במחנה היונים בישראל רבה בדרך כלל הגאווה ביוניותו של מתתיהו פלד. שכן הלה אינו סתם "שוחר שלום בטלן", אכול "שנאה עצמית" ו"תסביכים גלותיים". הוא אלוף צה"ל. אמנם אלוף-מיל', אך בכל זאת אלוף. גנרל בלע"ז.
אלא שיכול להיות יונה בבית ונץ בחוץ; יונה בישראל ונץ בארצות-הברית. פלד הוא יצור כזה. ההוכחה לכך מצויה במאמרו "תדמיתה של ישראל וארצות-הברית", שהתפרסם ב"מעריב", ב-28 לפברואר, הדן במה שקרוי בסלנג הפוליטי בישראל: הסחף בעמדת ישראל בארצות-הברית.
ובכן, האלוף חד העין תפס את העניין בשורשיו וגילה – תוך הסתמכות על ברי-סמכא אחרים – כי יהודי אמריקה ברובם תומכים בישראל ודואגים לביטחונה, אך יחד עם זאת רובם ליבראלים. במושגים האמריקאיים, כשאומרים על מישהו שהוא ליבראל, מתכוונים לפעמים לכך שהוא נמנה עם אלה הדוגלים בקיצוץ בתקציב ההגנה האמריקאי ובצמצום פעילותה של ארצות-הברית בארצות חוץ. ומה רע בכך? רע מאוד אליבא דאלוף פלד.
פלד כותב שרבים מבין הישראלים אינם מעלים על דעתם "כי מאבקו של חלק ניכר של הציבור היהודי בארה"ב, המתפרש על-ידי רבים כמאבק נגד האינטרסים של ביטחון ארה"ב, מהווה גורם הפוגע באורח חמור בביטחונה ובתדמיתה של ישראל".
מספר פלד : לפני חודשים אחדים חזר אלוף שרון מביקור בארצות-הברית, כשהוא מעודד מדברי "יהודי ליבראלי גדול", הסנטור אברהם ריביקוף, שקבע כי אל לה לישראל להיכנע לדרישות האדמיניסטרציה, וכי אמריקה תמיד תעזור לישראל, באמצעות כוחותיה במזרח התיכון ובאירופה, אם תתפתח סכנה מצד הרוסים. פלד מעיר כי שרון לבטח לא זכר כי במצע הבחירות של הדמוקרטים, בהנהגת מקגאוורן ובתמיכתו הנמרצת של ריביקוף, "הובטח כי למעשה תחוסל הנוכחות הצבאית של ארה"ב בים התיכון ותצומצם מאוד באירופה". ואם אכן יקרה כדבר הזה מאין תיוושע ישראל בעת צרה? ומה יקרה אז להבטחותיו המרנינות של ריביקוף?
כותב פלד: "אינני יודע אם יהודים כמו ריביקוף זקוקים להדרכה מצד ישראל לגבי עמדותיהם בדיונים החשובים בארה"ב. אולם אילו היה הדבר אפשרי, כי אז עדיף היה לראות את ריביקוף בין התומכים בקיומה של העוצמה הצבאית של ארה"ב בים התיכון ואירופה מאשר לשמוע כל פעם את קריאותיו נגד ויתורים ישראליים. כי בסופו של חשבון, גם אם ישראל תוותר במסגרת הסדר כזה או אחר על שטחי קרקע, או תכיר בישות הפלשתינאית, מעמדה יהיה קשור בעיקר במעמדה הצבאי של ארה"ב באזור". חד וחלק! ברור לגמרי!
משמע: יכול אדם להיות יונה בישראל, לזכות במיטב המחמאות מצדן של יונים-שמאליות-אנטי- אימפריאליסטיות, ולבסס את כל יוניותו על המערך האימפריאליסטי.
הגנרל פלד מזכיר את גנרל ג'ורג' בראון, שכה הרבו להשמיצו כאנטישמי, ומציין כי רק מעטים זוכרים שאותו בראון פיקד על הרכבת האווירית לישראל במלחמת אוקטובר 1973. "אבל השאלה הגדולה" – כותב פלד – "שעל ישראל לתת עליה תשובה היא זו: מה עדיף לנו? גנרלים אמריקאים וסנטורים אמריקאים שיהיה בכוחם לעמוד לצידה של ישראל בעת סכנה, או תמיכה יהודית קולנית שתגרום לכך שבעת משבר לא יהיו אמצעים בידי אותם גנרלים אמריקאים לסייע בהם לישראל?…"
היונה פלד מודאג פן תזוהה ישראל, "שלא באשמתה, עם אותה מגמה בארה"ב הנתמכת על-ידי יהודים רבים, הבאה להחליש את עוצמתה הצבאית של ארה"ב בעולם כולו".
המסקנה: יש "לעודד את יהדות ארה"ב לתמוך בהתעצמות מתמדת של ארה"ב מבית"!
לפלד אין תסביכים ציונים-סוציאליסטיים; אין הוא נזקק להתפתלויות המנסות לחבר ריאקציה עם קידמה. לכן הוא מנסח דבריו בשפה ברורה: עם האימפריאליסטים התוקפניים ביותר, עם המיליטאריסטים הקיצוניים ביותר, למען ישראל ציונית קטנה (מידותיה ייקבעו, כמובן, לפי צרכי האימפריאליזם), שתמשיך להיות קשורה לחיים ולמוות באימפריאליזם.
