ישראלים בעד פלשתינה דמוקרטית, סוציאליסטית, מהפכנית במסגרת מאשרק סוציאליסטי
ISRACA על השאלה הפלסטינית
מאז מלחמת אוקטובר 1973 הולך וגואה גל ההתנגדות העממית בשטחים הכבושים. בשביתות, בהפגנות ובשאר צורות המאבק ההמוני מביעים המוני הערבים הפלסטיניים את תמיכתם באש"פ; הם תובעים נסיגה מיידית של ישראל מהשטחים הכבושים והקמת מדינה פלסטינית עצמאית שם. וככל שעולה המאבק וגואה, כך גוברת גם הברוטאליות של הדיכוי הישראלי.
בתנאים מסוימים עשויים שליטי ישראל הציוניים להסכים לנסיגה חלקית – ואולי אף מלאה – מהגדה המערבית ומרצועת עזה. אך את רעיון הקמתה של מדינת ערבית פלסטינית ממערב לירדן דוחים הם בשצף-קצף. כי מאז ומתמיד נשען הטיעון הציוני ללגיטימיות ב"ארץ-ישראל" על שלילה מוחלטת של זכויותיו הלאומיות של העם יליד הארץ.
חובת הסוציאליסטים הישראליים
ברור כי חובתנו הראשונית כסוציאליסטים ישראליים היא להגן הגנה נאמנה על זכויות העם הערבי הפלסטיני, המדוכא, המעונה והמנושל על ידי המדינה "שלנו". ואחת מזכויות אלה היא הזכות להגדרה עצמית. במצב הנוכחי פירושו של דבר, באופן קונקרטי, שחייבים אנו לחשוף ללא רתע ולהתנגד לכל ניסיון מצד הממשלה "שלנו" להכתיב לפלסטינים מי צריך לייצגם (חוסיין והקויזלינגים המקומיים) ומי אינו רשאי לייצגם (אש"פ). חייבים אנו להיאבק עד חורמה בכל מזימה ציונית המכוונת להשאיר את העם הפלסטיני אסור באזיקי הכיבוש הישראלי, או להסגירו מחדש אל עול המשטר ההאשמי. גם מי שדעתו אינה נוחה מהקמת מדינה פלסטינית עצמאית בגדה המערבית וברצועת עזה חייב בכל זאת להיאבק בכל כוחו נגד השליטים "שלנו" המונעים בכוח הזרוע מהפלסטינים את הזכות להקים מדינה כזאת.
אך ככל הנראה אין ששת חותמי הצהרת ה-24 בספטמבר 1974 מכירים בחובה אלמנטרית ובסיסית זאת. בזונחם זניחה מנקרת-עיניים את החובה הזאת, נמנעים מחברי ההצהרה ההיא, המכנים עצמם "סוציאליסטים ישראליים" מלהגיד אף מלה אחת על התפקיד הקונקרטי והמיידי של כל מי שרוצה להיות ראוי לשאת תואר זה; הם אף אינם מביעים סולידאריות עם תביעותיהם הממשיות של ההמונים הפלסטיניים נגד המדינה הישראלית. תחת זאת מטיפים הם באוזני הפלסטינים.
יתר על כן, למקרא אותה הצהרה לא היה קורא שאינו בקי בעובדות מסוגל לנחש שההמונים הפלסטיניים הם-הם התובעים הקמת שלטון פלסטיני עצמאי ונאבקים מאבק מר על כך, ושהציונות, נתמכת כתמיד על ידי האימפריאליזם, נוקטת בכל האמצעים הברוטאליים שברשותה כדי לחנוק ולסכל את תביעתם. לא, הרושם הנוצר על ידי ההצהרה הוא כמעט כאילו ניצבים האימפריאליזם והציונית לפתחם של הפלסטינים ומוכנים להושיט להם איזשהו "בדל-מדינה" על מגש כסף. והשאלה היחידה שנותרה, כביכול, היא האם "יסכימו" הפלסטינים או "ידחו" את ה"הצעה" הזאת. איזה לעג לרש!
הסטראטגיה המהפכנית
אין זה תפקידנו העיקרי להגיד למהפכנים הפלסטיניים מה עליהם לעשות או לא לעשות. אולם, מתוך מלוא הסולידאריות שלנו עם מאבקם הממשי ותביעותיהם הממשיות של ההמונים הפלסטיניים, יש לנו גם רשות להגיד, בצורה חברית וללא יומרנות, לחברינו הסוציאליסטים בקרב העם הפלסטיני ובעולם הערבי כולו מהו לדעתנו היחס בין התביעות הנוכחיות לבין הסטראטגיה המהפכנית הכללית יותר.
יודעים הסוציאליסטים המהפכניים כי בכדי לגייס את הפועלים והפלאחים למאבק המוני אין די בניסוח מטרות ותביעות לטווח ארוך. צריך גם להעלות תביעות המכונות "תביעות מעבר", שנקודת המוצא שלהן היא רמת התודעה הנוכחית של ההמונים העמלים, ואשר מסוגלות עם זאת להעלות תודעה זאת לרמה גבוהה יותר ולסייע בהקניית משמעות מהפכנית עמוקה יותר למאבק הנוכחי.
התביעה והצורך המיידיים של ההמונים בשטחים הכבושים – הן לפני מלחמת אוקטובר והן אחריה – הם לשים קץ לכיבוש הישראלי אשר יום-יום מנשל את הפלאחים מאדמתם, מנצל את הפועלים ושוחק ומדכא עד עפר את האוכלוסייה כולה. נסיגה ישראלית מיידית מהווה איפוא חלק הכרחי ממערכת נכונה של תביעות מעבר. ואולם, מאז מלחמת אוקטובר הגיעו רוב האנשים (בצדק או שלא בצדק) לכדי אמונה שאם המדובר הוא בנסיגה ישראלית "ותו לא" הרי שדבר זה יושג באמצעות הדיפלומטיה הגבוהה ולא על-ידי המאבק ההמוני. בכדי לגייס את ההמונים למאבק מהפכני אין זה מספיק איפוא להעלות את התביעה לנסיגה ישראלית גרידא. תביעה זאת יכולה וצריכה להשתלב באורח סוציאליסטי עם התביעה להקמת שלטון פלסטיני בכל שטח שממנו תאולץ ישראל לסגת. האופן הסוציאליסטי להעלות תביעה כזאת הוא לקרוא לנטילת השלטון בידי העם, בידי הפועלים והפל אחים. מבחינה מעשית פירוש הדבר לסייע להתארגנות ההמונים העמלים בכל עיר ובכל כפר בארגונים מן השורה (מועצות) אשר להם התפקיד הכפול: להיאבק נגד הכיבוש ולהכין עצמם לתפיסת השלטון. זה נראה בעליל כעניין למאבק המוני ולא לדיפלומטיה. יתר על כן, בדרך זאת משתלבים יחד באופן נכון המאבק המעמדי והמאבק לשחרור לאומי, מסביב לתביעות מעבר המובנות לכל פועל ולכל פלאח.
אולם ששת "הסוציאליסטים הישראליים" אינם מגלים במסמכם כל הבנה בטקטיקה ובתביעות סוציאליסטיות כאלה. אומנם אומרים הם כי "כאשר תאולץ ישראל לפנות את השטחים הכבושים, חייבים שטחים אלה להילקח לרשותה של תנועת ההתנגדות שם…", אולם אין הם מבארים במה תהיה "לקיחה" זאת שונה מהקמת אותו "בדל מדינה" שלדעתם יש לדחותו. גם אין הם אומרים מלה אחת על האופי המעמדי שצריך להיות ל"לקיחה" זאת – ושתיקה זאת מוזרה היא ביותר אצל אנשים המתקראים "סוציאליסטים". אכן, כל הצהרתם כולה נכתבה לא מנקודת מבט מעמדית אלא מנקודת מבט "דמוקרטית" מופשטת.
מושג סוציאליסטי או לאומני?
היעדרה של מחשבה סוציאליסטית אמיתית בולט גם בניסוחם על פתרון הבעיה בטווח הארוך. עד עתה תמכו בצדק כל הסוציאליסטים המהפכניים בישראל – ערבים ויהודים כאחד – במאבקם הקונקרטי ובתביעותיהם המיידיות של ההמונים הפלסטיניים, אך לא קיבלו את האידיאולוגיה של הלאומנות הפלסטינית. במיוחד, עד עתה דחו רוב הסוציאליסטים המהפכניים הישראליים את האידיאולוגיה הרואה את המאבק במסגרת "פלסטין" ומציעה פתרון במונחים של מדינה פלסטינית יחידה, "חילונית ודמוקרטית", או אף "סוציאליסטית". מאמינים אנו כי הדרך היחידה לשחרור העם הפלסטיני היא באמצעות מהפכה סוציאליסטית בכל המזרח הערבי ("המאשרק").
יתר על כן, סוציאליסטים אמיתיים תופשים בעיות ופתרונן במונחים של קבוצות בני-אדם – מעמדות, קהילות, ציבורים לאומיים – ולא במונחים של נתחי "נכסי דלא ניידי". הלאומנים לעומתם חושבים לעיתים קרובות במונחים של שטח אדמה "מקודש", נחלת הלאום שאינה ניתנת לשינוי. כך למשל ידבר הסוציאליסט על בעיית העם הערבי הפלסטיני, או על בעיית העם היהודי-ישראלי, ועל שחרורם של עמים אלה; "שחרור" של שטח אדמה יובן אצלו כדימוי ציורי גרידא. אך הלאומני ידבר על "פלסטין" או על "ארץ-ישראל" ויתכוון באופן מילולי וברצינות ל "שחרורה".
"פלסטין" כפתרון בלעדי ונפרד לסכסוך, מהווה חלק מהאידיאולוגיה של הלאומנות הערבית-פלסטינית (להבדיל מן הלאומנות הכל-ערבית), בדיוק כשם ש"ארץ-ישראל" היא חלק מהאידיאולוגיה הציונית. (כמובן, אין ברצוננו לטעון בכך שיש סימטריה בין הלאומנות הפלסטינית, שהיא האידיאולוגיה הלאומנית של ציבור מדוכא, לבין הציונות, שהיא האידיאולוגיה הלאומנית-נחלנית של המדכא הנוכחי. אך סוציאליסט חייב לדחות גם את האידיאולוגיה הלאומנית של המדוכאים, בעוד שהוא תומך במאבקם.)
מחברי ההצהרה מבינים במעורפל כי אין "פלסטין" יכולה להיות ההקשר הממשי של השחרור. לכן, בדברם על "פלסטין הסוציאליסטית והדמוקרטית" שלהם, מוסיפים הם לפעמים "במסגרת של מאשרק סוציאליסטי". ואולם, אם נניח קיומה של "מסגרת" סוציאליסטית כזאת של האיזור כולו, כיצד צריכה היא להתחלק לתת-חלוקות פנימיות? עבור הסוציאליסט, הקריטריון היחידי (מלבד קריטריונים פונקציונליים גרידא של תת-חלוקות כלכליות) הוא לפי ציבורים של בני-אדם: קיימים הלאומים הלא-ערביים (כגון הכורדים והיהודים הישראליים) אשר להם לשונות ותרבויות משלהם ואשר להם צריכה להיות מידה נאותה של אוטונומיה; וקיימות תת-חלוקות פנימיות בתוך האומה הערבית עצמה (ערבים עיראקיים, ערבים פלסטינו-ירדניים וכו'). כל תת-חלוקה טריטוריאלית צריכה לשקף את התת-חלוקה הממשית המבוססת על ציבורי בני-אדם. תת-חלוקה טריטוריאלית שאינה תואמת ממשות כזאת, הרי או שהיא שייכת לתחום המטאפיסיקה של האידיאולוגיה הלאומנית – ואז עלינו להיאבק נגדה – או שהיא נובעת מנסיבות ומהתפתחויות היסטוריות, וגם במקרה זה שגיאה היא להפוך חלוקה זאת למין פ'טיש.
יהיה הפתרון אשר יהיה, אסור שיהיה כפוי על עם אחד על-ידי משנהו או על-ידי כוח חיצוני, ואסור שתהיה בו העברת אוכלוסין כפויה. במקרה הפלסטיני פירוש הדבר – זכות כל הערבים הפלסטיניים לשוב לארצם, והפעלה חופשית של הזכויות הלאומיות של העם היהודי-ישראלי והעם הערבי-פלסטיני.
לב-ליבה של הבעיה
הוכחה נוספת לעובדה שבעלי ההצהרה זנחו את כלי-הנשק התיאורטיים החדים אשר חושלו בסדנת השמאל המהפכני, והחליפו אותם במין דייסה בורגנית-ליבראלית, היא הצורה שבה מגדירים הם את מהות הבעיה הפלסטינית. לפי השקפתם, לא רק שהמשטר הישראלי "מבוסס על אפליה לאומית" אלא גם "הרי זאת בדיוק הפוליטיקה (של האפליה) המהווה את לב-ליבה של הבעיה". לדעת הסוציאליסטים המהפכניים, נעוץ שורש הסכסוך באופי הקולוניזאטורי של הציונות (ושל המדינה הציונית המגלמת אותה) ובקשריה ההכרחיים עם האימפריאליזם בן-בריתה. האפליה ושלילת הזכויות הלאומיות של הפלסטינים מהוות רק תוצאות והיבטים של אופי זה. אך מסתבר שמחברי ההצהרה, כמו ליבראלים בורגניים שטחיים ביותר, אינם רואים דבר מעבר לצורה החיצונית של התופעות.
בדומה לכך, האינפורמציה היחידה שהם מוסרים לנו על "פלסטין הסוציאליסטית הדמוקרטית" המוצעת על-ידם היא, שלכל אדם יהיה בה קול אחד בדיוק, לא פחות ולא יותר, ושלא תהיה בה אפליה – שוב, אידיאלים בורגניים-ליבראליים לעילא.
ז'נבה
לבסוף, נזכיר את שאלת השתתפות תנועת ההתנגדות הפלסטינית בוועידת ז'נבה המוצעת. הצהרת השישה מעלה שאלה זאת לדרגת "בעיה ראשית", ותובעת שאש"פ לא ישתתף בוועידה.
זוהי דרך מופשטת במיוחד, וקצת טיפשית, לעסוק בשאלה. לאמיתו של דבר אי אפשר להעמיד את שאלת ה"השתתפות" באופן סתמי; יכולה להיות "השתתפות" מסיבות שונות, בדרכים שונות ולמטרות שונות.
כמובן, אם תשתתף בוועידת ז'נבה משלחת פלסטינית בניסיון להשיג מדינה פלסטינית באמצעים דיפלומטיים במקום מאבק ממשי, אזי צריכים ההמונים להוקיע זאת כבגידה, ויש להניח שאכן כך יעשו. אולם בתנאים מסוימים עשויה להיות אפשרית "השתתפות" שאינה באה במקום ניהול מאבק ממשי, אלא כעזר למאבק כזה ובמטרה לחשוף (ולנסות לחסום) את מזימות האימפריאליזם והציונות. לכן שאלת ההשתתפות היא שאלה טקטית, ואין להכריע בה בצורה אבסולוטית ומופשטת.
מהסיבות שהוסברו לעיל, שוללים אנו את הצהרת השישה, והננו מסתייגים ממנה הסתייגות מוחלטת.
חתומים: מריו אופנברג, אבישי ארליך, חליל טועמה, אלי לבל, משה מחובר ורפאל שפירא