"חמסין" הוא כתב עת בצרפתית, שגיליונו הראשון יצא לאור לפני חודשיים בפאריס. הוא נועד לשמש כלי ביטוי – ראשון מסוגו – למהפכנים יהודים וערבים, מישראל ומארצות ערב. עורכיו הם ליילה קאדי, מביירות, לבנון, סוציאליסטית הידועה במחקריה על הסכסוך הישראלי-ערבי, על האירגונים הפלסטיניים ועוד; ואלי לבל, סוציאליסט ישראלי מפעילי אישרק"א [ועד הפעולה הסוציאליסטי המהפכני הישראלי בחו"ל] בפאריס. המעוניינים לרכוש את "חמסין" יפנו למערכת "מצפן".
* * *
"חמסין" יקר,
קבלו נא בזאת ברכת חברים חמה למפעלכם החשוב. עם הופעת חמסין עולה מאבק השמאל המהפכני באזורנו לשלב חדש…
אנא הרשו לי להעיר הערה ביקורתית למאמר הראשי ("הסטרטגיה המהפכנית במזרח הקרוב") שבגיליון מס' 1. באופן כללי, הנני מסכים עם הניתוח שבאותו מאמר, ואף עם העמדות המובעות בו. ביקורתי מכוונת כלפי עניין צדדי לכאורה, והוא שראיתם לנכון לכנות בשם "חסידי ההסדר" (Partisans du Reglement) את אלה מהמהפכנים באזורנו שאינם נמנים על "חזית הסירוב" (אגב, למען הקיצור אכלול בשם "חזית הסירוב" גם את הטרוצקיסטים מהאינטרנציונל ה-4, למרות שהנימוקים לעמדתם שונים במקצת מאלה של ה"מסרבים" האחרים.)
לדעתי, מבוססת פיתקה זאת של "חסידי ההסדר" על טעות, והשימוש בה בהקשר הנ"ל על ידכם ועל ידי אחרים (שכבר עשו זאת לפניכם) מכניס בלבול מזיק לדיון.
אין אני יכול לדבר בשם אחרים; אולם בין "חסידי ההסדר" כביכול כללתם גם את "מצפן", שאליו אני משתייך. והנה, אם תעיינו במסמך "מצפן" ("על השאלה הפלסטינית כאן ועתה"), שתמציתו מופיעה ב"חמסין" מס' 1, תמצאו כי אין שם תמיכה בהסדר הפוליטי שאליו חותרים כוחות מעמדיים עוינים לנו, כוחות עולמיים ואזוריים. הכינוי "חסידי ההסדר" מתאים, למשל, לסאדאת, למלך ח'אלד ולכוחות המעמדיים המיוצגים על ידם. כינוי זה מתאים גם לגורמים אופורטוניסטיים מסוימים בתנועה הפלסטינית, וכן לשמאל הציוני בישראל, אשר מעוניינים בגיבוש ברית בין המעמדות השליטים הקיימים במסגרת "פּאכּס אמריקאנה".
ברור כי שום מהפכן אינו יכול להיות "חסיד" של ההסדר שאותו מנסים לבשל במזרח התיכון. הוויכוח בתוך המחנה המהפכני איננו ויכוח בין התנגדות להסדר לבין תמיכה בו. לדעתי יש להציג את העניין כך: אויבינו המעמדיים (או לפחות חלק מהם) מנסים עתה להביא להסדר פוליטי באזור; זהו עתה המצב הנתון; השאלה היא, מה צריכה להיות עמדת השמאל המהפכני לנוכח (Vis a Vis) מצב נתון זה, לנוכח הניסיונות הנתונים להגיע להסדר פוליטי בחסות האימפריאליזם.
אנשי "חזית הסירוב" מסתפקים בהוקעה סתמית של ההסדר המוצע. מהפכנים אחרים, לעומתם, נוקטים בעמדה מתוחכמת יותר ומעלים סיסמאות ותביעות – לא "בעד" ההסדר אלא מול ההסדר, כאתגר להסדר.
בתור אתגר כזה מול ההסדר המוצע יש להבין, למשל, את סיסמת הקמת שלטון פלסטיני ברצועה ובגדה המערבית (אני מתכוון כאן כמובן לסיסמה זאת בצורה שבה מעלים אותה מהפכנים, ולא אלה שלגביהם הקמת מדינת-זוטא פלסטינית מהווה "פתרון סופי" לבעיה וסוף למאבק). כשאנו בוחנים סיסמה זאת בהקשר של הניסיונות להגיע להסדר פוליטי, עלינו לדעתי להביא בחשבון שלוש אפשרויות:
1. ייתכן מאוד כי המאבק למען הקמת שלטון פלסטיני עצמאי יתרום במידה ניכרת להחרפת הניגודים (הקיימים גם ממילא) בין הצדדים להסדר המוצע, עד כדי כך שייכשלו הניסיונות להגיע להסדר, בשלב זה. במקרה כזה, דווקא משום שהתביעה להקים שלטון פלסטיני בגדה וברצועה נראית צנועה למדי, ומאוד מתקבלת על הדעת, יעמדו הכוחות שניהלו מאבק בעד תביעה זאת בעמדה נוחה מאוד בכדי לחשוף את אי יכולתם של המעמדות השליטים להגיע להסדר שאותו הבטיחו להשיג. יהיה גם קל יותר להוקיע בפני ההמונים את האשליה כאילו ניתן לפתור את בעיות האזור תוך הסתמכות על האימפריאליזם. אם האימפריאליזם איננו מסוגל, או איננו מעוניין, להכריח את ישראל להסכים להגדרה עצמית פלסטינית אפילו במסגרת חלקית ומקוצצת כזאת, פירוש הדבר שמדיניותו של סאדאת ושות' הגיעה למבוי סתום. (ומבחינת המאבק בתוך ישראל תהיה תוצאה מקבילה: תיחשף אי-נכונותו של הממסד הציוני להכיר בזכות ממשית כלשהי של העם הפלסטיני).
2. ייתכן גם כי האימפריאליזם, הציונות והמשטרים הערביים יצליחו, למרות כל המכשולים, להגיע להסדר ביניהם, מבלי לספק אף את התביעה המינימלית להקמת שלטון פלסטיני עצמאי בשטחים שמהם תיסוג ישראל. במקרה כזה יהיה עלינו להיאבק עד חורמה נגד הסדר זה. ושוב: הסיסמה להקמת שלטון פלסטיני עצמאי תהווה אז בסיס נוח למאבק נגד הסדר ממין זה.
3. לבסוף, קיימת גם אפשרות שלישית (שהיא לדעתי סבירה הרבה פחות משתי הקודמות, אבל אין להוציאה לגמרי מכלל חשבון) והיא שהמאבק בעד הקמת שלטון פלסטיני עצמאי יגיע לממדים כאלה, שהאימפריאליזם והציונות ייאלצו לוותר בנקודה זאת, ולהסכים להקמת מדינה פלסטינית קטנה אך בעלת מידה ממשית של עצמאות. במקרה זה – ורק זה – יהיה בהסדר יסוד חיובי כלשהו, בתנאי שיהיה ברור מראש שזהו רק שלב חולף, מומנט, במאבק לשחרור חברתי ולאומי מלא של העם הפלסטיני ושל המשרק כולו.
בעצם, חלק גדול מהשיקולים דלעיל מופיעים (אם כי לאו דווקא בפירוש ובפירוט גמור) גם במאמר הנ"ל ב"חמסין" מס' 1. (אגב, שיקולים דומים לגמרי תופשים גם לגבי התביעה להכיר באש"ף כנציגות העם הפלסטיני). אולם, אם מקבלים שיקולים אלה, אזי ברור כי תביעת-המעבר להקמת מדינה פלסטינית לאלתר ברצועה ובגדה אין פירושה "תמיכה בהסדר", שהרי לתביעה זאת יש תפקיד בגיוס המונים בכל מקרה: בין אם יתבצע הסדר פוליטי ובין אם ייכשלו הניסיונות להשיגו. הננו מעלים אותה, כאמור, לא כתביעה המותנה בהסדר, אלא כאתגר מול ההסדר המוצע.
המאמר הנ"ל גם מדגיש, בצדק, כי תביעה זאת מועלית על ידי מהפכנים לא בתור הצעת סעיף בחוזה דיפלומטי, אלא כסיסמה שמטרתה לגייס המונים למאבק. מאבק זה איננו מתנהל בז'נבה. כמובן, גם הכוחות המהפכניים יכולים, בתנאים מסוימים להשתמש בזירת ז'נבה כדי לסייע למאבק בזירה העיקרית; זוהי שאלה טקטית. ההבדל בין מהפכנים לבין אלה הלוקים בקרטיניזם דיפלומטי איננו בכך שהראשונים אינם מנצלים לעולם את הזירה הדיפלומטית, אלא בכך שהאחרונים רואים בה את הזירה העיקרית. (אגב, יש מקרים שבהם משתתפים מהפכנים בוועידה מנומסת זאת או אחרת דווקא בכדי לפוצץ אותה).
ולבסוף – שיקול אחד שלא היה כלול במאמר ב"חמסין" 1. לגבי מהפכנים, יש להעלאת הסיסמה של מדינה פלסטינית לאלתר גם אספקט חשוב נוסף, שאינו קשור במישרין להסדר כלשהו. כאשר מדובר על תביעה לשלטון עצמאי מיד, ולא כמטרה לעתיד רחוק, טבעי הוא להעלות בצורה קונקרטית, לא כהפשטה רחוקה, את שאלת האופי המעמדי של השלטון הזה. השמאל המהפכני יכול וחייב לנצל את ההזדמנות הנוכחית בכדי לנהל בקרב המוני העמלים, בעיקר אלה החיים לתחת הכיבוש, הסברה שיטתית על מהותו של שלטון עממי, המבוסס על מועצות של פועלים ופלאחים, בניגוד לשלטון ביורוקרטי של פוליטיקאים מקצועיים.
