חלפה כמעט שנה מאז הסערה זוטא שהתחוללה ברק"ח כאשר כמה מחבריה – סופרים ומשוררים – חתמו על הצהרה משותפת, יהודית-ערבית, של סופרים ומשוררים, אשר כרכה ביחד את פעולות ההתנגדות המזוינת הפלסטינית עם פעולות הדיכוי, ה"שיטור" וההפצצות הברבריות של ישראל בלבנון בנוסחה סימטרית, כאילו פעולות המדכא והמדוכא חד הן.
על סימטריה כוזבת זו התרעמו חברים רבים במפלגה הקומוניסטית. לדעתנו – בצדק רב! התוצאה היתה: פרסום הסתייגות פומבית מן הנוסח הכוזב.
עתה חוזרת ונשנית אותה התופעה.
אנשי רק"ח פעילים מאז במסגרת "הוועד למען שלום צודק בין ישראל והארצות הערביות", הוא הוועד הידוע יותר בשם ועד בולוניה. עסקני רק"ח אינם סתם פעילים; הם הרוח החיה של ועד זה. במסגרתו נערך לאחרונה – ב-15 לפברואר – יום עיון על השאלה הפלסטינית וכרגיל – תוך החרמה טוטאלית של כל גורם אנטי-ציוני.
רק"ח, שהינה מפלגה אנטי-ציונית להלכה, עושה הכל כדי להסתיר את עמדותיה האנטי-ציוניות המוצהרות, בהקדישה את מרב מאמציה להשיג איזשהו שיתוף פעולה עם ציונים, כמובן במסגרת ועד בולוניה. עקרונית, אין פסול קבוע ונתון מראש בכל שיתוף פעולה בין ציונים לבין אנטי-ציונים, אלא שדרכה של הנהגת רק"ח אל שיתוף פעולה כזה רצופה בוויתור על עמדות עקרוניות. לשון אחר: דרכה רצופה חנופה והתרפסות.
הנה, למשל, החלטות יום העיון של ועד בולוניה בשאלה הפלסטינית. סעיף רביעי בהחלטות אלה מדבר על הכרה הדדית של מדינת ישראל והאירגון לשחרור פלסטין (אש"ף) זה בזה על בסיס "הפסקת פעולות האלימות"… אין זה מענייננו כאן לדון במכלול השאלות הקשורות בנושא, רק על שלוש מלים ברצוננו להתעכב: "הפסקת פעולות האלימות".
מה זה? מה זה אומר? מה הכוונה?
את הכוונה המסתתרת מאחורי שלוש המלים על עסקני רק"ח לגלות לנו. זוהי חובתם, שאם לא כן נהיה רשאים להבינן כלשונן: האלימות היא רעה תמיד – גם אלימות המדכא וגם אלימות המדוכא… כלום זוהי אבחנה הראויה לקומוניסטים? כלום כך מעריכים מרכסיסטים- לניניסטים את שאלת האלימות, את שאלת המאבק המזוין?
אנו תובעים תשובה!
למעשה יכולה הנהגת רק"ח לעבור לסדר היום על תביעתנו זו, אלא שלתביעה זו שותפים חברים רבים ברק"ח, אשר בלי קשר לעמדותינו ולהשקפותינו תובעים גם הם הבהרה גלויה וברורה בשאלה זו.
* * *
ושוב רק"ח, ושוב ועד בולוניה.
בסעיף השביעי של החלטות יום העיון הנ"ל נאמר: "מיום העיון משוגרת התביעה הנמרצת משלטונות ישראל לשחרר מיד את לוחם השלום ואחוות העמים, באשיר אל-ברגותי".
כל הכבוד! תביעה דמוקרטית אלמנטרית. אולם כאן מתעוררת שאלה: כלום שאלת דיכויו של העם הערבי הפלסטיני מתמצית בקורבן יחיד ובודד, באשיר אל-ברגותי שמו? כלום אין אלפי פלסטינים כלואים בבתי הכלא הישראלים? כלום רשאים קומוניסטים לנתק את מעצרו של באשיר אל-ברגותי ממעצרם, מאסרם, עינוים והגלייתם של רבים אחרים?
תשובתנו: לא ולא!
והרי המפלגה הקומוניסטית עצמה לא מנתקת את מעצר ברגותי מכלל מדיניות הכיבוש והדיכוי; והרי בעיתוניה – בעברית ובערבית – היא מדווחת בהרחבה על פעולות הדיכוי. מה קרה הפעם? פשרה! פשרה עלובה, שנועדה לבסס את שיתוף הפעולה של רק"ח עם עסקני מפ"ם היושבים בקואליציה ונוטלים חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי.
אילו היה יום העיון של ועד בולוניה יום עיון של ממש, בו היו חופשיים כל מתנגדי הכיבוש והדיכוי להביע את דעותיהם, היה לבטח מתעורר ויכוח בין נציגי רק"ח לבין נציגי מפ"ם על שאלת הדיכוי בכללותו ועל שאלת ברגותי במיוחד. אז היו יכולים נציגי רק"ח לפרוש את מלוא יריעת הכיבוש והדיכוי ולהציג את מעצרו של באשיר אל-ברגותי על הרקע הכללי ולא במנותק, כמשהו "אישי", "סתמי". אלא שכל יום העיון הזה הוא בבחינת הצגה, שבמאיה מתכננים מראש כל צעד וכל מהלך שייעשה על במתה. במאים אלה, בניצוח עסקני רק"ח, מפחדים להרגיז את שותפיהם.
התוצאה: באשיר אל-ברגותי זוכה, ושלום על… ישראל.
כך מסייעת רק"ח, מבלי שתרצה בכך, למכונת הדיכוי הישראלית ולבתי הדין הצבאיים הישראליים להמשיך ולהציג "כיבוש ליברלי", שבו ה"אשמים" נמצאים חייבים ומושלכים לכלא ואילו מעט ה"חפים מפשע", כמו באשיר אל-ברגותי, נמצאים זכאים ויוצאים לחופשי.
יחד עם המוני חברי המפלגה הקומוניסטית בישראל ובשטחים הכבושים, יחד עם באשיר אל-ברגותי עצמו, שאת דבריו שמענו בשעת משפטו, קוראים אנו: הלאה הדיכוי! הלאה הכיבוש!
