשים ומנציחים איבה בין היהודים לבין בני עמים אחרים ואילו אנו פועלים למיגור האיבה בין העמים בכלל ולמיגור האיבה כלפי היהודים בפרט.

אנו נאבקים נגד הציונות, למען שילובו של העם היהודי-ישראלי במשרק.

מאבקנו למען הסוציאליזם כולל בתוכו מאבק למען כיבוד זכויותיהם האנושיות והלאומיות הן של ערביי פלסטין והן של יהודי ישראל. כי הסוציאליזם הוא שחרור האדם. גם האדם הערבי וגם האדם היהודי.

[פורסם גם בחוברת "דפים אדומים" מס' 6, היהודים הלא-יהודים, 1979]