‏רבים היו אלה אשר ציפו ל "התעוררות" בקרב העובדים, לגל שביתות אשר "מן ההכרח" שיבוא בעקבות הפיחות וההתייקרויות.

‏אין בידי סטטיסטיקה ויתכן שעדיין לא נעשה סיכום המצב. אך, כיצד מתרשם אתה – הקורא? האם היינו עדים להתפתחות ממין זה? אמנם, זועזעה הארץ, אך לא משביתות מרשימות, אלא מפרשיות פוליטיות וכלכליות, מ"מחדל" ועד "ואדוז"; ממעילה בכספי הציבור ועד ניצול הדמים שלנו – תרתי משמע.

‏מקריאת העיתונים אפשר להתרשם כאילו העלו העובדים "דרישות מופרזות" (עד 20%!) ושהצליחו אפילו, פה ושם, להשיג "תוספות חורגות"... בשעה שלא שולמה תוספת יוקר בעקבות הפיחות; ומהתוספת ששולמה (על היוקר דאשתקד!) "נוכה" שליש, אותו שלשלו לכיס המעבידים, בטענה שבעוד כחצי שנה יועבר הכסף לחשבון איגרות-חוב על שם העובדים. ואיש אינו פוצה פה!

‏נדמה לי, שאילו היה ציבור השכירים בתנופת התקפה, היתה האווירה אחרת: ‏היינו שומעים קולות מחאה על כך שיש נכונות – נאמר – רק להכפיל את שכר העבודה, בשעה שהמחירים עלו פי שלושה... ומה הרוח השוררת? העיתונות, ועמה דעת הקהל, יצאו בהתקפה על ציבור השכירים: ההמולה אודות "הישגי" העובדים מיועדת להשכיח את ערכם המבוטל של אותם הישגים, לאור היוקר; היא מכוונת ליצירת אווירה נוחה למדיניות האינפלציונית ולסיסמאות "הידוק החגורה" (לשכירים); מטרתה לרפות את ידי העובדים – כדי שלא יעמדו על זכויותיהם.

‏אופי המאבקים ומספרם לא חרגו ממה שהיינו רגילים בשנים הקודמות. יתכן, אפילו, שמספר השביתות ירד, והעובדים הסתפקו בנקיטת "סנקציות". לא תמיד אפשר לדעת מה מסתתר מאחורי מילה סתומה זאת (והעיתונות אינה מוסרת פרטים, בדרך כלל). בשנים האחרונות היינו עדים ל"סנקציות" אשר התבטאו בסירוב הפועלים לעבוד שעות נוספות; מסתבר שחלק גדול מפועלי הארץ עובדים שעות נוספות באופן קבוע, כלומר, עובדים 12 שעות ביום. הסטטיסטיקות מתייחסות, במקרים רבים, לשכר עבודה המשולם ליום עבודה כזה.

‏לעומת זאת, היו השבתות, כתגובת המעבידים ללחץ ההססני של העובדים; בתי-משפט הירבו בהטלת "עונשים" על ועדי פועלים "בלתי ממושמעים", והיתה אפילו החלטת בית-משפט האומרת שלעובדים אין זכות לבחור נציגים(!): ‏ההסתדרות היא הנציג היחידי של העובדים "ולחתימה על הסכם העבודה זכאית היא לצרף אפילו את פידל קאסטרו" – אמר בהזדמנות זאת פרקליט ההסתדרות, עו"ד ישראל גיל ("הארץ", 7.1.75).

‏כנראה שההתרחשויות במפעלי ים המלח היו יוצאות-דופן; שם היתה התסיסה ‏גבוהה והיה ניסיון להפעיל את המתקנים שהושבתו על ידי ההנהלה. דוגמה הפוכה היא זאת של בתי הזיקוק: שם קראו הפועלים בעיתון, לתדהמתם, שעובדי המפעל נוקטים בסנקציות!... היות והמשא- ומתן ואף ה"מאבק" התנהלו בסודיות גמורה!

‏ונשלים את התמונה אם נציין את תהליך ההתפלגות במקומות העבודה – כאשר כל קבוצה קטנה בוחרת ועד נפרד. גם בעניין זה יש יוצאי דופן, כגון בנמל אשדוד. שם התאחדו חזרה 9 (תשעה!) ועדי העובדים למועצה אחת.

*  *  *

כל זאת – מדוע?

מפני שהדעה המוזכרת בראשית דברי, לפיה מוליד משבר כלכלי, באופן "אוטומטי", מצב מהפכני – דעה זו מתעלמת מעובדת היות האדם אדם. זאת הבנה מוטעית, מכאניסטית, של ההשקפה המארכסיסטית, הגורסת שהרקע הכלכלי קובע את אופי החברה ואת התפתחותה. כי אין לשכוח שהאדם פועל בהתאם להבנתו את המצב בו הוא נתון, ובתנאי שהוא רואה סיכוי לשנות מצב זה (בהיעדר האמון ביכולת לשנות, יכבול היאוש את ידיו) . בקיצור – הוא מודרך על ידי מחשבותיו, דעותיו, השקפתו.

‏ואם נתייחס לשאלה הכלכלית בלבד: האם תופש הציבור (ולא רק ציבור הפועלים) את משמעות המשבר הכלכלי? האם שמענו קולות נגד הפעולות לצמצום הצריכה מרצון ומחוסר רצון? האם מבין הציבור שאין השפע העולמי חייב לגרום למצב חירום – אלא להיפך: זו הפעם הראשונה בהיסטוריה שקיימים כל הנתונים היכולים לאפשר לאנושות לחיות חיי רווחה, תמורת השקעת זמן מועט בעבודה, וגם ליהנות מהזמן החופשי הנותר!...

‏אין להתפלא איפוא, שציבור הפועלים לא ידע אפילו להעמיד את סיסמת קיצור זמן העבודה בראש דרישותיו: כי האינפלציה לא יכולה לפגוע בהישג ממין זה ומאידך פוגע קיצור זמן העבודה במדיניות המיתון... גרוע מזאת: לצד איום באבטלה ממשיכים רבים לעבוד שעות נוספות. מצידם, מתכננים מפעלים מסוימים להביא עובדים מחוץ-לארץ.

‏הצטמצמנו כאן לשאלת הבנת בעיות כלכליות בלבד, ולא נגענו בפוליטיקה. ‏אבל האם סבור מישהו שציבור המשוכנע ש"בונה הוא את המולדת" – לא יהיה מוכן "להדק את החגורה" בשעת הצורך?

‏והסבור מישהו, שבהשפעת שינויים כלכליים יצא ציבור למאבק על שכר העבודה, למרות שמשוכנע הוא שהמולדת מוקפת האויבים – בסכנה?

‏בני האדם לא ישנו את גישתם לבעיות בהן הם נתקלים – אלא במידה שתהיה "דעת קהל" שונה מזאת הקיימת; כלומר, באם יישמעו קולותיהם של גופים פוליטיים הרואים אחרת, בצורה בלתי מקובלת, את העניינים.
‏אין הכלכלה יכולה לשנות את מוחותיהם של בני האדם ללא עזרתה של פעולה פוליטית מקיפה וממושכת.