סטראטגיה פלסטינית למען דו-קיום בשלום – סעיד חמאמי

"באתי אליכם כשאני נושא ענף עץ-זית ורובה של לוחם חרות. אל תתנו לענף הזית להישמט מידי".

יאסר ערפאת בעצרת הכללית של האומות המאוחדות, 13 בנובמבר 1974

אנו הפלסטינים סבורים, כי הקמתה של מדינת ישראל היוותה שגיאה פוליטית רצינית, שהסבה נזק כבד לאינטרסים של כל המעורבים בדבר: הקהילה העולמית, המעצמות הגדולות, העם היהודי עצמו, וכמובן ‒ עמנו הפלסטיני. אך לא היתה זו רק שגיאה; היה זה גם פשע. פשע שבוצע כנגד הזכויות הטבעיות, הבסיסיות ‒ שאין להמירן ‒ של הפלסטינים. למעשה, אין צורך להוכיח זאת. העובדות מדברות בבהירות בעד עצמן, באוזני כל מי שראשו פתוח. ונראה לי שעתה לפחות, אם כי באיחור רב, הממשות של שגיאה זו ושל פשע זה הוכרה בגילוי-לב והתקבלה בעולם כולו, כפי שהראה בבהירות הדיון על פלסטין באו"ם, בנובמבר 1974; וזאת, כמובן, מלבד אלה שמוחם אטום לכל העובדות והנימוקים שאינם עולים בקנה אחד עם דרישותיה של הציונות הפוליטית.

אני משתמש בביטוי ציונות "פוליטית" מפני שהיא גרמה לכל הצרות בפלסטין. אנו, הפלסטינים, לא חלקנו על המטרה המקורית שנועדה להעניק מקלט לאותם יהודים שבאמת היו זקוקים לו. אלא שהפחד שלנו, שקונספציה זו תעוּות לכדי שלטון פוליטי על חשבוננו (פחד שאכן הוצדק בצורה כה טראגית על-ידי המאורעות), הוא שהוביל אותנו להתנגד לקולוניזציה הציונית של מולדתנו ולאלימות שבאמצעותה נכפתה עלינו קולוניזציה זו.

בהיותנו מצוידים בהשקפה זו על הקמתה של ישראל, הרי זה לגמרי טבעי שאנו חפצים ומקווים, כי יום יבוא ומדינה לא-קרואה זו תיעלם מעל במת המזרח התיכון. רובנו מאמינים כי ביום מן הימים, במוקדם או במאוחר, ישראל כפי שהיא קיימת היום ‒ מדינה גזענית, אקסקלוסיבית-ציונית ‒ אכן תיעלם. אנו נשמח כאשר זה יקרה, אך אנו מעדיפים כי זה יקרה בדרכי שלום ובאמצעות הסכם הדדי, במקום אלימות והאשמות-שכנגד. בינתיים נעשה כל אשר בכוחנו כדי לזרז בואו של יום שמח זה ‒ יום שמח לא רק בשבילנו, בשביל אחינו הערבים ובשביל העולם הרחב, אלא גם בשביל העם היהודי בעולם כולו, ולא פחות מכך בשביל אזרחיה המסכנים וחסרי הדעה של ישראל, שהושחתו והולכו שולל על-ידי שליטיהם הציונים. לכל אחד ייטב כאשר אנאכרוניזם קולוניאלי גזעני זה יחלוף.

אין פירוש הדבר שאנו, הפלסטינים בני דורי, בדעה כי יש "להשליך לים" את היהודים החיים עתה בישראל. זהו מיתוס המופץ על-ידי ישראל והתנועה הציונית העולמית, כדי להשיב את רוח הג'נוסייד וכדי לעורר אהדה עולמית למען ישראל וסלידה עולמית מן הפלסטינים.

כפי שיאסר ערפאת הצהיר בנאומו באו"ם, אנו מאמינים כי לכל היהודים החיים בישראל צריכה להיות הזכות להישאר שם. ועקרונית אנו מוכנים לקבל זאת, שיהודים החיים מחוץ לארץ והזקוקים באמת למקלט ולבית חדש, ימשיכו להיות רשאים לבוא ולהתיישב בפלסטין. לא היתה מעולם כל התנגדות מצידנו להגירת פליטים בתום-לב (בונה פידה) כאלה, עד שהציונות הפוליטית ביקשה לעשות בהם שימוש, כחיל חלוץ למען ייסודה של מדינת-מתיישבים. אך למעשה אנו עומדים בדעתנו שעל בסיס הצדק ובהתייחסות לצרכים, "קיבוץ הגלויות" שלנו, הפליטים הפלסטינים, מן הדין שיקבל זכות-קדימה.

*

אין אנו מתנצלים על התנגדותנו למדינה הציונית כפי שהיא קיימת היום. יש לנו את כל הזכות ואת כל הסיבות להתנגד לה; ואנו נמשיך בכך, כל עוד היא שומרת על הסטרוקטורה הציונית הנוכחית, כופרת בזכויות של הפלסטינים המקומיים ומעניקה אותן אוטומטית למהגרים היהודים מכל מקום אחר בעולם. אל יוטל ספק בדבר! כל הסכם שיושג בג'נבה, או בכל מקום אחר, ימשיך להיות נושא לביקורת ולגינוי מצד הפלסטינים, כל עוד ימשיך לעמוד בעינו הקיום של מדינה גזענית בישראל, הפתוחה לפני יהודים מכל מקום בעולם אך הסגורה בפני התושבים הערבים המקוריים.

‏עתה, לפני שמישהו ימהר להסיק כי דברי מאשרים את הטענות הישראליות והציוניות בדבר ההתנגדות נטולת-הפשרות וחסרת-התקנה של הפלסטינים, ובדבר הדחף שלהם להרס התקוות הקיימות לשלום במזרח התיכון, ברצוני להעיר: אין זה בשום פנים ואופן משהו חסר תקדים, שממשלה, או ארץ, או עם, צריכים לחיות עם מצב עניינים שהם מתנגדים לו, ובו בזמן להמשיך ולהצהיר על התנגדותם למצב עניינים זה ועל רצונם לעשות כל אשר ביכולתם כדי לשנותו. העולם לא יכול לצפות מאתנו שנשלים עם קיומה הנוכחי של מדינת-ישראל-ציונית. אך אנו מכירים בכך, שיתכן ונצטרך לחיות עם זאת בימים הבאים, עד שייכון בסיס טוב יותר ‒ אינשאללה! ‒ להיווצרות דו-קיום בין עמנו לבין העם היהודי היושב עתה על אדמתנו.

‏אם מוצדק הוא שהדמוקרטיות המערביות יצפו ליום שבו תוחלף העליונות הלבנה בדרום-אפריקה וברודזיה בצורת שלטון דמוקרטית, שבה לבנים, שחורים וצבעונים המשתייכים לארצות אלה, יחיו בצוותא בשלום וכשווים-אל-שווים, הרי זה באותה מידה לגיטימי, שאנו הפלסטינים נצפה ליום שבו העליונות הציונית בישראל תוחלף במערכת דמוקרטית, שבה יהודים, מוסלמים ונוצרים המשתייכים לארץ זו יחיו בצוותא בשלום ובשוויון. אם אנו ממשיכים להצהיר על כך כעל מטרתנו, אנו לא מחבלים בשלום (כפי שהממשלה הישראלית היתה רוצה שכל אחד יאמין) יותר מאשר מחבלות בו ממשלת בריטניה ולמעשה גם האומות המאוחדות, בקוראן לשים קץ לגזענות הלבנה השלטת ברודזיה.

‏התעמולה הישראלית והציונית, כהרגלה, מטשטשת את ההבדל שבין עיקרון לבין מעש בנושא זה. אני מאמין שהיא עושה זאת בזדון. היא מנסה לשכנע את העולם בכך, שמכיוון שכל הפלסטינים דוחים עקרונית את מדינת-ישראל הציונית (כפי שהם כולם עושים, ללא ספק), לכן הם מתמסרים להריסתה באמצעות אלימות וכוח. מנהיגים פלסטינים יכולים לדבר ‒ כפי שיאסר ערפאת עשה בניו-יורק ‒ על "חיים משותפים במסגרת של שלום צודק" ועל רצונם שלא תישפך "טיפת דם אחת של ערבי או של יהודי", אך מה שלא יגידו, הרי שמתעלמים מכך ודוחקים את דבריהם הצידה. לתועמלנים הישראלים הציונים די בכך שאנו מתנגדים לציונות הפוליטית ולהתממשותה בישראל; לגביהם פירוש הדבר הוא, שמנוי וגמור עמנו למגרה באמצעות אלימות ומאבק, מבלי שנדע דרך אחרת כדי להשיג את מטרתנו. אך, כמובן, לא בהכרח נובעת מסקנה זו (בדבר האלימות ‒ המתרגם) מן ההנחה הקודמת לה (בדבר ההתנגדות לציונות ולהתממשותה ‒ המתרגם); אף-על-פי שדבר לא-הגיוני (Non Sequitur‏) זה אפשר שאינו מובן לישראלים. שכן לישראלים, יותר מלאחרים, ישנה סיבה לחשוש מן האמת הטמונה בפתגם האומר כי "אלה החיים על החרב ‒ ימותו בחרב!"

*

כדי לעבור עתה מהלכה למעשה, חייב אני בראש ובראשונה לטפל בשאלה הסבוכה של ה"טרור" הפלסטיני, כפי שהדבר נקרא בדרך כלל על-ידי אמצעי התקשורת במערב, או, כפי שאני מעדיף לקרוא לו: "טרור-נגדי"· שהרי למעשה דבר זה הוא תוצאה של טרור-ממלכתי והוא מהווה תגובה לו; ישראל הפעילה טרור-ממלכתי נגד הפלסטינים מאז שנוסדה המדינה הציונית באמצעות אלימות וטרור ב-1948.

‏אני עצמי איש שלום, המצטער נוכח אלימות בחיים הפוליטיים, במיוחד כאשר מעורבים בה אנשים חפים מפשע שאינם בעלי הדבר בסכסוך. אך בתוקף הסטנדרטים הנורמליים והמקובלים של חובה פטריוטית, אינני מאמין שמישהו יכול לגנות בצדק פלסטינים האוחזים בנשק נגד דיכוי ישראלי. יכול מישהו לא להסכים עם בחירת היעדים שלהם, ולדחות את האלימות של כמה מפעולותיהם. אך עקרונית מוצדקת פנייתם אל דרך המאבק המזויין נגד מדכאי עמם וכובשי ארצם, בכל המובנים שבהם הוצדק המאקי בצרפת בזמן מלחמת העולם השנייה. אכן, האכזריות הישראלית המתמשכת כלפי הפלסטינים ורמיסת זכויותיהם, בצמוד לכישלון האומלל ורב השנים של הקהילה הבינלאומית בעשיית צדק לפלסטינים, סיפקו הצדקה מיוחדת לעליית הפלסטינים על דרך המאבק המזויין. וכי איזה מעשה אחר היה עליהם לעשות?

‏מבחינה מעשית ‒ אומרים לעתים קרובות משקיפים מערביים ‒ מזיקים המיליטנטים הפלסטינים בפעולותיהם האלימות לעניינם שלהם. ברור שיש איזושהי אמת בטענה זו, במידה שפעולות אלו מסוגלות להטות את דעת הקהל העולמית כנגד הפלסטינים ולגרום להפסד האהדה בקרב אחיהם למין האנושי. אך כנגד זאת אפשר להציג שתי שאלות. שאלה ראשונה: ‏האם יש איזושהי עדות לכך, שהפלסטינים היו זוכים במשהו חיובי כתוצאה מאהדת העולם, אשר הפגין אדישות למצבם הקשה במשך אותן שנים לפני שאחזו בנשק בצורה משמעותית? ‏מה ערכה המעשי של אהדה, מול קשיחות ישראלית ומניפולציה ציונית של אמצעי התקשורת? ושנייה: האם אין עדויות מספיקות לכך, שהעולם החל לקחת את הפלסטינים ברצינות רק לאחר שעלו על דרך המאבק המזויין? ‏לפני שבע שנים, כאשר מועצת הביטחון קיבלה את ההחלטה המפורסמת 242‏, האיזכור היחידי שנתקבל ביחס לפלסטינים ולזכויותיהם התייחס לצורך בהשגת "פתרון צודק לבעיית הפליטים". האם מישהו יכול לפקפק בכך, שאילו היתה ההחלטה מתקבלת היום היא היתה כוללת התייחסות מפורשת יותר לפלסטינים, לא כפליטים אלא כעם בעל זכויות לאומיות משלו?

‏אם כי הצלחנו עתה לזכות בתשומת-לב דעת-‏הקהל העולמית (אני מאמין שבעיקרו של דבר זה קרה הודות לפעילות המיליטנטית), השאלה המעשית הניצבת בפני הנהגתנו הפלסטינית, בהקשר לאפשרות של מו"מ על שלום, היא זו: האם המשכת המאבק המזויין נגד ישראל היא השיטה האפקטיבית ביותר בה יש להתמיד? ‏במיוחד, אם נניח שהתוצאה האפשרית של הסכם שלום כלשהו עשויה להיות הקמתה של איזושהי מדינה פלסטינית בטריטוריה שתוחזר מישראל, הרי שסבור אני כי יש לדון בנושא חיוני ומועיל: האם יהיה אז מקום להמשיך ולקוות שתמומש מטרתנו הסופית והלא-משתנה, בדבר "מדינה בשותפות" (State in Partnership) על פני כל השטח של ישראל/פלסטין, באמצעים לא-אלימים ובדרך אבולוציונית יותר מאשר באמצעות המשך המאבק המזויין.

*

‏תחילה אני רוצה להודות מייד, שגם אם סטראטגיה כזו תתקבל, יכול להיות שיהיה זה בלתי-אפשרי לפסוק על ביטול מוחלט של המשך הפעילות האלימה הלא-סדירה, מצד יחידים הנדחפים לייאוש בגלל אי-צדק מתמשך והולך מצידה של ישראל הנמצאת תחת הנהגה ציונית. חוששני שיהיה זה עונש שישראל והישראלים יהיו חייבים לסבול ממנו, על כי נטלו את זכות-הבכורה של עם אחר ועל כי כפו את מדינתם על אדמת האבות של עם זה. אך האפשרות כי יתכן ובאמת יבוצעו פעולות אלימות פה ושם על-ידי יחידים לא צריכה, לדעתי, לרפות את ידנו מלהחזיק בגישה פלסטינית לא-אלימה ואבולוציונית, הדוגלת בצורה סובלנית של דו-קיום בין היהודים הישראלים והערבים הפלסטינים, שתבוא בעקבות השגת הסכם שלום מוגבל או חלקי.

ביסודו של דבר השאלה הניצבת בפני הפלסטינים היא זו: האם הם יכולים להרשות לעצמם לדבוק במדיניות של נחכה-ונראה, מתוך ציפייה שבמוקדם או במאוחר המבנה הציוני של ישראל חייב יהיה להתפרק ולפנות דרך לצורה יותר מתמידה ויותר מתקבלת על הדעת של דו-קיום? זהו תחום ספקולטיבי של דיונים, שבו איש לא יכול לקבוע ‏בצורה דוגמאטית מה תהיה ההתפתחות בעתיד. אך הרשו לי לשרטט השלכה אפשרית לעתיד, אם אכן תוקם מדינה פלסטינית בחלק מן המולדת הפלסטינית ואם ההנהגה הפלסטינית תחליט אז לנקוט בסטראטגיה אבולוציונית לקראת המטרה הסופית של "מדינה בשותפות".

‏תפקידנו הראשון יהיה אז להבטיח זרימה של עזרה מבחוץ, להתפתחות הכלכלית והסוציאלית, של המדינה הפלסטינית, במטרה להביאה, בבוא הזמן, לרמה שווה עם ישראל במונחים של קידמה תעשייתית, טכנולוגית וחינוכית. אין לי ספק שיש מימון די הצורך לתוכנית אינטנסיבית לפיתוח, שיזרום ללא קושי מהעולם הערבי, והייתי רוצה לקוות שאף מן הקהילה הבינלאומית בכללותה.

‏אספקט מהותי של תוכנית-פיתוח זו עתיד להיות יצירת אפשרויות תעסוקה בתוככי המדינה הפלסטינית, במטרה להגדיל עד למקסימום את יכולתה לסייע לאוכלוסייה. למען תפקידנו השני יהיה עלינו לעודד את קידום "קיבוץ הגלויות" של הפלסטינים החיים עתה בגלות ואת שיקומם על אדמתם.

שלישית ‒ נשאף לפתוח ולקיים דו-שיח קבוע ומתפתח עם כל היסודות בתוך ישראל, המוכנים להיפגש ולדון עם פלסטינים בנוגע לדו-קיום מקובל והדדי, שעשוי עם הזמן להתפתח בין שני העמים החיים בארץ והתובעים זכות עליה. כמובן, יש לנו רעיונות משלנו בנושא זה, אך אנו ניגש לדיאלוג בראש פתוח, נכונים להאזין למה שלישראלים יש להציע כפי שאנו נכונים להציג את הצעותינו.

כדי לעודד אמון, יושר והחלפת-רעיונות ממשית, אפשר לשקול קיומם של גבולות פתוחים בין ישראל למדינה הפלסטינית ומתן רשות, ואפילו עידוד, לחדירה הדדית של מסחר, תעשיה ופעילות תרבותית. בגבולות מתקבלים על הדעת, ותוך הקפדה על הצורך לדאוג לקיבוץ הפלסטינים הגולים, אין להוציא מכלל אפשרות את הרעיון, להתיר ליהודים-ישראלים לחיות במדינה הפלסטינית (כמובן, לא בישובים מעין-צבאיים, כמו ישובי הנח"ל העכשוויים, אלא כפרטים שוחרי-שלום המוכנים לחיות בהרמוניה עם שכניהם), בתנאי שיסכימו לקבל אזרחות פלסטינית ובתנאי שתוענק זכות דומה, שתאפשר לפלסטינים לעבור ולחיות בישראל. במזרח התיכון של היום יכולות אידיאות אלה להישמע כחלום. אך זוהי פלסטין של המחר, עליה חולמים הפלסטינים, כפי שאמר זאת יאסר ערפאת באו"ם.

‏כל זה יקח זמן, וחייב להיות תלוי בשמירה על ביטחונה האפקטיבי של המדינה הפלסטינית הצעירה. זוהי בעיה ממשית. אנו שמענו כה הרבה בעבר על הצורך של ישראל בביטחון, אך לנו ‒ הפלסטינים ‒ ולערבים האחרים החיים בארצות הסמוכות לישראל, נראה הדבר כהטלת האשמה על זה שהינו חף מפשע. אנו מאמינים, על סמך ניסיוננו במשך עשרים ושבע השנים שעברו, שאנו זקוקים להגנה מפני ישראל יותר מאשר ישראל זקוקה להגנה מפני הערבים. אנו יודעים כי במערב יתקשו להאמין בכך, אך האמת היא שתנאים לא-יציבים בגבולותיה של ישראל התאימו לתוכניותיהם של המנהיגים הישראליים בעבר. אמת זו אושרה על-ידי שומרי השלום מטעם האו"ם, כמו הגנרלים אי. ל. בארנס וקארל פון-הורן, וכך אושר הדבר על-ידי הישראלים עצמם; וזאת כדי שתנאים אלה ינוצלו מפעם לפעם, כדי לספק תירוצים לחדש מלחמה ולחדש הזדמנויות להתפשטות. כדי שיתקיים הסכם מוגבל, שייתן לשני העמים שהות מספקת כדי ללמוד לחיות ביחד בשלום ובסובלנות הדדית, הכרח ראשוני הוא לצקת ביטחונות יציבים ככל האפשר נגד מזימות בעתיד ‒ בדומה למזימותיהם של בן-גוריון או משה דיין או אריק שרון ‒ ליצור משבר חדש וסכסוך חדש, כדי לחבל בהסכם, במידה שהשלום ייראה כפועל לרעת הציונות בישראל. זאת תהיה הסכנה האמיתית כאשר יושג הסכם.

מצידנו אנו, הפלסטינים, נהיה מוכנים להסכים וכן ללחוץ כדי לקבל ביטחונות בינלאומיים אפקטיביים וקפדניים, בתנאי שהם יופנו כלפי ישראל לא פחות משיופנו כלפי המדינה הפלסטינית החדשה ויתר שכניה הערבים של ישראל.

*

‏לא יהיה זה קל, ולאמיתו של דבר הייתי אומר ‏שזה בלתי אפשרי כלל, לישראל ציונית לחזור למכלאה במסגרת גבולות 1967 ‏כשמסירים ממנה את דינמיות ההתפשטות ‒ לחיות ‏בשלום עם שכניה, ולהמשיך להתקיים. ברגע שתנאים אלה ייווצרו, אזי או שישראל תצטרך לפרוץ אותם ולשוב ולשחק את תפקידה התוקפני, או שתצטרך להשתנות מבפנים ‏ולהתנער מאופיה הציוני. אני תקווה שהאפשרות השנייה היא שתתממש, וזו הסיבה מדו‏ע שמתי את הדגש על הצורך בביטחונות כנגד חידוש התוקפנות וההתפשטות של ישראל.

‏הרהרו נא במה שעשוי לקרות בתוך ישראל אם יושג הסכם בג'נבה; הסכם שיכלול הקמתה של מדינה פלסטינית, ושיוכל להתייצב על-ידי הנהגת ביטחונות אפקטיביים-באמת כנגד הפרות של השלום בעתיד.

‏עד כה התאפשרה תנופת הציונות באמצעות הפחד מפני אי-ביטחון, אנטישמיות (אמיתית או מדומה), איומי ג'נוסייד, השמדה וכד'. ברגע שבו יובטחו היציבות והשלום תאבד התנופה וכל הרעיון של הציונות הפוליטית יאבד הרבה מכוח משיכתו ‒ הן לגבי היהודים החיים בישראל והן לגבי תומכיהם מחוץ. בנסיבות אלה תתרחש בהכרח ירידה בזרימה המאסיבית של העזרה לישראל מבחוץ. אפילו עם עזרה זו מצאה ישראל שלא קל להתקיים; היא היתה צריכה להפציר בתדירות בתומכיה הסבלניים שייתנו עוד ועוד. לולא זאת ישראל בוודאי שאינה בת-קיום ואינה מסוגלת להחזיק ברמת-פעילות כלכלית גבוהה ומלאכותית כפי שהחזיקה בעבר. כמו לפני מלחמת 1967, בעיות אבטלה ומאזן תשלומים רעוע אפשר שיצוצו באותו הזמן. רמת המיסים, שכבר עתה מכבידה מאוד, תצטרך להוסיף ולעלות יותר. שוב, כמו לפני 1967, סביר להניח ‏ששיעור ההגירה מישראל יגדל באופן חד, כך שמספר העוזבים את ישראל יהיה גדול יותר ממספר הבאים אליה. (הרשויות הישראליות לא מפרסמות נתונים סטטיסטיים על ההגירה מישראל, אך מקורות נאמנים מצביעים על כך שכבר עתה ההגירה מישראל גדולה כמעט כמו ההגירה לישראל, הפוחתת עתה). בינתיים, כחלק הכרחי מן ההסכם, ישראל תיאלץ לפנות את השטחים שכבשה ב-1967 ‏ולקבל בחזרה מספר משמעותי של תושבים פלסטינים שנעקרו ב-1947 וב-1948. זה יסמל סוף של תקופה בשביל הישראלים;‏ סוף תקופה של קלות-דעת והרפתקאה משכרת, שבה מנהיגיהם לימדו אותם לצפות להצלחה אינסופית.

‏כבר עתה יש מספר גדל והולך של ישראלים, הערים לצורך למצוא גישה חדשה ויותר קונסטרוקטיבית כלפי הפלסטינים. הם מודעים לכך שבהיעדר גישה כזאת יפעל הזמן לרעתם. כתוצאה מכך, רוח חדשה מנשבת בתוך ישראל ‒ רוח של אמת ושל התנערות מאשליות. הצירוף של כל הגורמים האלה יניע כל בר-דעת וכל מי שעינו בראשו בתוך ישראל להעריך מחדש את עתיד ארצם ואת יכולתה להתקיים כמובלעת ציונית-אקסקלוסיבית ‒ או "גיטו" ‒ בעולם הערבי.

ובו בזמן ישבו הפלסטינים על גבולות ישראל, במדינתנו הפלסטינית, שלה שגרירויות בוושינגטון ובלונדון, בפאריס ובמוסקבה, כשנציגיה יושבים באומות-המאוחדות (בה היו צריכים לשבת זמן רב קודם לכן). כשמאחורינו הכוח העולה של העולם הערבי אנו נצפה ונמתין, נפתח את מקורותינו האנושיים והחומריים, נצבור כוח ונקבץ את עמנו המפוזר על כל כשרונותיו העשירים ‒ בחריצות, באינטלקט ובכושר הסתגלות. אנו נציע, לכל מי שמעוניין להקשיב בישראל, את האפשרות לשבת ולשוחח עמנו כמו בני-אדם על עתידנו ‒ לא על בסיס של איבה אלא על יסוד של שלום ועל סמך היתרונות ההדדיים של דו-קיום. אנו מקווים שבעתיד הקרוב יהיה זה אפשרי לעמול למען עיצובו של דו-קיום כזה, שיאפשר לשני העמים לחיות יחדיו בפלסטין מאוחדת מחדש. בפלסטין זו יישמר האופי הייחודי של כל צד, באמצעות הסדרים קנטונאליים וחלוקה קונסטיטוציונית של הרשות המחוקקת ושל הרשות המינהלית.

‏*

לא בחיינו? אולי. אולם ברגע שיתחיל תהליך השינוי בתוך ישראל הוא עשוי להתקדם הרבה יותר מהר מכפי שניתן לשער. אך בכל מקרה אנו, הפלסטינים, יכולים להרשות לעצמנו להמתין. למדנו להיות סבלניים לאורך הרבה שנים כאובות. הזמן והצדק הם לצידנו; ויתכן כי ברבות הימים ‒ גם הכוח. יום יבוא ואדם יקרא בספרי ההיסטוריה על אודות האפיזודה של ישראל הציונית; במבט לאחור הוא ייווכח לדעת שהיתה זו בסופו של דבר רק סטייה חולפת במהלך ההיסטוריה של המזרח התיכון.     

___________

[דברי הקדמה למאמר]

שלום או מלחמה? חיים או מוות?

שאלה זו נשאלת על-ידי כל אדם. אך התשובות הן שונות.

בגין ושרון, כמו פרס ורבין ‒ מובילים למלחמה. הם רוצים להחזיק בכיבושים, אך חלוקים על מידת הסיפוחים. הם מאוחדים בשלילת זכויותיו הלאומיות והאנושיות של העם הערבי הפלסטיני, אך חלוקים בשאלה עד כמה לנשל והיכן להתנחל.

הם אויבי השלום. נגדם יש להיאבק ללא פשרות, כי השאלה היא שאלת חיים או מוות. איך להיאבק? על כך חלוקות הדעות בקרב כל החפצים בשלום.

למען אלה המודעים לכך, כי לא יתכן שלום ללא הכרה בזכויות הלאומיות והאנושיות של העם הערבי הפלסטיני, אנו מפרסמים את המאמר הבא.

הוא פורסם לפני חודש בלונדון, הוזכר בקצרה בעיתונות הישראלית, תוך כדי השמטות וסילופים.

למה? כי אויבי השלום מפחדים מן האמת. והאמת היא:

יש עם מי לדבר!

שוחרי השלום בישראל אינם חייבים להסכים עם דעותיו של מחבר המסמך. אך הם חייבים להיענות לאתגר שהציג מחברו: דו-שיח ישראלי-פלסטיני לקידום העתיד המשותף של שני העמים: העם היהודי-ישראלי והעם הערבי-הפלסטיני.

ואין זו סתם יוזמה פרטית, או שעשוע אינטלקטואלי; יש לשים לב לעובדה שמחבר המאמר הוא נציג רשמי של אש"ף. אם דעותיו מבטאות מיעוט או רוב ‒ ימים יגידו, אך דבר אחד ברור: היענות ישראלית לאתגר זה עשויה לקדם את השלום, ואילו השתמטות ממנו עלולה להרחיקו.

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")

הברית הקומוניסטית המהפכנית ("מאבק")

מאי 1975