בשלהי המלחמה ההיא, בימים הראשונים של שנת 1949‏, עלו המתיישבים החדשים על הקרקע, והקימו קיבוץ חדש. בית העמק שמו.

‏והשמחה היתה רבה.

‏הארץ לא שקטה מאז. והדם ניגר. והשנים חלפו עברו.

‏עתה התכנסו חברי המשק לטכס חגיגי: ‏חנוכת בית הכנסת החדש.

‏מאיר, ממייסדי הקיבוץ, כמעט ונחנק מרוב התרגשות. הדמעות נקוו בעיניו, כאשר בירך ברכת "שהחיינו", בנוכחות אורחים רבים, מקרוב ומרחוק. "רוני ושמחי בת-ציון", קרא אחד החברים מן הספר, "כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום אדוני..."

‏ובבית-הכנסת פנימה, בארון הקודש, משובצים שלושה עמודי-עץ, שאינם ילידי המקום. מעבר לים הובאו המה, להתאזרח בגליל. "עולים חדשים".

‏ומעשה שהיה כך היה: פעם התגלגל חבר אחד מבית העמק לביתו של איכר גרמני בכפר מרקנהוף. מששמע האיכר כי אורחו מישראל, הזמינו לנגריה שבחצר הישנה. שם הצביע על ארון-קודש ישן, שבו שלושה עמודי-עץ מגולפים, וסיפר את סיפורם. פעם, לאחר מלחמת העולם הראשונה, נרכשה החצר על-ידי יהודים, כדי להכשיר בה חלוצים לפלשתינה. וכאן היה בית הכנסת שלהם. הנאצים לא הבחינו בו, וכך נשתמר.

‏לימים נעקרו עמודי העץ מן הארון הישן בגרמניה ועלו ארצה ברוב פאר והדר, בנוכחות אורחים רבים, מקרוב ומרחוק. "רוני ושמחי בת-ציון", קרא אחד החברים מן הספר, "כי הנני בא ושכנתי בתוכך נאום אדוני..."

ראו זאת שני ענפי עץ זית יבשים, ובכו. הנה, ימי דור עברו מאז נעקרנו, שחו לעצמם, ואיש לא שת לבו עלינו. זרוקים הננו למרגלותיה של גבעה, זכר לימים עברו.

‏ככה שחו ובכו, בכו ושחו. והרוח נשא בכיים מקצה הארץ ועד קצה.

‏והבכי נהפך לזעקה. והזעקה – לקול גדול. והדמעות – לסם-חיים.

‏וינועו הענפים היבשים, הפזורים מלוא כל הארץ.

‏ויתקבצו.

‏היתה שם מחרשה ישנה, שבוץ הגליל דבק בה פעם ולא עזבה. גם אבני מואב לא יכלו לו לבוץ. והיה מקל נדודים מצומק, ששוטט בדרכים מאז שלהי המלחמה ההיא ולא ידע מרגוע. ומערוך שלש בצק ולא ידע שובע. ומוט של מטאטא שנפרד מרצפתו. ואסל דליים שנעזב בדרך, הרחק מן המעיין. ולוח עץ סדוק שעליו אותיות דהויות: קויקאת. כי זה שם המקום מלפנים.

‏ויתכנסו.

‏והרוח נשא קולם מקצה הארץ ועד קצה. "כי הנני בא ושכנתי בתוכך..."

‏וימתינו.

‏כי שלושה עמודי העץ זעו ונעו בינתיים, כדי להחליט אנה פניהם: לשלום או למלחמה?