[מכתב למערכת "העולם הזה" ותשובת העורך:]

מי מקבל פריחה?

אני מבקש להתייחס למאמרו של יוסי ינאי "גט מתחת לחופה" ("העולם הזה" 1956).

מאמר זה מייחס לי שורה של מעשים ודברים שלא היו ולא נבראו וזאת מבלי שמר ינאי התקשר עמי כדי לאמתם.

במיוחד חייב אני למחות נגד הפיסקה, לפיה אמרתי שיש חברים בתנועת שינוי ה"מקבלים פריחה" בשומעם את השם שולמית אלוני. לא אמרתי דברים אלה ולא דברים מסוג זה.

אמנון רובינשטיין, תנועת שינוי, תל אביב

* "העולם הזה" מצטער שלא נוצר מגע עם הפרופסור רובינשטיין ערב פרסום הכתבה, כמקובל. הדבר נבע, כנראה, מאי הבנה, כאשר איש קשר מסר בטעות שרובינשטיין אינו מוכן להתראיין על נושא זה. אשר לאימרה כי שמה של שולמית אלוני "גורם לפריחה": הדבר נאמר על ידי אחת הפעילות המרכזיות של תנועת שינוי, וצוטט בשיחות של ראשי התנועה. "העולם הזה" מקבל את הערתו של הפרופסור רובינשטיין, שהוא עצמו לא חזר על פסוק זה. ("העולם הזה" מס' 1957)

*     *     *

הקטע הנ"ל נלקח מגיליון מס' 1957 של "העולם הזה" (מה-5 למארס 1975). הוא נוטף שמן זית זך של יושר והגינות. קוקי ומוקי, שני נערי הפלא של העיתונות הישראלית, אורי ואמנון, כורעים ברך בפני הוד מעלתה – האתיקה העיתונאית.

קוקי-רובינשטיין מתלונן כי יוחסו לו מעשים ודברים שלא היו ולא נבראו, בכתבה שהופיעה ב"העולם הזה", וזאת מבלי שהתקשרו עמו כדי לאמתם. מוקי-אבנרי מתנצל ומצטער שלא קוים עמו מגע מוקדם, לפני הפרסום, כמקובל.

אכן, שני פגרי נבלות "ליברליים" ו"שוחרי קידמה", שצחנתם עולה למרחקים, שהרי הם אלה שתקפו לפני חודשים ספורים את פרופסור ישראל שחק, יו"ר הליגה להגנת זכויות האדם, מעל דפי "הארץ". הם ייחסו לו "דברים שלא היו ולא נבראו", "מבלי להתקשר עמו, כדי לאמתם" ו"ללא מגע, ערב הפרסום, כמקובל".

אכן, טינופות מעוררות בחילה! בשוכבם בשערי הכנסת, כשעינם צופייה פנימה והם מנחמים את עצמם בנוסח של "עוד לא אבדה תקוותנו" להיות ח"כים – בחרו להם את שחק כקורבן, כדי לזכות בפופולריות ולרכוש תעודת יושר פטריוטית.

הם העלילו עליו כי הוא מטיף לרצח; בודה שקרים מליבו; משתמש בכספי ציבור, ועוד ועוד. וכמובן, כששחק ענה והפריך את הכזבים, סירב "הארץ" – העיתון בו עובד קוקי-רובינשטיין – לפרסם את דבריו. "העולם הזה" – עיתונו של מוקי-אבנרי – מסרב אף הוא לתת לשחק אפשרות להזים את השקרים.

באחת: אורי רובינשטיין ואמנון אבנרי העלילו על ישראל שחק עלילת-דם, פשוטו כמשמעו.

כוח פוליטי אין להם; אידיאלים ועקרונות מהם והלאה; השקר הוא נשקם; הצביעות היא שיטתם. מהי אם כן תרומתם למאבקים הפוליטיים בישראל?

הם מספקים את הריח.

ליתר דיוק: את הסירחון.

ב-10 למארס הופיעה ידיעה "מרעישה" בעיתון "הארץ" מפי כתב העיתון יהודה ליטני. נאמר בה כי העיתון הערבי "אל-קודס", הידוע בדרך כלל כתומך בכתר ההאשמי, שינה את עמדתו והפך לתומך באש"ף. בגוף הידיעה הובא אף ציטוט "מרשיע" מתוך מאמר המערכת של העיתון הערבי: "עלינו לשאול את אש"ף, עליו להשיב, ואנו נתמוך באש"ף, תהיה תשובתו אשר תהיה".

שומו שמים! עיתון פלסטיני מעז להזדהות עם ההנהגה הלאומית הפלסטינית.

"הארץ" הכתיר את הידיעה שהופיעה בראש עמוד בכותרת על פני שני טורים: "אל-קודס: אנו עם אש"ף".

למחרת, ב-11 למארס, בתחתית העמוד, הופיע "תיקון טעות" בן שמונה שורות: "הציטוט המוזכר מן העיתון נאמר על ידי נשיא סוריה חאפז אסד ולא על ידי כותב המאמר".

זה לא הפריע, כמובן, לדוקטור הרצל רוזנבלום, עורך "ידיעות אחרונות", להקדיש לכך מאמר מערכת (ב-11 למארס) בעיתונו.

הלה זעק על כך שהצנזור הישראלי לא פעל כהלכה ולא מחק את הדברים הנוראים האלה מן העיתון הערבי. ועוד הוסיף: "האחראי העיקרי להלכי הרוח שהשתלטו על עיתוני מזרח ירושלים הוא השלטון שלנו, בעל הנטייה המסויגת והאנטי-התנחלותית ביהודה ובשומרון מאז שחרורם על ידי צה"ל…".

אכן, כל דור וההרצל שלו…