הננו מפרסמים בעמוד זה מאמר פרי עטו של סטודנט ערבי הלומד באחת האוניברסיטאות בארץ. תחילה התכוונה המערכת לראיין את הסטודנט בכל הנוגע למאבקם של הסטודנטים הערבים למען זכותם להתארגן במסגרת ועדי הסטודנטים הערבים, נגד ניסיונם של השלטונות והנהלות האוניברסיטאות לפגוע בזכות אלמנטרית זו. הסטודנט סירב לפרוט את הנושא לבעיות משנה, עמד על דעתו כי דיכוי הסטודנטים הערבים הינו רק קטע, חוליה בשרשרת המדיניות הישראלית בנוגע לשאלה הפלסטינית בכללותה.
המערכת, תמימת דעים עם הסטודנט המרואיין בשאלה זו, סיכמה עמו כי במקום לענות על שאלותיה יכתוב מאמר לעיתוננו.
המאמר – המביע בגילוי לב שאינו שכיח בישראל (מסיבות ידועות של דיכוי והפחדה) עמדה ערבית-פלסטינית – מתפרסם להלן ללא השמטות. אפילו שאין מחברו מציע פרוגרמה למאבק יהודי-ערבי משותף ברוח סוציאליסטית-מהפכנית, הרי שמחובתנו לפרסמו כביטוי לרגשות ולהשקפות לאומיות המדוכאות בישראל ביד חזקה.
המערכת

*     *     *

בימים אלה מנסים מכשירי התעמולה הציוניים להשלות את דעת הקהל הישראלית כאילו קיים "משבר סטודנטים ערבים באוניברסיטאות בארץ", וכי יש "אלמנטים מסוימים" המנסים "להפר את השקט ששרר זמן רב באוניברסיטאות", על ידי ניצול "בעיות" הסטודנטים הערבים והסתתם נגד המשטר. להלן אנסה להבהיר את אופיו של "משבר" זה. האם באמת זהו משבר שלנו – של הסטודנטים הערבים – או שזהו משבר המשטר הציוני שאבד עליו הכלח?

ראשית, ברצוני לייעץ לכל מי שמבקש ללמוד ולהבין את בעיותיו של העם הערבי-פלסטיני בארץ זו מ-1948, כולל סטודנטים, פועלים ואיכרים, שלא יעשה זאת על ידי ניתוק בעיותיו של עם זה והפרדתן ממאבקו הממושך נגד הפלישה הציונית והגזענות הציונית. ואם ירצה החוקר, או הלומד, להפריד את בעיותיו של עם זה ממאבקו נגד הציונות, הריהו מבצע בזאת פשע של זיוף העובדות והמציאות. על כל פנים, אם קיימים זייפנים כאלה להיסטוריה שלנו, הרי המקור המהימן ביותר עבורם להסתמך עליו ובמיוחד בעניין הסטודנטים "הערבים הישראלים" – הוא [שמואל] טולידאנו. איש זה הוא בר הסמכא של הציונים בתחום זה, ודיה עובדת שירותו כ"יועץ ראש הממשלה לעניינים ערביים".

מלחמת יוני 67' והשפעתה העמוקה על הפסיכולוגיה של האדם הערבי, בצירוף המכה שהנחית המשטר ההאשמי בשיתוף פעולה עם ישראל והאימפריאליזם האמריקאי על תנועת השחרור הפלסטינית בירדן ב-1970 – שני אירועים אלה לא פסחו, בהשפעתם הרבה, על העם הפלסטיני, כולל בני העם הזה הנמקים תחת עול המשטר הציוני מאז 1948.

וכתוצאה מהניצחון הצבאי הישראלי בשדה הקרב רווחה אווירת החיים בארץ בעליונות ישראלית שלמה וכבדה, שמצאה את ביטויה בכל דבר ביחס לערבים, במישור הרשמי ובמישור הציבורי. והציונות הופיעה בימיה הוורודים ביותר והתאמצה להבליט את הפלסטינים בארץ זו כיתומים המתקיימים על שולחנה והוצאותיה וכמיעוט המפוצל לעדות דתיות. והמזרחנים הציונים החלו להתחרות זה בזה בפיברוק תיאוריות גזעניות אודות מוצאם של הפלסטינים וההיסטוריה שלהם. תיאוריות אלה שפעו עד כדי כך שאחדים מהם סברו כי שיטפונן עשוי למחות את ערביות הארץ. נטען כי הפלסטינים הם משרידי היהודים, שלא נטשו את הארץ מימי קדם. ונטען כי הם משרידי הבדווים הנוודים, שהיו מגיעים לפלסטין בחיפושיהם אחר מים ושדות מרעה, כדי לשדוד כפרים וערים, ואחר כך היו חוזרים הרחק ללב המדבר מעבר לירדן.

ומשרד החינוך והתרבות התאמץ בתיאום עם משרד טולידאנו לשבור את התודעה הלאומית של בני העם הפלסטיני והפיצו את ה"ידיעה" כאילו תודעתם הלאומית של הערבים-הנוצרים נופלת מזו של המוסלמים, וכי הדרוזים קשרו את גורלם בגורל המשטר הציוני. ונראה היה לציונים החולמים כי סיסמתם "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" עומדת להתגשם. והמוחות הציוניים עסקו בנישול ובהתנחלות בשטחים הכבושים אחרי "מלחמת ששת הימים", ובביצור "הגבולות" ובהקמת קווי הגנה בכדי להדוף את פשיטות ה"ברברים" השכנים על מרכזי האימפריה הצעירה. וישבה גולדה על כס השלטון של האימפריה הגדולה ביותר שידע האזור מאז קץ השלטון העותמאני והחלה לצפות לכניעת השבטים השכנים, כשלימינה נסיך הצבא ז"ל, דיין.

בתקופה הקיסרית היו קיימים ועדי סטודנטים ערבים. באוניברסיטה העברית בירושלים קיים ועד ערבי מסוף שנות ה-50, ובאוניברסיטת תל אביב הוקם ועד ערבי ב-1969. לוועדים אלה היתה פעילות חברתית ופוליטית רחבה נגד מדיניות האפליה הגזעית, הדיכוי והכיבוש. והיה זה אך טבעי שפעילות הוועדים הערביים תתרחב ומאבקם יגבר כתוצאה מהתפשטות הכיבוש ומהגברת דיכוי הפלסטינים.

ולמרות מאבקם של הסטודנטים הערבים בתקופה זו, 1973-1967,  לא מסרו כלי התקשורת על "משבר סטודנטים ערבים" ולא על "האלמנטים המסוימים המעוניינים בהפרת השקט שבאוניברסיטאות". אז מה קרה? ומה טיבו של "משבר סטודנטיאלי ערבי זה?

*     *     *

מלחמת אוקטובר פיזרה את ערפילי העליונות הישראלית הכבדים במהירות רבה. ולכך היתה השפעה מרחיקת לכת על בני העם הפלסטיני הנמקים תחת עול הציונות מ-1948. ואחת התוצאות החשובות ביותר של מלחמה זו מתבטאת בכך שהמלחמה חשפה את שורשי הסכסוך הישראלי-ערבי, והם – הפלישה הציונית לפלסטין וגירוש עמה. וכיום לא מקבל העולם הערבי, וגם מיעוט ישראלי לא קטן שאין לזלזל במשקלו ובהשפעתו, וגם העולם כולו, אינם מקבלים שום הצעה להסדר במזרח התיכון ללא הכרה בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, כולל מימוש זכותו הלאומית-פוליטית במולדתו, וללא הכרה בנציגיו הלגיטימיים, וללא ישיבה איתם לשולחן המשא ומתן. וכך החזירה מלחמת אוקטובר לציונות את כל שקריה, את כל טענותיה שטענה מ-1948 ועד היום הזה, כאילו הבעיה אינה בעיה פלסטינית, אלא בעיית סכסוך עם העולם הערבי, בעיית גבולות בטוחים ובעיית הכרה הדדית בין ישראל למדינות ערב.

הכרח היה ששאלת ההגדרה העצמית לעם הערבי פלסטיני תמצא עניין רב ביותר בקרב בני העם הזה הלומדים באוניברסיטאות הישראליות, במיוחד נוכח ההישגים הפוליטיים המרשימים בהם זכתה התנועה הפלסטינית בשנה שעברה. וזאת למרות שעל פי החוק הישראלי הם נחשבים ל"אזרחים שווי זכויות".

והיה הכרח שמאבקם של הסטודנטים הערבים, וגם מאבקו של העם הפלסטיני בארץ, יהפכו ממאבק למען הבטחת זכויותיהם הדמוקרטיות, השוויון והצדק בחברה הישראלית, למאבק הנושא אופי של מאבק לשחרור לאומי. במיוחד אם נזכיר שעם זה, המחזיק מעמד מאז 1948, סבל וטעם דיו מה משמעותם של חיים תחת משטר ציוני. בני העם הפלסטיני היו כל הזמן שווי זכויות על הנייר בלבד. בנוסף לכך, המשטר מפעיל כנגדם את תקנות הכיבוש הקולוניאלי הבריטי – הן "תקנות ההגנה לשעת חירום (1945)". זאת ועוד, הנה, למשל, ראשי הרשויות המקומיות הערביות בישראל מתכנסים בפעם הראשונה מאז 1948 בנצרת, בתאריך 18.2.75, ואחרי יותר מעשרים ושש שנים של "שוויון" הם מתכנסים ומניפים בפני המשטר את סיסמתם הגדולה: "שוויון עם הרשויות המקומיות היהודיות". ולדוגמה גם הצהרתו של "יועץ ראש הממשלה לעניינים ערביים", כי "אין זה רצוי שיקומו ועדי סטודנטים ערבים עצמאיים בקמפוסים" ("ידיעות אחרונות", 27.1.75). אלה הן דוגמאות מרשיעות.

וכל זה מוכיח בצורה חותכת כי המאבק הפוליטי-חברתי שניהלו ערביי הארץ מאז 1948 ועד היום הזה נגד משטר ששם את האידיאלים הציוניים שלו מעל לכל הערכים האנושיים, כל זה מוכיח שמאבק זה לא הניב פירות ונכשל. יש לציין שכישלונו של מאבק זה נעוץ לא רק במדיניות הדיכוי האכזרית, אלא גם בעובדה שהוא נערך בתוך מסגרות המפלגות הישראליות, בלי יוצאת מן הכלל, הפועלות במסגרת החוק הציוני והיושבות בפרלמנט הציוני. מאבק המתנהל תחות הנהגה כזו, ובצורה שכזו, אינו יותר מאשר התשת כוחותיו ובלבול שורותיו של העם הפלסטיני היושב בארץ זו, והארכת דיכויו. יתרה מזו, ניהול המאבק תחת כנפי המפלגות הישראליות מסייע באופן בסיסי לחיזוק המשטר הציוני.

ניסיון זה של ההמונים הערבים בישראל מעלה, בימים אלה ולאור ההישג הפוליטי הגדול שנחלה תנועת השחרור הפלסטינית לאחר מלחמת אוקטובר, את השאלה הגורלית:

בהיותם חלק אינטגראלי של העם הערבי-פלסטיני, כיצד יפעלו הערבים הפלסטינים בישראל למען הגשמת זכותם להגדרה עצמית?

בו בזמן שהשאלה הפלסטינית הפכה לעניין השעה בחברה הישראלית, מהשמאל ועד הימין, מנסים השלטונות בכל אמצעי הלחץ ובאיומים לסתום את פיותיהם של הסטודנטים הערבים, לנטרלם ולמנוע מהם מליטול חלק בוויכוחים עם עמיתיהם, הסטודנטים היהודים, על השאלה הזו. זאת משום ש"אלה סטודנטים ערבים-ישראלים, ואין להם שום זיקה לעם הערבי-פלסטיני", והם בסך הכל ערב-רב של עדות וכיתות: סונים, שיעים, פרוטסטנטים, קתולים, אורתודוקסים, דרוזים, ודבר לא חסר להם. בטניהם מלאות ו"נותנים" להם ללמוד באוניברסיטאות ה"מתקדמות" ביותר בעולם "על חשבון משלם המיסים היהודי", ועל חשבון טולידאנו וההסתדרות ומי יודע מה עוד, ואולי על חשבון הקרן הקיימת... זאת בזמן שהסטודנטים היהודים משרתים בצבא ומאבטחים את שלומם מפני "האויבים המאיימים".

הכיצד לא תעורר תנועת השחרור הפלסטינית את התעניינותם של הסטודנטים הפלסטינים, הלומדים באוניברסיטאות הארץ, או באוניברסיטת תל אביב, למשל? במיוחד כשהם רואים כי גורלם, אפילו באוניברסיטת תל אביב, נחרץ בדומה לגורל בני עמם – לדור באוהלים – מפני שאין תל אביב התרבותית-גזענית משכירה חדרים לערבים. הסטודנטים הערבים סיפרו לכתבי העיתונות, שבאו לבקרם באוהל (שהוקם בקמפוס התל אביבי בגלל היעדר מקום מגורים אחר) כי בעיותיהם אינן תוצאה של "הקשיים הכלכליים של המדינה", ולא של "בעיות המין" של הסטודנט הערבי, ולא של הימצאותו של טולידאנו בחופשה (!!), וכי העניין אינו בעיית דיור של סטודנטים ערבים פה ושם, אלא בעיית דיור של עם שלם. וכי מוצאה של בעיית הסטודנטים הערבים נעוץ ברעיונות הציונות ובמעשיה מתחילתה: שייח' מוניס (שעל אדמותיה יושבת אוניברסיטת תל אביב) ושארם אל-שייח', בירעים ורפיח, הגולן ומעלה אדומים.

בהזדמנות אחרת סיפרו הסטודנטים הערבים לכתבים, כי אינם יכולים לראות הבדל בין סגירת העיר תל אביב בפני סטודנטים ערבים, וסגירת אולמות האוניברסיטה בפני הפעילות הפוליטית והחברתית של "ועד הסטודנטים הערבים" מצד אחד, לבין נעילת שערי הארץ בפני הפלסטינים ופתיחתם לכל יהודי – בכל מקום בו הוא נמצא – הרוצה להגר אליה. מצד שני, הכיצד ניתן להבדיל בין המדיניות הגזענית הפשיסטית כלפי הערבים באוניברסיטאות הארץ – ובמיוחד באלה של תל אביב ובר-אילן – לבין חוק השבות הציוני הגזעני?

העיתונים זייפו עובדות אלה וטענו כי הסטודנטים הערבים סובלים מבעיות דיור, מבלי שינסו לחשוף את המדינות המכוונת העומדת מאחורי בעיה זו. תחת זאת הבליטה העיתונות את העניין בכותרות מפוצצות כגון "מחלקה ממשלתית מסוימת מקציבה סכומים לסיוע לסטודנטים ערבים", או "פקיד פלוני", ציוני בוודאי, "החליט לפתור את הבעיה תוך שבוע"!

האם אין מדיניות ההתכחשות לזכותם של הסטודנטים הערבים להתארגנות באוניברסיטאות מהווה חלק מהמדיניות הציונית הרחבה – ההתכחשות לקיומו של העם הערבי-פלסטיני, ואי הכרה בזכותו להגדרה עצמית ולבחירת נציגו? ואין "הטרור הפלסטיני" אלא תירוץ למדיניות ההתכחשות הגזענית.

העם הפלסטיני בישראל, ובמיוחד הסטודנטים והמשכילים, יודע כי הסיסמה "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ" עדיין מרחפת במשרדי השלטונות, כולל משרדו של טולידאנו, וכי השלטונות פועלים בצורה שיטתית ועקבית להגשמת המיתוס הפושע הבא: "אש"ף טרוריסטי ועקרונותיו נוגדים אפילו את המינימום של הערכים האנושיים, ולכן אין להכיר בו ואין להידבר עמו". ו"קיומם של ועדים ערבים עצמאיים בקמפוסים אינו רצוי" משום ש"מאחוריהם עומדים אלמנטים מסוימים המעוניינים בהפרת השקט בקמפוסים ובהסתת הסטודנטים הערבים נגד המשטר".

ומנהל המחלקה הערבית במשרד החינוך והתרבות, ע. קופלביץ', אינו רוצה לדבר עם התאחדות תלמידי התיכונים הערבים בישראל, ואין כאן סיבה גזענית חלילה. פשוט, קופלביץ' אינו מכיר בהתאחדות זו! וההפגנה של התלמידים הפלסטינים בנצרת, בנובמבר אשתקד, נגד יצחק רבין בעת ביקורו בעיר מקורה "בהסתה קומוניסטית". והתקוממותו של העם הערבי-פלסטיני בשטחים הכבושים בנובמבר 1974, לאות הזדהות עם אש"ף לאחר הישגו הפוליטי בקנה מידה עולמי, השתקפה בכלי התעמולה של הכובשים כ"הפגנת ילדים", הנתמכת על ידי "קומץ של אלמנטים רדיקליים, המשתייכים למפלגה הקומוניסטית ולחזית הלאומית הפלסטינית". וזאת בשעה שהעולם כולו יודע שבתי הכלא של הכובש גדושים באסירים פוליטיים, חלוצי תנועת השחרור הפלסטינית, ושמאות גורשו לירדן וללבנון.

וברצוני לשאול כאן: כיצד ייתכן שמדינה כזו, בעלת כוח מרתיע באזור, אינה יכולה ללמד לקח "ילדים" אלה?

האם לא שיקרו הציונים כל הזמן, כשסיפרו שהלוחם הערבי הוא פחדן וחלש נפש, המשליך את נשקו וחולץ את נעליו למשמע הירייה הראשונה? עד שבא אוקטובר, והמשטר הציוני קצר את אשר זרע, והפרי האחרון שקטפו והגישו לעמם הישראלי – דו"ח ועדת אגרנט. לו היה למיליטריסטים האלה מעט שכל היו מתייחסים לעולם הערבי, שלא הצליחו להכניעו, על פי האמרה "אומץ אויבך מעלה את כבודך".

*     *     *

הבעיה הפלסטינית הועלתה באו"ם מדי שנה במשך 26 שנים כבעייתה של "קבוצת פליטים מסכנים, הנתונים בתנאים קשים עקב עקשנותם וסירובם של אחיהם הערבים לעזור להם וליישבם בארצותיהם". העלאת הבעיה בצורה זו לא הפריעה לציונים כלל וכלל, אבל כשהופיע ערפאת באו"ם כנציגה של תנועה לשחרור לאומי של הפלסטינים ראינו כיצד מאבד [שגריר ישראל באו"ם, יוסף] תקוע כל יכולת לעשות משהו מלבד פליטת צרורות של קללות וגידופים. באותה צורה התנהג דוד אלעזר באוקטובר 73', כאשר "שבר לערבים את העצמות", או להיפך.

טולידאנו איננו רוצה שהסטודנטים הערבים יבחרו בעצמם את נציגיהם והוא גם אינו רוצה שישתפו פעולה עם השמאל הישראלי נגד מדיניות האפליה הגזעית ואינו רוצה שיפתחו בכלל את הפה. אסור לסטודנטים הערבים ליטול חלק במאבקו של עמם, ולציונות מותר הכל. מותר לה אפילו להתגאות ולהנציח על שטרות הכסף הישראליים החדשים (10 ל"י) את פשעיה הברבריים – החל ממונטיפיורי המסמל את ראשית הפלישה הציונית, ועד שער חברון (שער יפו) בירושלים הערבית, המסמל את כיבושה וסיפוחה לישראל.

האמת היא, שדברי טולידאנו, פעילותו נגד התארגנות הסטודנטים הערבים וניסיונותיו למצוא נציגים ערבים "מתאימים" באו באיחור רב. וזה באמת מחדל מצידו של טולידאנו, מחדל שמחייב לפחות מינוי ועדת חקירה, שלא חייבת להיקרא "ועדת אגרנט". על כל פנים, טולידאנו יכול כעת להסתכן, להמר ולנסות את מזלו, ועליו לראות בשמעון פרס דוגמה למופת. איש זה, בנוסף להיותו מעין גנרל מוצלח, הוא גם פוליטיקאי מפולפל. בעצם ימי ההתקוממות העממית בגדה המערבית בנובמבר 74', מצא לו המיליטריסט התמהוני הזה לנכון לפתוח בשורה של שיחות "מרוכזות" עם "מנהיגי הגדה" מתוך תקווה "להציל" את המצב ולמצוא נציגים פלסטיניים "מתאימים" שכמותו, לצורך הישיבה בצוותא בז'נבה. והתשובה לילדותיות זו של פרס היתה סטירה מצלצלת, והפעם לא מאלמנטים קומוניסטיים או לאומיים, כי אם מידיד אינטימי, שהיה ידוע לציונים ב"אומץ לבו וביישוב דעתו ובהטפתו להבנה יהודית-ערבית", תחת הכיבוש. הסטירה המצלצלת באה משייח' ג'עברי, שקרא לפועלי השטחים הכבושים לא ללכת לעבוד בהקמת הקולוניות הציוניות על אדמותיהם.

אז שינסה טולידאנו את מזלו, שישליך את רשתו. אולי יתמזל מזלו וימצא ברשתו את אחרוני החרקים של החברה הערבית, שיעשה מהם "נציגים" של הסטודנטים הערבים... אבל אם תצא הרשת ריקה, הרי על האיש לצאת לחופשה... ארוכה יחד עם המשטר שלו.