תמיכתנו בזכות העם הערבי-הפלסטיני להגדרה עצמית עד כדי היפרדות והקמת מדינה, בצד מאבקנו להכרה מצד העולם הערבי והעם הערבי-הפלסטיני בזכות המקבילה של העם היהודי-ישראלי – אינם נובעים בשום פנים ואופן משינוי גישתנו העקרונית לעניין המהפכה הסוציאליסטית במזרח התיכון.
דגלנו והננו מוסיפים לדגול במהפכה סוציאליסטית על-לאומית, האמורה להפוך את הסדר הנוכחי לברית חופשית של עמים החיים במשטר שאין בו ניצול של אדם בידי אדם. יש בו דמוקרטיה ויש בו כיבוד זכויות העמים להגדרה עצמית תוך חתירה להתאחדות על לאומית, מרצון ולא בכפייה.
ההיפרדות לאלתר של העם הפלסטיני אינה, לדעתנו, "שלב" במהפכה, אלא תביעה דמוקרטית לגיטימית של עם כבוש ומדוכא.
אם וכאשר תיסוג ישראל מכל כיבושי 1967, אם וכאשר תוקם מדינה פלסטינית – יגבר ביתר שאת מאבקנו למען המטרה שהצבנו לעצמנו: הקמתו של כוח פוליטי יהודי-ערבי, שייאבק למען שינוי מהפכני של המשטרים הקיימים, למען מהפכה סוציאליסטית באזורנו. הסכסוך הישראלי-ערבי בצורתו הנוכחית סוכר את הדרך למאבק על-לאומי למען הסוציאליזם, בהגבירו את הלאומנות, בחזקו את שליטת הכוחות הריאקציוניים, האנטי-מהפכניים, הן בישראל והן בארצות ערב.
יש כאלה הסבורים כי הסדר שלום בין המשטרים הקיימים במזרח התיכון (דהיינו: בין הציונות לבין הריאקציה הערבית) הוא ממילא שלום בורגני-אימפריאליסטי המייצב את עמדות המשטרים הקיימים. אם כך, עדיף לדעתם המשך המצב הקיים, המוליך בוודאות אל הידרדרות מלחמתית נוספת.
ייאמר בפירוש: עתה לא ייתכן גם הסדר בורגני על בסיס הגישות המקסימליסטיות של שני הצדדים (ראה [מנחם] בגין כאן וראה [אחמד] ג'יבריל מכאן). ובאמת, שני כיוונים אלה אינם מדברים על הסדר אלא על הכנות קדחתניות למלחמות הבאות, מתוך תקווה להדברת "האויב" ולהכתבת תנאי כניעה לו. התבטאויות כאלה לא חסרות, הן בעברית והן בערבית.
גישות אלה לא רק שהן מבשרות נהרות דם העולים על גדותיהם ובתי קברות מלאים עד אפס מקום; הן גם חסרות תכלית לפי אמות המידה של בעליהן.
שליטי ישראל ותומכיהם מן ה"אופוזיציה" הימנית אינם יכולים לקוות ברצינות להכתבת כניעה לערבים, אפילו ישיגו עליונות במלחמה הבאה. גורל מר צפוי לישראל במקרה של מפלה, אך גורל לא-מתוק בהרבה צפוי לה במקרה של ניצחון. ישראל תחזור לבעיות של היום, ברמת חומרה גדולה בהרבה יותר.
במחנה הערבי, האגף הפלסטיני הוא העלול לספוג את עיקר המהלומות, על גבול ההשמדה, כתוצאה מן המלחמות הישראליות-ערביות בעתיד. ישראל לעולם לא תוכל למגר את העולם הערבי, אך חוששני כי תוכל לעשות כן ביחס לעם הערבי-הפלסטיני.
עלינו להודות, כי לאסוננו הממסד הישראלי הקיים, כיווני התפתחותו וכן הלכי הרוח בציבור הישראלי אינם כאלה העשויים למנוע בוודאות הגשמת תוכניות להשמדת-עם שיכוונו כנגד בני העם הערבי-הפלסטיני.
יכול להיות שאני רואה שחורות, אך בלוקחי בחשבון את כמויות אמצעי ההשמדה ואת איכותם, המצטברים עתה בידי שני הצדדים בסכסוך, וכן את מידת החוזק הציבורי והפוליטי של הכוחות המונעים הסדר, איני יכול שלא לחשוש מאוד לעצם עתידם של בני העם הערבי-הפלסטיני ושל בני העם היהודי-הישראלי.
לפיכך חייבים סוציאליסטים מהפכנים יהודים וערבים להיאבק באורח פעיל למען הסדר ישראלי-ערבי, שיתבסס על נסיגת ישראל מן השטחים הכבושים ועל ההכרה בזכות הפלסטינים לקבוע את עתידם, כולל זכותם להקים מדינה משלהם.
אנו, כסוציאליסטים, איננו נמנים על מתקיני גדרות-תיל בין עמים. להיפך. אנו פועלים להסרתן של מחיצות ולכינון חיים משותפים של יהודים וערבים במסגרת מדינית משותפת, ללא דיכוי לאומי. מסגרת כזו יכולה לקום רק מרצון חופשי ולא בדרכי כפייה.
ואם נשמעים קולות ברורים למדי במחנה אש"ף, הרוצים בדו-שיח פלסטיני-ישראלי לשם ליבון העתיד המשותף, ללא כיבוש, ללא דיכוי וללא השמדה – ארורים יהיו אלה שלא ייענו להם.
