מאמר זה, פרי עטו של סטודנט פלסטיני מישראל, נכתב במקורו אנגלית (תרגום המאמר לערבית מופיע בגיליון זה של "מצפן"). סטודנט זה אינו חבר אירגוננו, והעמדות שהוא מביע אינן תואמות בהכרח את עמדותינו. אולם בשל חשיבותם ראינו חובה לפרסם את דבריו אלה. מערכת "מצפן".
המיעוט הפלסטיני, ישראל ופלסטין
א. תודעה לאומית פלסטינית
כיום מהווה הלאומיות הפלסטינית עובדה, שאף הציונים של ישראל אינם יכולים להתעלם ממנה. במונחים אידיאולוגיים ניתן לומר ש"הסכסוך הישראלי- ערבי" הינו שם כוזב להתנגשות האמיתית, שמקורה בהתנגשות בין לאומיות פלסטינית מזה לבין הציונות מזה, אשר שתיהן שאפו ושואפות להגשמה לאומית בגבולות פלסטין. תיאורטיקנים אימפריאליסטיים-בורגניים טוענים שהסכסוך המזרח-תיכוני הינו סכסוך בין שני בעלי זכות. זאת היא ראייה פשטנית ביותר של אופי הבעיה. בין הזכויות החוקיות להגדרה עצמית של העם הישראלי לבין אלה של העם הפלסטיני לא קיימת שום התנגשות בכלל. ההתנגשות הינה ביסודה התנגשות בין התנועה הציונית הריאקציונית, הנתמכת על ידי האימפריאליזם, לבין השאיפות הלאומיות והזכויות החוקיות של העם הפלסטיני.
התעצמות התודעה הלאומית של ההמונים הפלסטיניים אינה תופעה חדשה. זו התעוררה לפחות לפני חמישים שנה. אך לאחרונה נוספה לכך יכולת התחדשותה העצמאית. אפשר לומר בביטחון שמלחמת יוני 1967 היוותה התחלה של תקופה חדשה עבור הלאומיות הפלסטינית. התבוסה הערבית שיחררה את המעצורים, אשר מנעו מקודם את הלאומיות מלכת בדרך של מאבק צבאי-פוליטי עצמאי.
ב. זהותנו הפלסטינית
עד לפני זמן לא רב היה המיעוט הפלסטיני בישראל רגיל לחשוב על עצמו במונחים שנקבעו עבורו קודם לכן על ידי הבורגנות הישראלית. ניתן לסכם הגדרות אלה כדלקמן: "ערבים ישראלים", "ערביי ישראל", "ערבים מוסלמים", "דרוזים", "ערבים נוצרים" וכו'. בני המיעוט הפלסטיני קיבלו הגדרות אלה בהיסוס, וראו עצמם כ"ערביי ישראל", תוך שימת דגש על "ערביי".
רוב רובם של הישראלים ראו בהם ערבים (אויבים?) ונהגו בהם בהתאם. הממשל הצבאי ("תקנות ההגנה, שעת חרום, 1945") עודנו חלק של ספרי החוק הישראלי. בקיצור, הפלסטינים היוו מעין "כושים ישראלים". במשך שנות החמישים המאוחרות, במיוחד לאחר ייסוד הרפובליקה הערבית המאוחדת (קע"ם), החלו הפלסטינים בישראל להגדיר עצמם כערבים, בני האומה הערבית. זהות לאומית זו לא הוגדרה בצורה ספציפית ונשאה אופי כללי ומעורפל. אולם, זו היתה אלטרנטיבה טובה לסוגי הזהות האחרים, במיוחד טובה מ"ערביי ישראל".
בתחילת שנות השישים החל העם הפלסטיני להציג ולבטא את זהותו הפלסטינית המדוכאת. יצירת הגרעין הראשון של כוחות ההתנגדות הפלסטינית (הפתח, החזית העממית ועוד) החלה להוות סכנה למנהיגותו של נאצר כלוחם למען הלאומיות הערבית. כדי ליצור משקל שכנגד לתנועה הפלסטינית סייע נאצר בהקמת אש"פ, ושימש לו אפוטרופוס. בתקופה זו חלה גם התעוררות כללית של התודעה הלאומית הפלסטינית ושאיפותיה. חשוב לציין שצמיחת הלאומיות הפלסטינית היתה מלווה בצמיחתה של בורגנות פלסטינית. במילים אחרות, הלאומיות הפלסטינית הינה בעלת בסיס מעמדי מובהק.
המיעוט הפלסטיני בישראל החל להיות מושפע על-ידי ההתרחשויות שחלו בקהילות הפלסטיניות הפזורות על פני העולם הערבי כולו. לאומיות פלסטינית זו הגיעה כאמור לשיאה במלחמת יוני 67' ובזמן שלאחר התבוסה הערבית. לאחר מכן באה שורה של עליות וירידות, שהגיעה לשלב חשוב בנאומו של מנהיג אש"פ, יאסר ערפאת, באו"ם. כל ההתפתחויות האלה השפיעו על הגישה, הרגשות והשאיפות הלאומיות של המיעוט הפלסטיני. כתוצאה מכך חושבים עצמם כיום רוב בני המיעוט הפלסטיני לפלסטינים. הם הגיעו למסקנה שהזהות הלאומית איננה בגד, אותו אנו לובשים כל אימת ש(יועץ ראש הממשלה לענייני ערבים, שמואל) טולידאנו ושות' מצפים מאיתנו לעשות כן.
בני אדם הם יצורים חברתיים, המחפשים – ולעיתים קרובות מבטאים – זהות, הרגשות ושאיפות לאומיות. יותר מזה, למיעוט הפלסטיני בישראל קווי אופי מובהקים, המקנים לו זהות משלו. אף על פי שזהות מעין זו אינה יכולה אלא להיות פלסטינית, בכל זאת היא נבדלת מן הזהות הפלסטינית הכללית, כפי שזו באה לידי ביטוי לאחר מלחמת יוני. דבר זה נובע מן הניסיון המיוחד במינו, בו נתנסה המיעוט הפלסטיני שחי בישראל יותר מ-26 שנה. התנאים שהולידו את הניסיון המיוחד הזה הינם: הקולוניאליזם הציוני, ומה שנובע ממנו – דיכוי לאומי וניצול כלכלי-קפיטליסטי.
האירגונים הפלסטיניים התעלמו במידת-מה מן המיעוט הפלסטיני בישראל, למרות שזה מנה קרוב ל-17% מכלל העם הפלסטיני (המדובר בישראל בגבולות "הקו הירוק"). למיעוט הפלסטיני, בדומה ליתר הפלסטינים, יש זכות שווה להגדרה עצמית לאומית, אך לו נועד תפקיד שונה בתנועת השיחרור הפלסטינית. תפקיד זה חייב להיות – לעורר את ההמונים היהודים-ישראלים למהפכה, ולעזור להם להשתחרר מן המנטאליות הקולוניאליסטית.
אנו דוחים לכן את הזהות של "ערביי ישראל" שנכפתה עלינו, משום שהיא זהות מזויפת, ומלבד זאת מכיון שהיא כוללת בתוכה סתירה יסודית; היא מכילה מיניאטורה של הסכסוך הציוני-פלסטיני. זהות מעין זו גורמת לפיצול זהותנו הלאומית הפלסטינית ולטישטושה. כל מה שהיא מעניקה לנו אינו אלא זהות לאומית מפוצלת.
ג. המגמה המסוכנת של תהליך ההתברגנות
המיעוט הערבי-פלסטיני בישראל נמצא כיום בתקופת מעבר. תקופה זו מהווה את שיאה של התפתחות מסוימת, שניתן להגדירה בדיוק נמרץ כמעבר ממעמד של פרולטריון קולוניאלי למעמד של סמי-בורגנות. התפתחות זו יצרה סטאטוס מנופח ומעוות, שהתפתח כשלב הכרחי מתוך תנאים יוצאי- דופן, היינו – כיבוש הגדה המערבית, רצועת-עזה ורמת-הגולן בידי ישראל. תוצאה חשובה אחת של כיבוש זה חלה בתחום שוק-העבודה, בו התרחש גידול בכוח עבודה לא-מקצועי, שמקורו בשטחים הכבושים, שהציף את השוק הישראלי. תוצאה חשובה אחרת היתה, שהתוצרת והמוצרים הישראליים מצאו להם שוק קרוב בשטחים הכבושים. כתוצאה מכך זכו הפועלים המקצועיים כביכול – בני המיעוט הפלסטיני ובני עדות-המזרח הישראליים – לעלייה חברתית וכלכלית בסולם החברתי הישראלי.
צירוף כל הגורמים הללו הוליד את השגשוג שעבר על ישראל זה לא מכבר. במילים אחרות, שגשוג מעין זה תלוי בהמשך קיומם של התנאים הנוכחיים, דהיינו בהמשך הכיבוש. שגשוג זה לא התפתח "כדרך הטבע". לפיכך, עם תום הכיבוש עתיד הסדר הקפיטליסטי והסוציאלי הנושן להתגלות מחדש. במילים אחרות, אין עתיד למיעוט הפלסטיני באם יבחר בדרך ההתפתחות הקפיטליסטית כבאמצעי לשיחרור לאומי. בהתחשב עם המבנה הקולוניאלי של ישראל לא תוכל הנטייה הזו להתברגנות להגיע לממדים משמעותיים, שתהיה בהם משום השפעה על כלל המיעוט הפלסטיני.
הטיעון בזכות מפלגה פלסטינית מהפכנית
א. הצורך בעקירת התסביך הקולוניאליסטי
בעייתנו תישאר בעיה מעמדית ביסודה. אנו ערים לצורך במאבק מעמדי מאוחד נגד הקפיטליזם הציוני ונגד הקולוניאליזם. אין אנו דוגלים בפעולה גזענית-בדלנית. נהפוך הוא: אנו מאמינים שרק פעולה משותפת של ערבים ויהודים תביא לשיחרור ולסוציאליזם עבור שני העמים. אולם, בשל אופייה הקולוניאלי של ישראל רואים אנו צורך באיסטרטגיה שונה. ישראל הינה ישות קולוניאלית. על אף צורתה ה"טבעית" למראית-עין, נשארת ישראל בעלת מבנה קולוניאלי. אין אנו יכולים להתעלם מן העובדה, שהמנטאליות ההמונית של הישראלים הינה מנטאליות של מתיישבים (ואינה שונה בהרבה מזו של המתיישבים הצרפתיים באלג'יריה). כמו כן אין אנו יכולים להתעלם מן המנטאליות ההמונית של בני המיעוט הפלסטיני שלנו, דהיינו – מן המנטאליות של עם החי תחת שלטון קולוניאלי. על כן רואים אנו את הצורך להתחיל את מאבקנו בעקירה מן השורש של היחסים הקולוניאליסטיים ושל המנטאליות הקושרים את המתיישב ליליד המקום. אנו רואים בהקמת מפלגה פלסטינית מהפכנית בישראל את ראשית הדרך להשגת מטרה זו.
הקמת מפלגה פלסטינית מהפכנית עתידה ליצור מוקד לליבון הפוטנציאל המהפכני של הפלסטינים, ולאחר מכן של הישראלים. על ידי הצגת בעיות הנוגעות למיעוט הפלסטיני, הבהרתן והמאבק לפתרונן, אנו עתידים לתת להמונים היהודים-ישראלים, ובמיוחד לישראלים בני עדות-המזרח –שמצבם אינו שפיר בהרבה ממצבנו – את האפשרות להתנער מן הקולוניאליזם הציוני. הם יתחילו לקשר את המצב (זה שהמיעוט הפלסטיני שרוי בו) עם הבעיה הפלסטינית. קיימת חשיבות מכרעת, עבור ההמונים הישראליים, להינתק לגמרי מן הקולוניאליזם הציוני, כדי להכשיר עצמם לפוליטיזציה מהפכנית. יש צורך להסביר ולחשוף את מעגל הקסמים השולט בחיי מרבית ההמונים הישראליים.
ב. הבעיות מולן ניצבים המונינו
בישראל של היום אין לפלסטינים כל חלק בהחלטות המכריעות הנוגעות לגורלם הם. המדיניות הקובעת את אורחות-חייהם נעשית בידי אחרים (המשרד הקולוניאלי של טולידאנו) ונכפית עלינו. כל היבטי חיינו נשלטים על-ידי החלטות המדינאים הציונים – השותפים בשיטה הקפיטליסטית במדינה זו. מעשיהם (או מחדליהם) מנציחים חוסר-שוויון, עוני, השפלה, ברוטאליות משטרתית, עינויים, מעצרים אי-לגאליים, חוסר ביטחון, הטרדה, אבטלה, משרות בשכר נמוך (עבודה שחורה), בתי-ספר נחשלים, היעדר חופש, תנאי דיור ירודים, גזענות בחסות המדינה, נזק פסיכולוגי ושאר פגעי הקולוניאליזם.
לנו ול"ספרדים" הרבה בעיות משותפות; אך קיים בינינו הבדל יסודי: אנחנו עם הנתון לשליטה קולוניאלית, בעוד שהם מנוצלים מבחינה כלכלית על-ידי הקפיטליזם. הם הפרולטריון מקרב הקולוניזאטורים, בעוד שאנו הפרולטריון מקרב העם הנשלט על-ידי הקולוניזאטורים. אנו לאום מדוכא, השונה בהרבה מן הרוב המדכא. המשטר זורק לעמנו פירורים עלובים: ויתורים אחדים, מעט משרות ממשלתיות, כמה מחוות סמליים, אך אין בכוונתו לסיים את היחסים הקולוניאליסטיים, הקושרים יהודים וערבים במדינה זו.
אנו מבחינים בעובדות הבאות:
המיעוט הפלסטיני לא ישתחרר לעולם על-ידי תמיכתו באחת המפלגות הציוניות, תהיה זו מפלגה "שמאלית" או ימנית. שהרי מפלגות אלה נשלטות על-ידי מדכאיהם. הם אף לא יזכו לשיחרור באמצעות המפלגה הקומוניסטית הישראלית (רק"ח), אשר כרגע אינה מנהיגה אותם לקראת שום מטרה. השיחרור יבוא רק בדרך של פעילות מהפכנית המונית. עלינו לגייס את ההמונים שלנו. זוהי האלטרנטיבה המציאותית ביותר. לכן אנו תובעים את זכותנו להתארגן.
ג. נגד הקונפורמיסטים של רק"ח
חלק ממאבקנו הוא לחשוף את הכזב, הדמגוגיה, פשיטת-הרגל והכישלון של מה שמכונה "השמאל הציוני" ושל רק"ח. מוטל עלינו להוכיח שהקו הנכון מתפתח תוך כדי מאבק נגד הקו המוטעה. אין להטיל ספק בתודעה המהפכנית של רוב הקאדר של רק"ח. אולם, התודעה הזו מוסטת ומתועלת לאפיקים של פעולות חסרות-ערך, שאינן מקדמות את הצרכים של המונינו, ובמקום זה הן משרתות את הביורוקרטיה העומדת בראש המפלגה הקומוניסטית (רק"ח). היעדר כל הישג ממשי כתוצאה מן הדרך הנחשלת של רק"ח מטיל עלינו את החובה לחפש אלטרנטיבה חדשה ומהפכנית באמת.
אנו מאמינים שכוח פוליטי אמיתי משמעותו היכולת להבטיח את הצרכים והשאיפות של קבוצה, ולדאוג להגשמתם. כוח פוליטי במלוא מובן המילה משמעותו שהקבוצה מנהלת את ענייניה היא וקובעת את גורלה. מידה כלשהי של כוח פוליטי – משמע שלקבוצה יש זכות הבעת דיעה לגבי קביעת תנאי קיומה. כאן מתגלים כישלונותיה של רק"ח.
יתר הכישלונות הם:
- רק"ח לא הצליחה לעמוד בראש מאמצים של חזית מלוכדת להגנת עמנו מפני התאכזרות המשטר.
- רק"ח החמיצה הזדמנות ליטול חלק במאבקים ולהנהיג את המונינו. אין זאת עוד מפלגת אוונגארד הצועדת לקראת מהפכה, כי אם מפלגה "שמאלית", ביורוקרטית וקונפורמיסטית.
- המלל הבומבאסטי אינו אלא סימן לקונפורמיזם, ומסווה לאפס מעשה.
- התנוונותה של המפלגה הקומוניסטית (רק"ח) מצביעה על הצורך באלטרנטיבה – מפלגה סוציאליסטית מהפכנית. זכרו: מי שאינו לוחם מהפכני אינו ראוי להיקרא בשם קומוניסט.
- התפישה המוטעית של רק"ח אודות המבנה הקולוניאלי של ישראל גרמה לחוסר הפופולאריות שלה בקרב ההמונים היהודים-ישראלים.
ד. ההכרח להחליט לאיזה צד אתה משתייך
קיים צורך חיוני להקמת מפלגה פלסטינית מהפכנית; מפלגה, שיכולה ליהפך לאוונגארד לקראת מהפכה עבור המיעוט הפלסטיני, ובהמשך התהליך ליהפך לאמצעי עזר עבור ההמונים היהודים, החפצים להשתחרר מן המנטאליות הקולוניאלית. כאשר יתחדד המאבק המהפכני תיווצר אווירה שתחריף את היחס הקולוניאלי, הקושר ישראלים ופלסטינים. מאבק מהפכני אמיתי עתיד בהכרח להזמין דיכוי (אפילו דיכוי פאשיסטי), ובדרך זו לחשוף את פרצופו המכוער של הקולוניאליזם הציוני. אנו מצפים להתגברות התודעה המהפכנית בקרב ההמונים הישראליים. היהודים בני עדות-המזרח צפויים להיות הראשונים להקיץ מן החלום הכוזב של הציונות. זכרו כי למעלה מ-60% של האוכלוסיה היהודית-ישראלית הם "ספרדים". אין צורך להסביר ולנתח את הניצול הקפיטליסטי של ה"ספרדים". בהיותם בני הפרולטריון המנוצל תהיינה להם סיבות די הצורך כדי להתחיל להציג שאלות בדבר מהות המבנה המעמדי הקפיטליסטי של ישראל. כאן תחילתה של נקודת מפגש בין ישראלים מהפכנים לבין פלסטינים מהפכנים. כאן ייאבקו יחדיו ישראלים ופלסטינים להגשמת החלומות, הניתנים להשגה, של צדק, שלום וסוציאליזם.