"אם נקרא בשם לאדם אשר בו בכל החברות המעמדיות מרוכזות כל הצורות של דיכוי וניצול, אדם זה הוא האשה. האשה אינה הדוגמה היחידה למישהו הסובל מהמבנה הכלכלי בחברה מעמדית. אנו יכולים להצביע על קורבנות אחרים של הסבל והניצול בידי הקפיטליזם: הפועלים סובלים, וגם הפלאחים סובלים, אבל אשה-פועלת ואשה-פלאחית סובלת, בנוסף לסבלה מהיחסים של הייצור הפיאודלי או הייצור הקפיטליסטי, גם ממצבה בתוך מוסד הנישואים ובתוך המשפחה. יותר מזה, היא סובלת מדיכוי מצד החברה בכללה, מאחר שהחברה כופה עליו מסורות ומנהגים עתיקים, המשתקים את פעילותה ומונעים ממנה את התחושה של היותה אדם".
(מתוך "ה-9 ליוני", ביטאונה של "החזית העממית לשחרור המפרץ הערבי הכבוש", חוברת מס' 3, אוגוסט 1970)
ההתעוררות הליברלית והשמאלית בקרב צעירי הארצות הקפיטליסטיות בשנות ה-60 החייתה גם את התנועה לשחרור האשה. בתנועה זו אפשר להצביע על שני זרמים שיש להם נקודות מגע משותפות, אך בעיקרם הם מנוגדים זה לזה. זרם אחד הקים אירגוני נשים, ברובן בנות המעמד הבורגני, שהציבו להם למטרה לפעול לשוויון זכויות של האשה בתוך החברה המעמדית. הזרם האחר היה הזרם המהפכני, שראה במהפכה הסוציאליסטית את הדרך לפתרון הבעיות החברתיות וביניהן בעיית האשה.
במשך הזמן התגבש הזרם הראשון, ומאבקו קיבל משמעות של מאבק דמוקרטי נגד הסטיות מהעקרונות הליברליים: בעד מתן אפשרויות שוות לנשים במקצועות השונים, למען "שכר שווה לעבודה שווה", למען מעמד שווה של האשה במוסד הנישואים ומחוצה לו. חלק חשוב מתעמולתו של זרם זה היתה ההדגשה על מאבקו נגד הדיכוי הפסיכולוגי של האשה בחברה הנוכחית (דרך שיטת החינוך, ה"מסורת", ה"מנהגים" וכדומה). הנושא המרכזי במאבק זה היה המאבק נגד הדיכוי המיני. אחת התביעות העיקריות היתה התביעה להכיר בזכותה של האשה לעשות בגופה ככל העולה על רוחה. הכוונה: ממתן חינוך מיני בבית הספר, דרך מתן לגיטימציה לאמצעי המניעה ועד להכרה בזכותה של האשה לקבוע אם תבצע הפלה מלאכותית או לא, ומתן כל האפשרויות לבצע הפלות מלאכותיות חינם בבתי חולים.
חברות הזרם המהפכני השתתפו בכל המאבקים האלה. אך הן הבינו גם, כי השיטה הקפיטליסטית נזקקת להמשך המצב של דיכוי האשה כדי להתקיים ולהתבסס. אולם, בהיותן חברות באירגונים מהפכניים נוכחו לדעת, כי גם בקרב חברי אירגונים אלה נותרו התייחסויות ודעות קדומות הרווחות בחברה המעמדית, במיוחד באשר למעמדה של האשה. וגם בקרב חברות האירגונים חסרה מודעות לבעיה. התוצאה היתה, שהחברות מילאו בעיקר תפקידים משניים בתוך התנועה המהפכנית. לפיכך הורגש הצורך להקים חוגי נשים נפרדים בתוך התנועה. לחוגים אלה היו שלוש מטרות עיקריות: לשחרר את החברות מהמעצורים שנכפו עליהן על ידי כללי ההתנהגות והחינוך של החברה, להיאבק בתוך התנועה המהפכנית כדי לעורר את החברים למודעות לבעיה, ולשכנע את הנשים בתנועה לשחרור האשה ומחוצה לה, כי הדרך המהפכנית היא הדרך היחידה שעשויה להבטיח את שחרורן המלא.
הזרם הראשון של התנועה לשחרור האשה קיים גם בישראל. אולם כאן הוא נתקל בבעיות ובקשיים גדולים יותר מאשר ברוב המדינות הקפיטליסטיות האחרות. האופי הציוני-המתנחל של מדינת ישראל מתנגש בהכרח עם תביעותיו הליברליות של זרם זה. לדוגמה: הדרישה למתן מעמד חוקי לביצוע הפלות מלאכותיות מתנגשת בהכרח עם המדיניות הציונית, החותרת לגיבוש רוב יהודי בארץ, ולפיכך היא מעודדת ריבוי ילדים (יהודים). קושי נוסף מהווה מעמדן האיתן של המפלגות הדתיות בממסד הציוני והיותן חלק בלתי נפרד ממנו, עובדה המערימה קשיים על כל ניסיון לרפורמה ליברלית ולא רק בנושא של שחרור האשה.
* * *
התנועה לשחרור האשה בישראל לא הגיעה מעודה לממדים המוניים. מכשולים רבים נערמים על דרכן של נשים אל הכרת מצב הדיכוי בו הן נשמרות. החינוך, ה"מנהגים", והשוחד (בצורת טיפוח מוצרי צריכה "נשיים", נימוסים "אציליים" וכדומה) הם המכשולים העיקריים. אולם בישראל נוספו לכך גורמים אחרים. ההיסטוריה של התנועה הציונית, ובמיוחד של אגפה השמאלי, פיתחה מספר מיתוסים בנושא שוויון האשה. בראשית תקופת ההתיישבות הציונית היה מחסור בכוח עבודה יהודי. עובדה זו השתלבה עם האידיאולוגיה הפועלית הפסבדו-סוציאליסטית של השמאל הציוני, וכתוצאה מכך ניתנה לגיטימציה חברתית לעבודת נשים כפועלות. המיתוס של שוויון האשה נשמר זמן רב בקיבוצים; אולם גם שם, עם התפתחות המשק הקפיטליסטי הישראלי, נדחקו הנשים חזרה אל "מקומותיהן המסורתיים": אל המטבח, אל הטיפול בילדים, אל "הבית", במקביל להפנייתן אל הדרגים הנמוכים (מבחינת השכר) של מקצועות "הצווארון הלבן" בחברה: עבודות משרדיות והוראה. הסיבה פשוטה. המשק הישראלי הוצף בכוח עבודה זול: המוני מהגרים יהודים, ברובם יוצאי ארצות ערב; אזרחים מבני המיעוט הפלסטיני, שנושלו מאדמותיהם ונאלצו לבקש להם פרנסה במקומות אחרים; ולאחרונה, לאחר כיבושי 67', גם תושבים מהשטחים הכבושים. נשים פועלות ממשיכות לעבוד בענפי התעשייה והחקלאות של המשק הישראלי, אך הן אינן חשות משוחררות, או שוות. הן עושות זאת מתוך הכרח, תוך שהן נתונות לניצול גדול יותר מעמיתיהן הגברים.
ובכל זאת, שרידי המיתוס הציוני, בדבר האשה-החלוצה-שוות-הזכויות-המשוחררת, עדיין קיימים. כהוכחות לשוויון האשה, כביכול, בישראל, מביאים שומרי הסדר הקיים, ובראשן נשים המתנגדות לשחרור האשה, את עובדת שירותה של גולדה מאיר כראש ממשלה מצד אחד, ואת שירותן של נשים בצבא מצד שני. שתי "הוכחות" אלה מוכיחות דווקא את ההיפך: גולדה מאיר היתה יוצאת דופן, בבחינת יוצא מן הכלל המאשר את הכלל, שבחברה הישראלית אין מקום לנשים פוליטיקאיות, אלא בתנאי שתוותרנה על נשיותן. שירותן של נשים בצבא מוכיח את העובדה שמדינת ישראל זקוקה לצבא גדול כדי לבצע את מדיניותה, ומוכנה לשם כך אף לגייס נשים לצבאה. עובדה היא, שגם בצבא ממלאות הנשים תפקידים משניים בלבד: הן פקידות, הן אחיות, הן "קישוט" להרמת המוראל של החיילים (אין זאת אומרת שאנו תובעים כי החיילות תבצענה תפקידים קרביים כחיילים – הצבא הישראלי מבצע מדיניות שאנו מתנגדים לה ונאבקים נגדה, בין אם מבצעים אותה חיילים או חיילות). בין הבאת הצבא כהוכחה לשוויון האשה ולשחרורה לבין המציאות המרחק גדול ביותר.
והעיקר, המיתוס בדבר "האשה הישראלית המשוחררת" משמש לשתי מטרות, שהן אחת: להגדלת כוח העבודה של המשק הישראלי בעת הצורך, ולמניעת הקמתה של תנועה גדולה לשחרור האשה, שתפגע בהכרח בהגשמת מטרותיה של המדיניות הציונית של ישראל.
* * *
בתוך התנועות לשחרור לאומי בעולם השלישי, ובתוך התנועות הלאומיות של מיעוטים לאומיים בארצות הקפיטליסטיות, לא היתה קיימת מודעות לבעיה המיוחדת של האשה. עד לשנות ה-60 ניצבו בהנהגת רוב התנועות אלמנטים בורגניים וזעיר-בורגניים, שקראו לאחדות לאומית אל-מעמדית במאבק לשחרור ולאחריו. לצידם התייצבו סוציאליסטים שדגלו ב"תורת שלבים": אחדות לאומית אל- מעמדית עד לשחרור, ודחיית מלחמת המעמדות והמהפכה הסוציאליסטית עד לאחר השחרור מהשלטון הקולוניאלי והקמת מדינה עצמאית. גישתם של כל אלה עמדה בסתירה גם לרעיונות של שחרור האשה, ובמידה שהיתה התייחסות לבעיית דיכוי האשה – נדחו הפתרונות עד "לאחר השחרור". גישה זו חיזקה את ידם של המעמדות הגבוהים, אלה ששאפו להקים מדינה בורגנית "רגילה" לאחר "השחרור". דחיית כל המאמצים העלולים להביא פילוג במחנה הלאומי היתה בעצם תמיכה בכל המצדיקים את המצב הקיים של חברה מעמדית. מצד שני, נוצר כורח לחזק את כוח תנועת השחרור, בדרך של צירוף הנשים למאבק. צירוף זה, בכל דרך שהיא, יצר סתירה הכרחית בין רצון השמרנים לשמור על המבנה החברתי המעמדי גם לאחר "השחרור", לבין הצורך להיעזר בנשים, דבר שעתיד לתרום לערעור יסודותיו של מבנה חברתי זה.
סתירה דומה נתעוררה גם בקרב התנועות לשחרור לאומי בעולם הערבי. השתלטות ההנהגות הבורגניות במדינות הערביות ה"מתקדמות" (מצרים, עיראק, סוריה, אלג'יריה) לא הביאה לשינויים מרחיקי לכת, לא במבנה החברתי שלהם ולא במעמדן החברתי של הנשים. ההיסטוריה של מדינות אלה מוכיחה לכל אשה שתלתה תקוות לשחרורה לאחר השחרור הלאומי, כי לשחרורה נחוצה מהפכה נוספת, מהפכה חברתית.
גם התנועה הפלסטינית נתקלה בסתירה זו, ומפאת אופיה החברתי דומה גישתה לגישת המשטרים הערביים האחרים. אמנם היו ניסיונות להחדרת רעיונות של שחרור האשה לתנועה – על ידי השמאל הפלסטיני – אך קשה להתעלם מן העובדה שגם בקרב לוחמי אש"ף קטן מספר הנשים. ליילה חאלד היא עדיין יוצאת דופן. אולם נותר עדיין פתח לתקווה, בגלל הימשכו של המאבק הפלסטיני, כי יותר ויותר נשים תצטרפנה לפעילות פוליטית, דבר שיחשוף את ההנהגה הבורגנית, במידה ותנסה למנוע זאת.
תנועת השחרור הלוחמת בעומאן-דופר פיתחה מודעות מיוחדת לבעיה, בהשפעת גישתה של הרפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן. אומרת הודה, הקומיסארית הפוליטית של הנשים ב"חזית העממית לשחרור עומאן והמפרץ הערבי":
"בחלקים האחרים של המפרץ נחוצה עבודה רבה כדי להביא את הנשים למודעות לחובותיהן, ולשכנען בצורך להצטרפותן למאבק הפוליטי. הפגיעה החמורה ביותר, שנתבצעה בידי התנועות הפוליטיות הקודמות, בראשות הנהגה בורגנית וזעיר-בורגנית היתה, מנקודת מבט זו, ההתעלמות המוחלטת שלהם משאלת האשה. הפלטפורמה החדשה לשחרור לאומי במפרץ, בהשראת המרכסיזם-לניניזם, חייבת לסתום את הפער הזה. ודרישות המינימום שחייבות להתמזג בפלטפורמה זו הן: איסור הפוליגמיה, זכות שווה לגירושים עבור הנשים וביטול המוהר".
במספר תנועות, במיוחד בתנועות הלאומיות של מיעוטים לאומיים בארצות הקפיטליסטיות, ניסו השמרנים לפתור את הסתירה שבין רצונם ב"שחרור" ובשמירה על המבנה המעמדי, לבין הצורך להיעזר בכוחות העשויים לסכן את המבנה המעמדי למען השחרור. עד כמה היה ניסיונם מוצלח מוכיח הקטע הבא שנכתב בידי מאריה וארלה, פעילה בתנועת הצ'יקאנו (תנועת המקסיקאים-האמריקאים):
"כאשר העם שלך נלחם בכדי להתקיים – לאכול, להיות לבוש, לזכות בשיכון, לזכות בחיי שלווה – הרי את, כאשה, יודעת מי את. את היא העיקרון של החיים, של הקיום ושל המשכיותם. ולא חשוב באיזה מצב נמצא בעלך – חזק אבל זקוק לך כדי להמשיך, או חלש אבל זקוק לך לחיזוק, או ברוטאלי ומשתמש בך כדי לשמור על שלמות גבריותו – לא חשוב באיזה מצב הוא נמצא – ילדייך יתקיימו, ויתקיימו רק דרך רצונך, דרך מאבקך היומיומי נגד כוחות עוינים. את יודעת מי את, וזה אפילו יותר נכון כאשר את מעורבת, כאשה, במאבק נגד הכוחות המדכאים את עמך. עבור האשה-הצ'יקאנו, הנאבקת למען עמה, המשפחה – המשפחה הגדולה – היא מבצר העומד כנגד כוחות החיסול בעולם החיצוני לו. היא מקור העוצמה עבור עם שזהותו מוכחשת ונקצצת בהדרגתיות. האֵם היא מרכזו של מבצר זה".
דברים אלה מבטאים את השאיפה הלאומית הרומנטית לחזרה אל התקופה הפרה-קולוניאלית, שבה היתה המשפחה הגדולה התא החברתי הבסיסי. אולם, התקופה ההיא לא היתה גן עדן, לא עבור המעמדות המנוצלים והמדוכאים, ולא עבור הנשים, למרות ניסיונם של הרומנטיקאים לתאר אותה כך. מצד שני יש בדברים אלה הסכמה וחיזוק של המבנה החברתי המעמדי, כולל מעמדה של האשה בתוכו.
גישה דומה נפוצה גם בקרב שכבות נרחבות מבני העם הפלסטיני החיים בישראל. קיים אצלן רצון עז לשמירה על המסגרת המשפחתית החמולתית כסמל אחרון של זהות עצמית נוכח ניסיונות הציונות לשבור ולהכחיד את הזהות הפלסטינית. אולם, העמדת המשפחה המסורתית כמעוז אנטי-ציוני משרתת, בעצם, את מטרות הציונות. היא תורמת לשמירת הציבור הערבי במצב של הסתגרות חברתית, מצב המקשה על התנגדות עקבית למשטר. הירתמותם של ראשי חמולות לשירות המשטר גוררת אחריה רבים מבני החמולה בגלל מעמדו המסורתי השליט של העומד בראשה. אחת התוצאות החמורות מכך היא המשך מצבן העגום של הנשים, הסובלות סבל כפול: גם מדיכוי לאומי וגם מדיכוי מיני בתוך החברה הערבית המסוגרת. הסמל של מצב הנשים הוא המוהר. עצם קיומו של מנהג זה הופך את האשה למעין סחורה עוברת לסוחר. למוהר יש גם תפקיד מעמדי מובהק. הוא שומר על מערכת מעמדית, בה הנישואים הם עיסקה מסחרית, המונעת מעני לשאת בת עשירים. לא פלא הוא, לכן, שתביעות המינימום של תנועה השואפת לשחרור לאומי וחברתי תכלולנה גם את התביעה לביטול המוהר. (אגב, מנהג דומה קיים גם בחברה היהודית בישראל, כאשר הורי הזוג הנישא נושאים ונותנים על גובה הסכומים שיקבלו מהם הנישאים).
מתוך האמור לעיל מסתבר, כי בשנים האחרונות הלך ונוצר פער בין המציאות בשטחים הכבושים לבין המציאות הפלסטינית בתוך ישראל. מאז מלחמת 67', וגם בתקופת שלטון הכיבוש של חוסיין, הצטיינו בנות הגדה המערבית במעורבותן בפעילות פוליטית. בתקופות מסוימות היו אלה התלמידות בגדה וברצועה שנשאו על כתפיהן את עול ההתנגדות האזרחית לכיבוש. בהפגנות וצורות מאבק אחרות נפצעו ואף נהרגו ברצועת עזה ובגדה המערבית מספר לא קטן של בחורות. פעילותן הפוליטית של הנשים ביטאה זעזוע ביחסים החברתיים בחברה הפלסטינית. הבנות לא מרותקות עוד לחדרים האחוריים של הבית. הן נוטלות חלק פעיל וחשוב במאבקו של העם הערבי-הפלסטיני לשחרורו, ועושות בכך צעד חשוב לקראת שחרורן הן.
אביבה ואהוד עין-גיל* * *
שיר הספד שכתב סאמורה מאשל, נשיא "פרלימו", תנועת השחרור של מוזמביק, לזכר אשתו ז'וסינה, שנפלה בקרב*.
ז'וסינה – את לא מתה…
אינך מתה, ז'וסינה.
קיבלנו על עצמנו את האחריות שנשאת
והיא חיה עימנו.
אינך מתה.
כי המטרה שעליה הגנת הפכה לירושתנו המקודשת.
אינך עוד עימנו.
אך הנשק, כלי עבודתך שהותרת ושאר צרורותייך
הם חלק מהמשא אשר עימנו.
הדם ששפכת הוא רסיס קטן באשד הדמים שהקרבנו,
ועלינו עוד להקריב.
האדמה חייבת לקבל את מזונה,
וככל שתהיה פורייה
ייטיבו העצים לגדול, צילם ירחב ופירותיהם ימתָקו.
לזיכרך אעדור את האדמה
אהפוך אותה מועשרת בקורבנך.
ופירות חדשים יניבו.
המהפכה מחדשת את עצמה מבניה האהובים והטובים ביותר.
זוהי המשמעות של קורבנך.
זו תהיה דוגמה חיה שיש ללכת בדרכה.
אני מאושר שנפלת חופשייה כפליים –
כפטריוטית וכאשה –
בשעה זו, כשהכוח החדש והאשה החדשה
קמים לתחייה.
ברגעייך האחרונים ביקשת את סליחת הרופאים
על קוצר ידך לעזור להם.
הדרך בה קיבלת את ההקרבה
היא מקור להשראה ולכוח.
כאשר חֲבֵרָה דבקה בערכים החדשים בשלמות שכזו
היא זוכה בליבנו ונישאת על נס.
היית לי יותר מאשה,
היית לי לאחות, לידידה ולחברה לנשק.
איך נוכל לבכות לחברה
מלבד דרך תפיסת הנשק שנפל
והַמְשָכַת המאבק.
דמעותי נובעות מאותו מקור,
שנתן חיים לאהבתנו,
לרצוננו המהפכני הנחוש ולחיינו.
כן, דמעות אלה הן ציון לאהבה ולשבועה להילחם,
על הפרחים הנושרים מהעץ
להכין את האדמה,
כדי שבעונה הבאה
יפרחו פרחים רבים יותר, יפים יותר.
חייך נמשכים בדמותם של ממשיכי המהפכה.
* * *
[*ז'וסינה לא נהרגה בקרב, אלא מתה ממחלה ומתשישות ב-1971, בגיל 25]