העולם הקפיטליסטי נמצא במשבר כלכלי, וישראל – כחלק מעולם זה – אינה חסינה מפני השפעות המשבר. תוצאות מלחמת אוקטובר 73' הכניסו את ישראל גם לתוך משבר פוליטי פנימי, בשעה שמעמדה המדיני הבינלאומי הולך ונחלש. הידלדלות רזרבות מטבע-החוץ שברשות המדינה דחפה את "קברניטי" הכלכלה הישראלית לפתוח בשידוד מערכות של המשק. שר האוצר, יהושע רבינוביץ', החל בפעולה מתוכננת לקראת מה שהוא קורא "הורדת רמת החיים" (של מי?). כך הופעל הפיחות של הלירה הישראלית בנובמבר 1974, ובעקבותיו חלה עליית מחירים גדולה. לאחר הפיחות נשמעו הרמזים הראשונים בדבר הפעלתו של "מס ערך מוסף". שר האוצר אמר אז בבירור – זהו רק השלב הראשון, יבואו שלבים נוספים. הציבור החל להבין אט אט שצפויים לו זמנים קשים.
* * *
ב-10 ליוני שנה זו מסר רבינוביץ' בפגישה עם חברי ועדת עורכי העיתונים כי ב-1974 "ההכנסה הריאלית של העובדים ירדה, ואילמלא היו משפחות רבות משתמשות בחסכונות שלהן ליעדי צריכה מובהקים – היינו עדים גם לירידה ריאלית בצריכה הפרטית". אם כן, לכך התכוון רבינוביץ' ב"הורדת רמת החיים" – להורדת ההכנסה הריאלית של העובדים! ויותר מזה. באותה הזדמנות אמר השר כי "בשנה החולפת פחת ב-1.2% שיעור ההשתתפות של האוכלוסיה בכוח העבודה האזרחי. הדבר נבע מגורמים שונים וביניהם גידול במספר המגוייסים לצה"ל, עלייה במספר הנכים והמוגבלים בגלל המלחמה" – את ההרוגים שכח – "והירידה מהארץ, שהוציאה 4,500 עובדים ממעגל התעסוקה… כתוצאה ממציאות זו לא נוצרו כיסי האבטלה, שהיו אמורים להיווצר מהמדיניות הכלכלית של הממשלה ומהמיתון בפעילות" ("מעריב", 11.6.75). הסדר החברתי בישראל נשמר מסכנת האבטלה על ידי המצב הביטחוני – זאת טען אירגוננו תמיד. עתה הצטרף לדעתנו גם שר האוצר…
* * *
אולם, כיסי אבטלה נוצרים יום יום, לא רק בארצות-הברית, בבריטניה ובצרפת אלא גם בישראל. תגובתם המיידית של מפעלים להשפעת המשבר היא – פיטורי פועלים. חברת "קו צינור הנפט אילת-אשקלון" (קצא"א) החליטה לפטר חלק מעובדיה; הפועלים, אנשי מחלקת הים, ניסו למנוע את הפיטורים. ההנהלה היתה איתנה בדעתה לפטר, ובשעה שהמשא ומתן עם ההסתדרות עדיין התנהל שלח הגנרל בוצר, מנכ"ל החברה, מכתבי פיטורים ל-18 עובדים. אנשי מחלקת הים פתחו בשביתה, השתלטו על אמצעי הייצור שלהם (סירות החברה) ויצאו לים. בעודם מרתקים את תשומת הלב הציבורית השתרבבה ידיעה קטנה לעיתונים: מפעל יהלומים באשקלון נסגר, ו-60 פועליו פוטרו. מפעל "גיבור" בקרית-שמונה הושבת על ידי הפועלים כדי למנוע פיטורי חלק מהם. מכרות הנחושת בתמנע עומדים בפני סגירה וסכנת אבטלה מרחפת על ראשי מאות פועלים. העיתונים מוסרים כי בנמל אשדוד שוררת אבטלה, כאשר מרבית פועלי הנמל אינם מועסקים. הנהלת הנמל רמזה על כוונותיה באפריל, כאשר פיטרה 25 עובדים זמניים. מצב דומה קיים גם בנמל חיפה. אין צורך בידע כלכלי רב בכדי לדעת כי מספר המובטלים ילך ויגדל (אם לא תהיה מלחמה נוספת) – רבינוביץ' אומר זאת בצורה בוטה.
* * *
שביתת פועלי קצא"א העלתה אל פני השטח מציאות מרה, אשר נסתרה עד אז מעיני מרבית הפועלים. זכות השביתה – אחת הזכויות הדמוקרטיות הבסיסיות – נפגעה בצורה משמעותית. השובתים הוכרזו כפושעים, בתי-המשפט, כוחות משטרה וחיילי משמר הגבול גויסו לדיכויים, בזמן שהממשלה, ההסתדרות ואנשי הימין משתפים פעולה בהסתה פרועה כנגד השובתים. הגנרל בוצר החליט להעסיק קבלן פרטי במקום הפועלים הקבועים. הסיבה ברורה: לפועלים קבועים מגיעות זכויות שונות – תנאים סוציאליים – חופשות, הבראה, הגנה מקצועית. ככל שהם עובדים זמן רב יותר במפעל קשה יותר לפטרם. לעומת זאת, לקבלן פרטי אפשר תמיד לומר: איננו מחדשים את חוזה העבודה, וסוף פסוק. אבל ה"ראיס", "לוחם עז נפש המתייחס אל עובדיו ביחס אבהי", הוצג כדמות חיובית, בשעה שפועלים הנאבקים על מקור מחייתם ועל זכותם הבסיסית, הזכות לעבוד, הוצגו כטיפוסים שליליים, כאויבים, כבוגדים.
הפגנת הזדהות של אנשי שמאל עם שובתי קצא"א (חברת קו צינור הנפט אילת-אשקלון), מול משרד ראש הממשלה בירושלים, 2.6.75 (מנכ"ל החברה היה אז האלוף במילואים בוצר)
* * *
מלבד שביתות הפועלים בנמל-הנפט באשקלון ובמפעל "גיבור" בקרית-שמונה, יש עוד מן המשותף לשני המקרים. שניהם קשורים בצורה ישירה למדיניות הכיבושים של ממשלת ישראל.
צינור הנפט מאילת לאשקלון נבנה כדי "להוכיח לעולם" שתעלת-סואץ אינה חיונית, שאפשר להעביר את הנפט מהמפרץ הפרסי לאירופה בלי להיזקק לשירותיה הטובים של התעלה הסגורה. אילו התכוונה ישראל לסגת מסיני לא היה טעם להשקיע השקעות עצומות כאלה לבניית קו הצינור. רק כוונותיה של ממשלת ישראל להחזיק בשטחים הכבושים לעד הניבו את רעיון הצינור. וכעת, משנפתחה התעלה נגד רצונה של ישראל, וכמות הנפט המוזרמת לצינור יורדת, כעת רוצה הנהלת החברה להעניש את הפועלים. לא שמענו על ניסיון ההנהלה לצמצם את הוצאותיה היא! לא שמענו כי הגנרל בוצר הודיע על הפחתה במשכורתו הוא והורדת רמת החיים שלו כדי לאפשר לחברה להתמודד עם המצב החדש! את מחיר הטעויות מטילים על הפועלים לשלם.
השאיפה להחזיק בשטחים הכבושים פגעה גם בפועלי קרית-שמונה. הממשלה משקיעה הון עתק בהקמת "מרכז עירוני תעשייתי" ברמת-הגולן הכבושה. מלבד הפגיעה בסיכויי השלום תפגע העיר בגולן גם באפשרויותיה של קרית-שמונה להתפתח. ובשעה שהשקעות עצומות זורמות לרמת-הגולן, עומדים פועלי "גיבור" בקרית-שמונה בפני פיטורים. ממשלת ישראל אינה מוכנה לדאוג לתושבי קרית-שמונה, אפילו לאחר שניצלה את פעולת אנשי ג'יבריל שם לחלוקת הבטחות על ימין ועל שמאל לגריפת הון פוליטי. תושבי קרית-שמונה טובים, כאשר אפשר לרכב על אסונם כדי להתסיס רגשות נקם שוביניסטיים, אך הם אינם טובים יותר כאשר צריך לממש הבטחות ולדאוג להם למקורות פרנסה. וקשה מאוד לומר שמשכורתם של פועלי "גיבור" איפשרה להם קיום רמת חיים סבירה…
* * *
נוכח הירידה ברמת החיים ונוכח הבטחות הממשלה כי "זה עוד לא הכל", זרקה הממשלה סוכריה לפועלים – הרפורמה במס-ההכנסה על פי דו"ח ועדת בן-שחר. ועדת בן-שחר מבטיחה כי כתוצאה מהרפורמה לא ייפגע שכר הנטו של אף פועל. יש ברפורמה אף מעט מן החיוב עבור פועלים מתחתית סולם השכר, אשר יקבלו במסגרתה השלמה לשכר מינימום (מהמוסד לביטוח לאומי), על פי מה שמכונה "מס הכנסה שלילי". אולם, הפועלים המאורגנים השיגו במהלך שנים ארוכות של מאבקים הטבות שונות, שברובן נכנסות לקטגוריה של תנאים סוציאליים, ולא היו חייבות במס. כעת יוצאו הזכויות הסוציאליות ממעמדן המיוחד (והמוצדק) וייחשבו כחלק אינטגראלי של השכר. המאבק להטבת התנאים הסוציאליים הורד איפוא למדרגת מאבק לתוספת-שכר גרידא. בכך נרמזת שלילת זכותם של פועלים לתנאים סוציאליים, ואיכות החיים של הפועלים נמדדת בשטרי כסף בלבד.
לא זו בלבד, אלא שיחד עם הצעת הרפורמה צמודה הדרישה להקפאת הסכמי העבודה הקיימים לשישה חודשים, "כדי לראות איך העסק דופק". אכן, מצד אחד הבטחה כי שכר הנטו שבידי הפועלים לא יקטן, ומצד שני מניעת הפועלים מניסיון לעדכן את שכרם למצב הכלכלה המידרדר, ואילוצם לעבוד במסגרת הסכמי עבודה שהתאימו (לפחות תיאורטית) למצב כלכלי אחר לגמרי.
* * *
התעשיינים, ה"עצמאים" והביורוקראטים בעלי המשכורות הגבוהות (מנהלים, פקידים בכירים וכד') ייאלצו לחפש דרכים חדשות להתחמק ממס-ההכנסה. על פי הרפורמה לא יוכרו עוד הוצאותיהם, כגון אירוח, טלפון, רכב, כהוצאות פטורות ממס. אבל, האם הם נפגעים מכך?
לא ולא. על פי הרפורמה ישלמו אחוז מס קטן הרבה יותר על רווחיהם.
לכולנו ברור, שכל עוד לא יבוא שינוי מהפכני בשיטה – הם לא יפסידו. אבל (כן, תמיד קיים ה"אבל") – הרפורמה במס-ההכנסה אינה תלויה בשמיים. היא תופעל כאן, בתוכנו. ושר האוצר אומר ברורות: "מס ערך מוסף יספוג את תוספת הכסף שיקבל הציבור מהרפורמה במס-ההכנסה". כלומר, גם אם יקבל הציבור תוספת כסף (ריאלית?) – אין סיבה לצהלה. ובעוד מס-ההכנסה הוא מס פרוגרסיבי, כלומר – המשתכר יותר משלם יותר מס, הרי מס ערד מוסף הוא מס רגרסיבי – מחירי כל המצרכים עתידים להמריא, דבר ממנו נפגעות תמיד השכבות הנמוכות.
* * *
בנוסף לכל זאת נתבשרנו על "הפיחות הזוחל". שלושה שרים נתמנו לוועדה, שניתנו בידה סמכויות דיקטטוריות: להחליט על פיחות (עד 2%) מדי חודש, על פי ראות עיניה, ללא כל צורך בקבלת Itישור משאר השרים, או מהכנסת (בציבור הרי אף פעם לא התייעצו). ומכיוון שהפיחות "הקטנטן" הראשון לא הביא לעליית מחירים מיידית, הצליחה הממשלה להתחמק מתגובה אפשרית של ציבור הפועלים והשכירים.
אולם, כל בר-דעת מבין כי הפיחות הזוחל הזה יזחל די מהר, וכי הוא יביא במוקדם או במאוחר לדהירת מחירים כלפי מעלה. וגם הפעם היו "קברניטינו" גלויי לב – הם סיפרו לנו כי הפעילו את הפיחות הזוחל כדי למנוע תוצאותיו של פיחות גדול יותר. כי פיחות של 40%, כפי שבוצע בנובמבר 74',כונה בפיהם "טיפול בהלם", וגרר הפגנות אלימות והתארגנות פועלים למאבק. כעת מודיע רבינוביץ', השר-הפסיכולוג, כי להשגת אותה מטרה יפעל בטקטיקה שונה. כי קשה "להרגיע" פועל, היוצא להיאבק נגד פגיעה של 40% ברמת החיים שלו. אך קל יותר להרגיעו כאשר המחירים זוחלים כלפי מעלה בקצב של 2% לחודש… "באמת, אל תעשו מהומה כזו בגלל 2%" – כך קל הרבה יותר להציג את מאבק הפועלים בראי עקום.
לא את כולם הצליחה הממשלה לסובב. משה לוי, מזכיר חטיבת הסיפונאים באיגוד הימאים הדירוגיים, הגיב בהכרזת שביתה. הימאים השביתו את צי-הסוחר, "דעת הקהל" זעקה חמס; אבל השביתה הנמהרת הזו החדירה לתודעת הציבור כי לא כל הפועלים מתכוננים לחכות בחיבוק ידיים לנחיתת הגרזן על צווארם. משה לוי הבהיר כי הוא אינו רואה בהסתדרות את נציגות הפועלים, ובצדק. מועצת איגוד הימאים, תוך מתיחת ביקורת עקיפה על צעדו של לוי, קבעה בבירור – זכותו של נציג עובדים, הנבחר ישירות על ידי חבריו לעבודה, להכריז על שביתה. את זכותו זו קיבל מחבריו-בוחריו, ולא מההסתדרות.
המאבק העומד בפני הפועלים אינו קל. נותר רק לקוות שפועלים רבים ככל האפשר יבינו את שהבין משה לוי – כי להצלחת מאבקם חייבים הם להיפטר מהספחת המכשילה אותם, היא ההסתדרות.
