ב"חותם", השבועון המצורף ליומון מפ"ם, "על המשמר", הופיעה ב-28 בפברואר כתבה קצרה מפרי עטו של אחד בשם אדם זרטל, תחת הכותרת "בטחון מול מוסר אמיתי". הכותב, בן קיבוץ עין-שמר, הוא ציוני שחדל כנראה מלגמגם ולהתלבט. בשבילו "בטחון אמיתי" קודם ל"מוסר אמיתי". למה אנו מביאים את כתבתו במלואה, ללא השמטות וללא קיצורים? מן הטעם הפשוט: יש בה כדי להטיל אור על צביעותה של מפ"ם, על מוסרם המפוקפק של הציונים הסוציאליסטיים. להלן דבריו:
פרשת נישול הבדואים בפיתחת-רפיח אינה חדשה; החל ב-1969 מהווה נישול זה חלק ממדיניות שלמה ומכוונת, שמטרתה ליצור התיישבות יהודית באחת מן הנקודות הרגישות ביותר מבחינה ביטחונית והיסטורית. פיתחת-רפיח היא רצועת-המעבר היחידה בין הגוש העצום של חולות חלוצה לבין הים; היא רצועת-המעבר הנוחה בין מצרים לארץ-ישראל; ובה עברו כל הכובשים לאורך כל תולדותיהם הארוכות של יחסי שתי הארצות. השולט בפיתחת-רפיח שולט על היחסים הצבאיים בין מצרים לארץ-ישראל. במאה העשרים נוסף לכך גורם חדש, והוא קיומה של רצועת-עזה, גוש גדול של אוכלוסיה ערבית עוינת, שנשארה במקומה ולא עברה תהליך של חילופי-אוכלוסין בעקבות מלחמת השחרור. בכל הסדר בעתיד בין ישראל לעולם הערבי – תישאר פיתחת-רפיח צוואר בקבוק רגיש מבחינה ביטחונית ודמוגרפית. אפשר להתנגד למשה דיין, אבל חובה להודות, שהיה מרחיק-ראות בקבעו את הצורך להקים בימית מרכז אזורי והתיישבותי. על כל פנים לא שמענו מעולם על התנגדות עקרונית של מפ"ם או הקיבוץ הארצי ליישוב בפיתחת-רפיח; לא ידוע על שום הצעה שלא ליישב את פיתחת-רפיח ולהשאירה במצבה הקיים. מי שמציע כך – ואיני יודע על מציע כזה בינינו – מציע למעשה להשאיר קשר מהותי ומתמיד בין מצרים לבין רצועת-עזה (או, כפי שאפשר לחזות בנקל, לבין מדינת פלשתין לכשתקום בגדה וברצועה), קשר אשר עלול לכלול חופש תנועה צבאי לתקוף את ישראל דרך הפיתחה.
* * *
הבעיה הטראגית שניצבה לפני הציונות למן התחלת ההתיישבות היהודית בארץ, היתה הבעיה של מה שקרוי נישול הערבים. וייצמן ואחרים ניסו לרבע את המעגל: ליצור התיישבות יהודית, בלי לפגוע בערבים. העניין הצליח כל זמן שהיה מדובר בביצות או מדבריות, או באפנדים מושחתים שהיו מוכנים למכור את ארצם בעד בצע-כסף; אולם ככלל הארץ לא היתה ריקה – כפי שלא פעם ניסו לתאר אותה בשירי הילדים – ובמוקדם או במאוחר חייבת היתה לבוא – ובאה – התנגשות אינטרסים על הקרקע. הבעלות על הקרקע היא תמצית ההתיישבות ותמצית המאבק; וידוע היה היטב למי שלא ניסה להשלות את עצמו, שכאשר יעמדו האינטרסים של הערבים מול האינטרסים של ההתיישבות היהודית – יהיו חייבים לגבור אלה האחרונים. קשה לשער מה היתה עושה המדינה היהודית וההתיישבות היהודית, אילו לא היתה פורצת מלחמת השחרור ואילו לא היו הערבים בורחים ומפקירים את מיטב אדמותיה של ארץ-ישראל. נוח לנו להתגנדר בנוצות של אנשי-מוסר כל זמן שלא מעמידים אותנו במבחן, אבל המבחן בא כאשר צריך להתייחס לבעיה מוסרית אמיתית: ביטחון אמיתי מול מוסר אמיתי.
* * *
מפ"ם פיתחה לעצמה קודקס מוסרי שאין כמוהו: אפשר להיות מלא-הערצה לתחכום הפסיכולוגי-פילוסופי הזה, אילולא היה כל-כך עצוב. במשך ההיסטוריה הציונית היו מפ"ם והקיבוץ הארצי מחלוצי ההתיישבות בארץ. הקיבוץ הארצי תקע יתד בכל מקום שומם ומרוחק שהחלוציות היתה דרושה בה, אולם תמיד היה זה מסודר באופן שגם המצפון יהיה שלם. כלומר: את העבודה המלוכלכת של גירוש הערבים הנחנו לאחרים – תוך כדי דברי גערה מתאימים, שבאו לשכך את מצפוננו – ואילו לאחר מעשה יכולנו להתיישב באותו מקום, על אדמות שנלקחו בצורה זו או אחרת מידי הערבים, אך לא בידינו. כלום אין רוב קיבוצינו נמצאים על אדמה שערבים ישבו עליה, ואשר עברה לידינו כתוצאה ממלחמה? אם אין צידוק מוסרי לשום גירוש של אוכלוסיה חפה מפשע, מה הצידוק לנו-עצמנו לשבת על אדמה כזאת? אך אם, מאידך, זהו אחד האין-ברירה האכזריים של הציונות שיש למנעו עד כמה שאפשר – מה ההצדקה לקרקר כעורבים על הגדר: אנחנו טהורים! אבל אנחנו טהורים!
* * *
ההחלטה האחרונה של הקיבוץ הארצי בעניין פיתחת-רפיח – להושיב קיבוץ שלנו בלי לנשל את הבדואים – מביאה לשיא חדש את סיפור העושה מעשה זמרי ודורש שכר כפנחס. אפשר להחליט שידנו לא תהיה במעל – ולא לעלות לפיתחה. אפשר להחליט לעלות – תוך כדי הבנת ההכרח שבדבר; אולם גם לרצוח, גם לרשת, ולבסוף גם לשחות בשביעות-רצון-עצמית – זה, דומני, אפילו לנו אינו מותר.