[זהו תרגום של גילוי דעת שפורסם ב-1975 בגיליון מס' 1 של כתב העת "חמסין", שיצא לאור בצרפת]
אברהם צרפתי, יליד קזבלנקה 2010-1926
מאז כינון עצמאותה של מרוקו, המענה היחיד של השלטון לתרעומת ההולכת וגוברת בארצו הוא דיכוי עקוב מדם של מאבק פועלים, איכרים וסטודנטים, חטיפתם ומאסרם של מאות מיליטנטים מתקדמים ושימוש שיטתי בעינויים. שיטות אלו, המועתקות ממנגנון הדיכוי הקולוניאלי, מסגירות מדינת-משטרה שאינה מהססת בשעת הצורך להיעזר בנתיניה של המעצמה הקולוניאלית לשעבר (אַבְּרָהָם סֶרְפָתִי אישר כי אזרח צרפתי ניהל בטלפון את העינויים בתקופת מעצרו).
גל חדש של מעצרים עבר בזמן האחרון על מרוקו וקיים חשש לחיי אסירים הנמצאים בידי השלטון, אשר אף [איש העסקים הצרפתי] לקלרק, בחוזרו ממרוקו בדצמבר 1972, הגדירו כ"שלטון מבודד, שאינו חדיר ללחץ דעת קהל ומפקיר אסירים למוות". רוב האסירים משתייכים לאופוזיציה מרכסיסטית-לניניסטית. הם נשפטו בהיעדרם במשפט שנערך בקזבלנקה באוגוסט 1973, נידונו למאסר עולם, וירדו מאז למחתרת. רשימה חלקית של העצורים כוללת את:
- אברהם סרפתי (צרפתי), מהנדס מכרות, הצטרף למפלגה הקומוניסטית המרוקאית בגיל 18, ונאבק בשורותיה כ-20 שנה. אחר כך יסד עם עבד אל-לטיף אל-לעבי קבוצה מרכסיסטית-לניניסטית, עבד בכתב העת "אנפאס" (בעברית "משבים") והדפיס עלון בשם אילא אל-אמאם ("קדימה").
- עבד אל-לטיף זרואל, סטודנט.
- לילה ומוסטפא סלימאן, תלמיד לשעבר ב-H.E.C (בית ספר גבוה למסחר ומינהל עסקים בצרפת), ומרצה בבית הספר למסחר בקזבלנקה. אשתו שוחררה ב-1 בדצמבר.
- עבד אסלאם אבודראר, מהנדס מכרות, אחראי לעבודות ציבוריות בעיר סאפי.
- סריפי, חבר הוועד הפועל של איגוד הסטודנטים הלאומי המרוקאי, ארגון בלתי חוקי מאז ינואר 1973.
- להבאבי, מרצה מקזבלנקה ופעיל של האיגוד המקצועי.
אנו מקדישים מקום רב יותר לאברהם סרפתי, לא על מנת להבליטו, אלא משום שיחסנו אליו חורג מעבר לסולידריות שלנו עם כל מיליטנט שנפל קורבן לדיכוי איום.
יהודי מרוקאי זה, אשר נלחם בארצו מאז 1944 בתנועה הלאומית המרוקאית, הגדיר עצמו תמיד כיהודי ערבי והקדיש זמן רב לבעיה הפלסטינית ולבעיות רציניות אחרות אשר היהודים המרוקאים נתקלים בהן בישראל.
אברהם סרפתי כתב בשעתו: "להיות יהודי ערבי פירושו להיות יהודי בגלל היותך ערבי, ולהיות ערבי בגלל היותך ערבי-יהודי". הוא גינה את שלילת היהדות הערבית מצד השלטון הציוני, אשר רוקן ישובים שלמים במרוקו מתושביהם היהודים אך ורק כדי להופכם בישראל לבשר תותחים ולכוח עבודה זול. הוא מאמין בעתיד ומצהיר: "המהפכה הערבית, כתרבות ערבית מהפכנית, היא אשר תאפשר את ביטויה של התרבות היהודית. המונח יהודים ערבים, שהיום הינם אזרחים מדרגה שנייה במדינת ישראל, צריך למצוא מחדש את ביטויו ולהיבנות מחדש… מאבק זה חייב להיות כפוף למהפכה הפלסטינית וחלק מתהליך המהפכה הערבית המשחררת למען כל פלסטין, ויכלול את כל יהודי פלסטין, יהודים ערבים ויהודים 'יידישאים'." (אברהם סרפתי, "היהודים המרוקאים בישראל").
חייו של אדם זה נתונים בסכנה כיוון שהוא תוקף את ההיגיון הדו-פרצופי המנציח את העוני במרוקו, והוא עושה זאת למען ההמונים בכלל ולמען כל היהודים המרוקאים בישראל בפרט, אשר התפתו לאלפי הבטחות ושכחו את המאבק המעמדי של ארץ מוצאם.
בתקופה שבה כל המפלגות הפוליטיות במרוקו, מ"איסתיקלאל" ועד ל-U.N.P.P (האיחוד הלאומי של הכוחות העממיים) ו-PPS (מפלגת הקידמה והסוציאליזם), נכנעות למלך ועושות עצמן הד לשאיפותיו הטריטוריאליות, כתב אברהם סרפתי, השנוא כל כך על המימסד המרוקאי: "…בשעה שהממשל במרוקו מנסה למכור את מה שנשאר ממרוקו כדי להבטיח את קיומו של משטר הדמים והגזל; ברגע שהתיאבון האימפריאליסטי מכל הצדדים מנסה להפוך את סהרה המערבית הערבית למאחז כלכלי-פוליטי חדש, זוהי חובתי להרים את המסווה מעל קשר צפעונים זה" ("אנפאס", אוקטובר 1973).
חייו של אברהם סרפתי נתונים בסכנה. אחותו אוולין נעצרה ב-26 בספטמבר והוחזקה במעצר עד 16 באוקטובר 1972. היא מתה כתוצאה מן העינויים שעונתה, אשר נועדו להוציא מפיה את מקום מחבואו של אחיה. הפרופסור בקאלו מת בבית החולים אבן סינא בשבוע השלישי של דצמבר כתוצאה מן העינויים, כשריאותיו מוצפות בנוזלים. ב-1 בינואר 1972, כ-40 תלמידים ושלושה מנהיגים של UNAM (האיחוד הלאומי של הסטודנטים במרוקו) – מנהבי, בלכביר, אבודארה – העצורים בלא משפט זה שנתיים בבית הסוהר בקזבלנקה, פתחו בשביתת רעב. מספר המיליטנטים שנעצרו בזמן האחרון ונמצאים עדיין בידי המשטרה נאמד ב-200.
אנחנו פונים אל כולם, ובמיוחד אל התנועות הפלסטיניות, בקריאה לנקוט את כל המאמצים להצלת אנשים אלה, אשר לוחמים למעננו ואשר אחד מהם – סרפתי – כתב לאחר מעצרו בתחילת 1972 שורות מרגשות אלו של אחווה ותקווה: "ההתחלה היא הקשה ביותר, המעיקה ביותר. המענים אמרו לי להרים אצבע אם ארצה לדבר. ידעתי שזה יעשה ממני סמרטוט בידיהם, יהפוך לאפס מסכת חיים שלמה של מאבקים, ויהפוך את הקורבנות שכבר הוקרבו לחסרי תועלת. לפעמים צריך למות כדי להציל את משמעות החיים. אבל המוות עצמו אינו ולא כלום. ממילא, עבר זמן רב מאז בחרתי את דרכי… אם תפיסה מרכסיסטית של האדם היתה זקוקה לאישור, הרי היא מתבטאת כאן בבהירות. המיליטנט המבודד בין מעניו חזק יותר מן העינוי. חזק יותר אף מהמוות. המחשבה המהפכנית מוחקת את הסבל. העינוי יכול להימשך בלי קץ. המענים הם אלה שמתעייפים".
ומאוחר יותר: "לא מדובר בחשיפת מקרים פרטיים, אלא לגרום לאנשים להבין שחיים בסתירה מאפשרים מעקף: לחיות, לא להישאר סביל ולא לברוח. לחיות זה לעשות מהפך, להוציא את האמת לאור. זה היה כאש בוערת אצורה בעצמותי, מיציתי את כוחי בניסיון להכיל אותה, ולא יכולתי עוד".
הוועד למאבק נגד הדיכוי במרוקו
גרוויל, צרפת
[בשנת 2015 פורסם במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" שירו של אהוד עין-גיל, "השיר שלא נכתב על אברהם צרפתי"]