בניסיון להגדיר את חיצוניותה של החברה הישראלית מתבקש המושג "חברה במצור". הגדרה זו אולי נכונה, אך כשלעצמה בוודאי כללית מדי. הרהור על מושג זה יכול להיעשות רק בתוך ועל סמך הרקע ההיסטורי שעליו מושג זה מושתת ואותו הוא כולל. הווה אומר: רק תודעה על הקטגוריה ההיסטורית-סוציאלית "ציונות" מאפשרת בעצם את הבנת המושג "חברה במצור" בהתגלמותו בישראל. ביקורת וניתוח המפעל הציוני מהווים מזה שנים את הנושא העיקרי על דפי עיתוננו זה. לכן, על רקע המלאכה שנעשתה בפיתוח התודעה על הציונות יש להבין את השורות הבאות.

כל "חברה במצור", לרבות הדגם הישראלי, מבטאת אופי זה בכל שטחי החיים. היא מאורגנת על פי קריטריונים צבאיים, היא מפתחת ערכים, אתיקה ותרבות בכלל בהתאם להווייתה המלחמתית. בקיצור: כל תהליך החיים החברתיים כפוף למושג המלחמה (שוב, בדברנו על מושג המלחמה כוונתנו היא למלחמה כפונקציה קבועה, הנובעת מהפרקטיקות והאידיאולוגיה הציונית). זאת כאשר חברות בורגניות אופייניות, כדוגמת ארצות אירופה המערבית, כפופות אך ורק למושג ההון.

במה ההבדל?

חברה אשר כפופה להון הרי היא חברה קפיטליסטית אמיתית, כלל תהליך הייצור וחיי החברה בכלל מודרכים על פי האינטרס "לרווח"; ראש האדם בנוי בצורה של מטבע... המיתוסים הארכאיים כמו "גאולה", "המולדת מעל הכל", נדחקו לפינה חשוכה ופינו מקום למכלול של דינאמיות ואימפולסים של חברה קפיטליסטית-ליברלית. כאן שיעבוד האדם עלה לשלב "מתקדם יותר": לאחר הפחתת ערך ומשמעות הגורמים המיסטיים הלאומניים והניצחון הטוטלי של ההון בלבושו המודרני, פותח בסיס הולם למאבק שמאלי; מאבק לשחרור האדם מהעיוות האוטוקרטי ששמו הון.

*     *     *

החברה הישראלית, ה"חברה במצור", לעומת זאת, ניזונה משני עיוותים: המלחמה וההון. טבעי, שהחברה הטומנת בתוכה מעין מיזוג בלתי מוצלח של העיוות הארכאי יחד עם העיוות המודרני, היא אומללה לאין שיעור בהשוואה עם אלה אשר משועבדות להון גרידא, או במלים אחרות: ההון הוא כמו בעל אחוזה גדולה. צמיתיו נהנים מחופש יחסי רחב ובאפשרותם לגדל פירות רבים ושונים על שדות האדון.

אדון החברה הישראלית, שהוא לעומת זאת בראש ובראשונה "המלחמה", הוא איכר אומלל ומוגבל, הן בעושרו והן באופקיו. עבדיו מעבדים את שדהו הדליל ומגדלים פרי אחד בלבד. הם חיים בבורות ובאמונה שהחווה האומללה, שעבורה הם מזיעים, היא העולם כולו. כל חייהם מאורגנים על פי הקצב המונוטוני של משק נידח וקטן זה, מבלי שהם מודעים למצב העצוב והמגוחך שבו הם מצויים.

אך נעזוב כעת את עולם האלגוריות, ונשוב לתהליך הקונקרטי: קבענו ש"החברה במצור" פיתחה ומפתחת ערכים וקני מידה אשר מתאימים למציאותה המלחמתית. כך יוצא איפוא שהחברה הישראלית, שחיה על החרב ומנציחה את המלחמה, רואה את מרכיביה (האזרחים) באופן חד ממדי: היא מבדילה בין נער וגבר על פי הכושר הצבאי; דבר שדומה מאוד לרוח השבטים הפרימיטיביים, בהם נחשב כגבר בעל הסטטוס וזכויות מלאות רק ה"איש הלוחם", לעומת הילד, האשה, הזקן, הנכה וכל היתר, אשר לא מתאימים למלחמה. כל זאת בשעה שבחברות הבורגניות המוכרות נשען הקו המפריד בין "מבוגר" ו"ילד" על קטגוריה אחרת לגמרי, אשר מתאימה למציאותן: הכושר להתפרנס, או אף לצבור הון, ההתמודדות עם החיים האזרחיים, ההתמודדות עם ההון.

בניגוד לקטגוריה הפרימיטיבית של "האיש הלוחם", בחרב או בתת מקלע, כוללת הקטגוריה של "התמודדות עם ההון" מיגוון רחב של אספקטים, כמו בשלות רציונלית אינטלקטואלית. הייתי מעז לומר, שכל עוד שלטון ההון מאפשר לפרט לפתח "פילוסופיה" (בורגנית) כביכול לשמה, אין אפשרות כזאת תחת שלטון המלחמה (-הון). זאת משום שיש בכוח ההון, כשליט אוטוקרטי, לספוג את ה"רעיון" בשלב מסוים של התפתחותו, ולעשותו כפוף לו. תחת שלטון המלחמה, לעומת זאת, חייב כל ענף, כל זרם, כל מחשבה, להיות תכליתי. כל דבר ודבר עם הולדתו חייב להוכיח את יעילותו למאמץ המלחמתי, וכל רעיון עובר דרך המסננת של "ביטחון לאומי". בקיצור, בחברה במצור אין מקום לפילוסופיה, כשם שאין גם מקום לקפיטליזם אמיתי. מבלי להיכנס לפרובלמטיקה של חברה קולוניאלית וקפיטליזם, נאמר רק זאת: אין לדבר על חברה קפיטליסטית אמיתית, כאשר יש גורמים מיסטיים אשר עומדים בדרגה לפני ההון בסדר העדיפויות. ואמנם, כך הוא המצב בחברה הישראלית.

*     *     *

כל הנאמר לעיל יישאר עקר ללא התייחסות קונקרטית למציאות. כך שאין אנו יכולים אלא לצלול לרגע למתרחש ממש מסביבנו לגבי שלטון המלחמה ותהליך המיליטריזציה בחברה הישראלית, אפילו אם ייראה המעבר הפתאומי ל"פוליטיקה" צורם מדי.

המדיניות הישראלית נתונה בלחץ הולך וגובר מצד "האפוטרופוס הגדול", ובעצם מצד העולם כולו. משקלם הכלכלי-מדיני-צבאי של ארצות ערב גובר, ואת מציאותו של העם הפלסטיני וזכותו להגדרה עצמית רק המדינאים הישראלים (ובודדים אחרים) מעיזים לשלול עוד מכל וכל. תהליך הבידוד של מדינת ישראל גובר וסתירות ה"חברה במצור" הולכות ומחריפות. תשובתה של ממשלת ישראל לגבי אתגר השלום הבורגני, כפי שמוצע על ידי המעורבים בסכסוך ומעצמות העל גם יחד, היא לאו, תוך כדי דיכוי ברברי של העם הפלסטיני באשר הוא. כלפי פנים המצב מתואר כבלתי ניתן לפשרה, או לפתרון ריאליסטי, כשהתשובה היא הגברת ה"מבצריות" והמיליטריזציה של החברה הישראלית: עלילות דם על האירגונים האנטי-ציוניים או הצעות חוק שעל פיהן ייאסר לשבע שנים כל אחד אשר "מזדהה עם תעמולת האויב" הן רק דוגמאות בולטות לכך. אך אולי כדאי לציין לפחות עוד כמה מהן, אשר מעוררות מחשבה: כאשר פעם ניסו לפחות לעשות את הרושם שהממשלה דנה בשיקול דעת באם להיענות לדרישות פדאינים אשר מחזיקים בבני ערובה, או באם להורות לצה"ל לפרוץ פנימה, הרי עתה ניתן לקציני הצבא "צ'ק בלאנקו" להכריע. גורלו של האזרח הוא איפוא בעיה צבאית גרידא, וממשלת ישראל אומרת, במלים פשוטות, לכל חוטף בני ערובה פוטנציאלי: "שמע, אצלנו לא כדאי לך להיכנס למשא ומתן, כי אנו לא נתפשר אתך. אצלנו אין לך סיכוי לצאת חי, אפילו אם זה עולה לנו בחיי בני הערובה" (דיין הלך – הדייניזם נשאר).

לאור עמדתה הפוליטית הבלתי מתפשרת של מדינת ישראל, ובמסגרת המלחמה הטוטלית אשר הוכרזה על הפלסטינים (אפילו בקמפוס התל אביבי), חלה מיליטריזציה עצומה במבנה החברה. כל אזרח הופך לחייל וכל מקום לחזית. מבצעי התנדבות כפייתיים כמו "המשמר האזרחי" (ה"מנדבים" נוהגים לבקר בבתים עצמם ולעיני השכנים הם מפעילים לחץ קולקטיבי-רפרסיבי כה רב, שרק מעטים מצליחים לסרב לגיוס). הנצחה אידיאולוגית של מצב המלחמה, עם כל הכרוך בזה... כל אלה הם היום פני החברה הישראלית. יתר על כן, נעשים ניסיונות נואשים לחזק את הצבא בכוח אדם, על ידי גיוס של אנשים אשר על פי קריטריונים מקובלים חייבים להיות פטורים משירות בכלל ("מבצע העלאת הפרופיל").

הישראלים אשר שוהים בחו"ל צפויים עתה ל"מיון" כולל ב"לוח כוח האדם של המדינה". הם עלולים לאבד את דרכונם, במקרה שהם לא ייענו לקריאת המולדת – לשוב. אפשר לסכם: האזרח הישראלי הינו במהותו ועד הסוף רכוש צה"ל. צה"ל קובע אם יש להקריבו, במקרה שהוא מוחזק כבן ערובה, וצה"ל שולל ממנו את דרכונו כאשר הוא אינו מציית לקריאתו לבוא ולשרתו. כדאי לזכור שכל זה הוא רק מעין התחלה. זהו האדם ב"חברה במצור".

 

no images were found