אזרח אחד בשם נדב נוימן מואשם עתה בבית המשפט המחוזי בתל-אביב בירייה על רועה ערבי, שחדר עם עדרו לשדותיו במושב בית-נחמיה.
בישיבת בית המשפט, ב-18 ליוני, טען סניגורו, עורך הדין משה אלוני, כי שולחו "שהיה בעבר לוחם ביחידה 101 ומתגורר עתה במושב בית-נחמיה, הסמוך לקו הירוק, מחזיק ברשיון בתת-מקלע 'קארל גוסטאב'".
לפי "ידיעות אחרונות" (19 ליוני) המשיך הסניגור וסיפר כי: "בשעה שעלו על שדותיו שני רועים עם עדריהם, יצא לקראתם הנאשם, כשהוא מזוין בנשקו – וירה מספר יריות הפחדה באדמה. לטענת הסניגור, הגיבו הרועים במטר אבנים שידו לעברו. אחת פגעה, לדבריו, בנוימן, הוא מעד – וכתוצאה מכך נפלטה מנשקו ירייה, שפגעה באחד משני הרועים ופצעה אותו קשה".
סיפור דמיוני. אלף לילה ולילה.
אנו מסתכנים בעבירה על החוק – האוסר דיון לגופו של עניין העומד ותלוי בבית-המשפט – וקובעים כאן, כי סיפורו של הסניגור נראה לנו כשקר גס.
קשה לתאר כי שני רועים לא מזוינים יעזו לידות אבנים באדם מזוין הבא לגרשם מן השדה. מה גם שאותו אדם – נוימן – לא הסתפק בהחזקת נשק, אלא אף הפעיל אותו וירה מספר יריות הפחדה באדמה.
כנראה ששני הרועים קורצו מחומר מיוחד שעשאם אמיצים ללא חת. כנראה גם ששומר השדות קורץ מחומר אחר, שעשהו לא-יוצלח. שכן בדרך כלל, כשרוצים להפחיד מישהו ולהזהירו, יורים באוויר. כך לימדו את נוימן בצה"ל. הוא, משום מה, אולי בגלל קירבת המקום לשדה תעופה, ירה יריות אזהרה באדמה. ויותר מכך: כשפגעה בו אבן – מעד. וכשמעד – נפלט לו כדור. וכשנפלט – פגע באחד הרועים ופצעו קשה.
פתי מאמין לכל דבר. אנו לא מאמינים לגירסה אווילית זו.
אלא שבכך לא די. בא הרמטכ"ל, רב-אלוף מרדכי גור, והתערב בעניין. הוא הביע את הסכמתו לערוב להתנהגותו הטובה של נוימן, שהיה פקודו בצבא. כותב גור לפרקליט, לשופטים ולחוקרי המשטרה: "אני ביקשתי להוציא את נדב נוימן בערבות שלי מבית המעצר, ולאפשר לו לחזור הביתה. נדב שירת תחת פיקודי האישי והצטיין באומץ ליבו ובמסירותו. נדב סיכן עצמו פעמים רבות למען העניין ולמען חבריו, ונחשב בעיני חייליו ומפקדיו כחבר למופת. אני חוזר ומבקש לשחררו ואני וחבריו הלוחמים ערבים להתנהגותו הטובה".
במחי יד אחת עשה הרמטכ"ל צחוק מכל עקרונות הצדק של המשטר אותו הוא מייצג. הרי אסור, לפי עקרונות אלה, להתערב במגמה להשפיע על שיקול דעתם של השופטים; והרי ברור כי בישראל פנייה כזו של ראש הצבא יש בה כדי לבלבל כמעט כל אדם. וגם שופט הוא ככל האדם. ובשם מי פונה הרמטכ"ל בכותבו "אני וחבריו הלוחמים"? הרי לפי חוקי הצבא אסור בכלל לאיש צבא לחתום על מכתב משותף עם אנשי צבא אחרים. לפי חוקי הצבא אסור לשני חיילים, או יותר, לחתום על מכתב אחד הדן אפילו בנושא פרוזאי כמו תנאי הסניטציה בבתי-שימוש צבאיים. ולפנות בשם חבריו לשופטים מותר?
לא נותר לנו אלא לקבוע:
- הרמטכ"ל מבזה את החוק, שם ללעג את השופטים ומנסה לחפות על פשע.
- השופטים – שעברו על התערבותו בשקט – מבזים את החוק, שמים את עצמם ללעג ומקבלים בשתיקה את נימוקיו.
לנו אין אשליות בעניין. אנו מסתכנים ומפרסמים שורות אלה כדי שגם אתה, הקורא, תשתחרר מאשליותיך.
והעיקר: מי יתן את הדין על פציעתו הקשה של הרועה?
* * *
ראש הממשלה מינה לאחרונה שני קצינים נודעים לכהונת יועצים.
האלוף (מיל') רחבעם זאבי מונה לתפקיד יועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין והאלוף (מיל') אריאל שרון מונה לתפקיד יועץ ראש הממשלה לענייני ביטחון.
בתנאים הקיימים ברור לכל, כי אלה תפקידים מן המעלה הראשונה. ויותר מכך: האישים המכהנים בתפקידים אלה יכולים להשפיע על החלטות הממשלה בשאלות של חיים ומוות. לא נגזים אם נאמר, כי חיי כל אחד מאיתנו תלויים, במידה זו או אחרת, בעצותיהם, דעותיהם, ערכיהם ועקרונותיהם של אלה.
לכן אנו פונים אליך בתביעה נחרצת:
קרא את השורות הבאות ופעל כדי שתנוהל חקירה פומבית בהאשמות המועלות בהן. בבואנו לצטט בפניך האשמות חמורות אלה, החלטנו להתעלם מכל הסיפורים, השמועות והגירסאות השונות הקשורות בפעולותיהם של שני קצינים אלה (ואלה רבים מספור…) ולהצטמצם רק בשני אירועים. הסיבה לכך: שני האירועים המפורטים להלן התפרסמו לאחרונה בפומבי, לא בצורה אנונימית, על-ידי שני אנשי-ציבור מוכרים.
והרי הם לפניך:
ד"ר דן הורביץ, מרצה באוניברסיטה העברית בירושלים, סיפר במסגרת סמינר שקיים השנה בנושא ביטחון ישראל את הסיפור הבא: "שירתתי פעם, בשנות החמישים, במסגרת שירות במילואים, תחת פיקודו של אריק שרון, ביחידה שהיתה מוצבת ליד קיבוץ מעלה החמישה. היינו מוצבים ליד הקו הירוק, בין הקיבוץ לבין הכפר הערבי קאטנה, שמעברו השני של הגבול. הקו הירוק עבר בין הקיבוץ לבין הכפר, ומיקומו המדויק לא היה ברור. נשות הכפר היו יורדות מדי יום לשאוב מים מן המעיין. לא היה ברור לאיש מאיתנו אם המעיין נמצא מן העבר הזה של הקו הירוק או מעברו השני. יתכן גם שהיה ממש על הגבול. הבעיה היתה של מטרים ספורים לכאן או לכאן. אריק החליט שזוהי פגיעה בריבונות ישראל ויש לפעול. הוא תיכנן פעולה והורה לנו, הקצינים שמתחתיו, לא לשוחח על כך עם אף איש מטכ"ל העשוי לבקר בשטח, שכן אלה עלולים לסכן את התוכנית. ובאמת, כעבור יום או יומיים הורה לפתוח באש. שתי נשים ערביות נהרגו…"
אורי אבנרי, עורך "העולם הזה", פירסם בשבועונו (מס' 1968, 21 למאי 75') את הפרט הבא: "הוא ("גאנדי") עורר ביקורת רבה כאשר גידל לביאה בחצר של מצודת כפיר, וביקורת חריפה עוד יותר כאשר שלף אקדח במרכז חברון וירה בערבי זקן ומטורף, שעמד על גג סוכה ואיים במקל על היהודים…"
אפשר לכנות זאת בשם "פשע", אפשר לתאר זאת כ"רצח" ואפשר, כמובן, להצדיק זאת בנימוקי… "ביטחון".
אנו תובעים חקירה גלויה.
אנו סבורים כי אם אכן נכונים הדברים, פסולים שני אלה לכל כהונה שיש עימה סמכות לחרוץ דינם של זולתם לחיים או למוות.
הניסיון ההיסטורי מלמד, כי מעבר להבדלי השקפות פוליטיות ומחלוקות מדיניות, חובה אנושית אלמנטארית היא לבחון כל אדם המכהן בתפקיד ציבורי גם לפי ערכיו המוסריים.
הצטרף לתביעתנו.
* * *
אחד המורים באוניברסיטת תל אביב, דוקטור לגיאוגרפיה, היה פעם ביחידה צבאית מובחרת עם שרון, הר-ציון וכל השאר. ב-6 ליוני נתן ראיון לכתב הצבאי של "ידיעות אחרונות", בו אמר כי "נוער שמתחיל חיים מיניים מופרזים בגיל צעיר מאוד, נאמר בגיל 15-14, כפי שהדבר נהוג היום – יהיה חייל פחות טוב מאשר נוער שהחיים המיניים שלו יותר מרוסנים. ואיני מטיף כאן להתנזרות. מתירנות מינית היא אולי נחמדה, בחברה נתמכת ובלתי-יצרנית, אך אינה מועילה לאירגונו של עם לוחם. ועובדה – במדינות בהן המדינה היא ערך נעלה, אינך מוצא מתירנות מינית אלא הטפה לסובלימציה של המרץ המיני".
בהמשך מביע בעל הראיון דעות נאציות מפרושות:
"אנחנו צריכים לשאוף שהמלחמה הבאה לא תתנהל רק נגד הצבאות הערביים. היא צריכה להיות מכוונת גם להריסת האינפרה-סטרוקטורה הכלכלית, התחבורתית, הסוציאלית והמנהיגותית… במלחמה הבאה אנחנו צריכים לפגוע באינטליגנציה הערבית; הפלאח המצרי אינו שונא אותנו כל כך. חשוב לפגוע בשכבה שמסאדאת ועד בוגר תיכון".
כן. בפירוש. אלה הם דבריו של אהרון דוידי, אלוף-מישנה (מיל').
עתה, למקרא דברים אלה, לא נשאר אלא לשאול:
מיהו האויב?
התשובה: מי שקורא להשמדת עם ולהרס הציביליזציה הוא האויב!