בהרצאתו האחרונה, באוניברסיטת בר אילן, נגע שר הביטחון לשעבר, משה דיין, ברקע למלחמת יוני 1967. הדברים התפרסמו בשני עיתוני הערב ב-30 במאי. ייתכן כי הוויכוח על אופיה של מלחמת 1967 אינו הדבר החיוני ביותר בשעה זו, אך בחרנו להקדיש לו מעט מקום בגיליון זה, בגלל העובדה כי בתהליך הקמתה של המפלגה הציונית-השמאלית החדשה – "מוקד" – עלתה השאלה הזו שוב ושוב.
ומעניין: בעוד שבאחת הטיוטות הראשונות של מצע "מוקד" נזכרה המלחמה הזו כמלחמת 1967, הרי שבטיוטה הסופית נוסף לה התואר "מלחמת מגן".
נפנה לדיין, לפי הדברים שהתפרסמו ב"ידיעות אחרונות".
דיין הזכיר לשומעיו כי סוריה היתה בעלת יתרון בתום מלחמת 1948. היא החזיקה שטח מסוים בישראל, לדבריו, וטענה: הסכם שביתת נשק – בבקשה. אבל אין סיבה שאנו ניסוג משטחים שכבשנו…
לבסוף הסכימה סוריה לסגת, בתנאי שהשטח אותו תפנה יפורז, ובתנאי שיפורזו עוד שטחים שלא כבשה כלל.
"הטיעון של הסורים היה כי ישראל דרשה שהם יפנו את משמר הירדן, גם מפני שזה שטח שלא שייך להם, וגם מפני שזה מין ראש גשר בתוך ישראל, בצד המערבי של הירדן; אם כך, יש לכם, לישראלים, יישובים בצד המזרחי של הכנרת – עין גב ודרדרה – והם ראשי גשר בצד הסורי, ויש לפרז גם אותם".
בסופו של דבר הוסכם על כך. ישראל חתמה על הסכם, שכלל לדברי דיין דברים אבסורדיים, "הסדר שברור היה שלא היה מעשי ולא תכליתי". ולמעשה, לא ישראל ולא סוריה הקפידו על מילוי כל תג וכל תו של ההסכם. כך אמר דיין.
"בינתיים, בחצי הראשון ולקראת החצי השני של שנות השישים, גברה המתיחות בין ישראל לסוריה בגלל שתי סיבות עיקריות – האחת, הטיית מקורות הירדן, והשנייה, תקריות גבול…". ישראל, אליבא דדיין, רצתה לחפור את התעלה [תעלת מים] בשטח המפורז וראש המשקיפים קבע שהדבר עומד בניגוד להסכם שביתת הנשק… היתה החלטה של מועצת הביטחון שאסרה על המשך העבודה בשטח המפורז וכו' וכו'.
"אבל לאחר שקם המשטר של הבעת', בשנים 1963-1962, הם התחילו להפריע. היו כל מיני דיונים פנים-ערביים, ועיבדו תוכנית להטות את מקורות הירדן. כך שאפילו את הנתיב הזה שחפרנו אי אפשר יהיה לנצל, משום שהמים לא יגיעו לשם. הם רצו לתפוס את מי הירדן בנקודה יותר צפונית גבוהה, ולהעביר אותם ברמה הסורית, שהיא עכשיו רמת הגולן".
* * *
ועתה בא קטע מודגש:
"צה"ל פעל נגד זה. הסורים מסרו את העבודה לחברה יוגוסלבית. זו התחילה לעבוד, ואנחנו ירינו עליה, פגענו בטרקטורים. הם הפסיקו את העבודה ועוד פעם חידשוה. הדבר היה כרוך בשרשרת של פעילויות, שהסיבה להן היתה המאמץ הסורי להטות את מקורות הירדן".
דיין ממשיך ומספר, כי במקביל לכך נמתחו היחסים בתקריות גבול אחרות, שהיו קשורות במידה מסוימת גם בשאלות השטחים המפורזים. "התקריות האלו הלכו והחריפו, ובלי לעקוב אחר כל תקרית ותקרית, אני מתקרב לנקודה שבה אני רוצה להשיב לשאלה: מה הביא למלחמת 1967".
הוא מספר כי התקריות הגיעו לשיאן כחודשיים לפני מלחמת יוני, "כאשר לאחר חילופי יריות (למה? איך? על כך לא מדבר דיין – מוראד), ולאחר שהסורים הפגיזו בתותחים יישובים ישראליים – גדות, עין גב ותל קציר – הוכנס לפעולה חיל האוויר הישראלי. מטוסים סוריים יצאו לקראתו, ובקרב שנערך ביניהם הופלו ללא אבידות לישראלים שישה מטוסי מיג סוריים, שניים מהם במבואות דמשק, לעיני אלפי ערבים שצפו בקרב…".
המבוכה בסוריה גברה, לדברי דיין; וגם במצרים.
"אבל לזה נוספה גם מלחמת שפתיים", ממשיך הוא בקטע מודגש. "היו הצהרות שונות, גם על ידי הרמטכ"ל דאז, ראש הממשלה היום רבין, וגם על ידי ראש הממשלה דאז, אשכול. בהצהרות, בכתבות ובראיונות לעיתונים, ל"במחנה" ואחרים, נאמר או השתמע מהם שישראל רואה את שורש הרע במשטר בסוריה. הדברים יכלו להשתמע בצורה כפולה: האם ישראל רואה את שורש הרע במדיניות הסורית – במדיניות שזו נוהגת לגבי ישראל, במדיניות התקריות והטיית הירדן – או במשטר המדיני".
מה אומרים על כך כל אלה שדיברו ועודם מדברים על סכנת השמדה ב-1967?
* * *
כאן פונה דיין להסבר כי ברית המועצות היא שנטעה בלב הסורים את ההשקפה כי ישראל מתכוונת בעצם לתקוף את סוריה בגלל המשטר השורר בה. גם מצרים נתקעה למצב קשה, בגלל בריתה עם סוריה ובגלל מעמדו של נאצר כמנהיג העולם הערבי.
"למקטרגים על אי העשייה של מצרים התווספה גם ירדן שליגלגה על קאהיר, שחייליה מסתתרים מאחורי השמלות של אנשי האו"ם, היושבים בשארם א-שייח' ונותנים לאוניות ישראליות לשוט בה.
"תגובת מצרים היתה – פנייה לאו"ם ובקשה, או דרישה, לפנות את כוחותיו שנמצאו על גבול מצרים-ישראל. מצרים לא דרשה שהאו"ם יפנה את כל הכוחות. היא לא דרשה שיפנה את הכוחות משארם א- שייח', ולא דרשה שיפנה את הכוחות מעזה. הפנייה הראשונה היתה, שהאו"ם יפנה את כוחותיו בשטח שבין רצועת עזה לאילת, ורק שם בלבד. כלומר, המצרים לא דרשו לסלק את כוחות האו"ם משארם א- שייח' – הם לא רצו לערב בנושא הזה את חופש השיט; ולא מרצועת עזה – ששם היה לאו"ם סטטוס מיוחד; אלא משטח מדברי. כאילו אמרו: תנו לנו פתח שבו נוכל לקיים מגע עם ישראל, כדי לבוא לעזרת סוריה".
דיין מספר כי האו"ם אמר לנאצר: "או שאנו מחזיקים את כל הקו או שמפנים את כל הקו. נאצר השיב: אם כך, פנו את כל הקו. ומשפינו, נכנסו המצרים לשארם א-שייח' והודיעו על ביטול חופש השיט וכו'.
"השאלה שאני שואל עכשיו", מוסיף דיין, "היא: האם נאצר היה באמת יוצא למלחמה בישראל ב-1967 גם אלמלא התקריות עם סוריה? אינני יכול לתת על זה תשובה חיובית. כלומר, אינני יכול לומר שמצרים החליטה לתקוף את ישראל ב-1967, משום שהיה לה יתרון צבאי וכו' וכו', והיתה עושה זאת גם לולא היתה מערכת התקריות בינינו לבין סוריה… אין מנוס מן המסקנה כי מקורו וראשיתו של הסכסוך הישראלי-מצרי ב-1967 נעוצים בתקריות עם סוריה".
ושואל דיין: "אלמלא התקריות האלה, או אילו היו תקריות אך בצורה אחרת, האם היתה באה מלחמת 67'?" תשובתו: "זוהי שאלה היסטורית והיפותטית…" ושוב שואל: "מי הביא למלחמת 67'? אני חושב שאפשר לענות: התקריות בגבול הסורי. מכל מקום, אני מתקשה לומר את ההיפך, כלומר, שגם לולא זה היתה מצרים יוצאת לתקוף את ישראל…".
זהו תיאור חלקי למהלך האירועים שקדמו למלחמה, מפי אדם שאינו חשוד במצפניזם. חרף זאת ולמרות העובדה שישראל היא שתקפה את שכנותיה ביוני 1967, קוראים למלחמה זו – בשפת "מוקד" ו"יעד" – מלחמת הגנה, מלחמת מגן, מלחמת קיום.
כל אלה הקוראים למלחמת יוני 1967 "מלחמת הגנה" וכו', מעידים על עצמם כי יגנו גם בעתיד על כל תוקפנות ישראלית כנגד עמי ערב. כי נאמנותם נתונה מראש, ובכל תנאי, לציונות.
