כמה עניינים עקרוניים מעוררים מחשבה, כאשר דנים בסכסוכי העבודה הפורצים, חדשים לבקרים, במגזרי המשק והשירותים הציבוריים.
כוונת מאמר זה לעסוק בשני היבטים של הסכסוכים הנ"ל: מערכת היחסים שבין העובדים להנהלות ומערכת היחסים שבין העובדים להסתדרות.
הסכסוכים פורצים, בדרך כלל, כאשר במרכזם תביעות שכר, דירוג, תנאי עבודה. לכאורה כאן מתחיל וכאן מסתיים העניין. ואמנם, בחברה כמו זו הישראלית, הסוגדת לאל-הממון ולשליטה על כוח קנייה, גם העובדים משולבים, רובם ככולם, במירוץ להשגת שליטה על כוח קנייה רב יותר, אם לסגירת פערים של התייקרויות ואם לשיפור רמת-החיים של משפחותיהם. מבחינה זו אינם יוצאי דופן ביחס לכל התאגדות אחרת בכלכלה הישראלית. אלא, שבתודעה המעוותת, הזעיר בורגנית, השלטת ברחובנו, מה שמותר ליופיטר – אסור לשור. לאמור: מה שמותר לקונצרנים ולסוחרי דגים – אסור לארגוני עובדים.
וכל כך למה?
משום, שהאמת ניתנת להיאמר, כי אם יתפקדו ארגוני העובדים במערך המשקי בדומה ליזמים, לקונצרנים ולסוחרים – אין המשק יכול להתנהל ולייצר, באורח תקין, את מה שהוא אמור לייצר מדי יום ביומו. מכאן נובעת המסקנה כי תנאי לתיפקודו התקין של המשק הרכושני הקיים – קיום משמעת חמורה על ציבור העובדים ומניעת חירותו הבסיסית, האמורה להיות מעוגנת בחוק ובמשפט, לעבוד או להימנע מלעבוד.
ואמנם, כשעוקבים אחר כתבי הכלכלה ה"אחראיים" של העיתונות הישראלית הממוסדת, מסתבר שגוברת אצלם התוקפנות המילולית המופנית לעבר ציבורי עובדים המנהלים מאבקים תוך סכסוכי עבודה, וגוברת הדרישה לבוררות חובה בסכסוכי עבודה. לשון אחר: אין מסתפקים עוד בפיקוח לוחץ על השכר תוך קיזוזו המתמיד כלפי מטה, על ידי שיטת תוספת-יוקר מעוותת המפצה, חלקית ובמאוחר מאוד, על ההתייקרויות, בתנאים של אינפלציה דוהרת; אלא שעומדים להגביל גם את חופש השביתה.
העניין אינו פשוט כלל ועיקר. מצד אחד, אין ספק כי הטכנולוגיות בנות זמננו מחייבות תיאום, זימון והרמוניה על רמה גבוהה מאוד, בין כל הגורמים המתפקדים בכלכלה ובחברה. מצד שני, המשטר בו נתונה חברתנו, בנוי על אדנים של סתירה מהותית בין הצמרת הניהולית והיזמית לבין ציבור העובדים. סתירה זו מולידה, מעצם טבעה, מאבקים חוזרים ונשנים המנוהלים על-ידי העובדים כנגד הצמרת. ההסתדרות, גם אם היתה איגוד-מקצועי ראוי לשמו, מה שאיננה, אינה מסוגלת לפתור את הבעיה, לא כל שכן המערכת השיפוטית.
הדרך הנכונה לפתרון הבעיה היא בשינוי מהפכני בסדרי החברה, אשר יאפשר הרמוניה משמעותית וימנע מראש את הצורך לנהל מאבקים של העובדים כנגד הצמרת. התהליך צריך להיפתח בצעד הפשוט לכאורה: ביטול הניהול כסמכות המולבשת על העובדים וקביעתה כסמכות הצומחת מתוך ציבור העובדים, על-ידי הליכים דמוקרטיים של דיונים ובחירת נציגי העובדים לתפקידי ניהול בכל התחומים. הליכים אלה צריכים לכלול פתיחת שערי השתלמות ורכישת ידע והשכלה בכל תחום שבו יהיה לעובדים עניין.
ניקח לדוגמא את אל-על, הנמלים ומפעלי ים-המלח, אשר היו לאחרונה בכותרות העיתונים. במקום לנסות להעניש את העובדים ולחטט בצורה גועלית בלוקש המשכורת שלהם, צריך היה להציג את האמת על ההכנסות הפנטסטיות של חברי הנהלת אל-על ומועצת המנהלים שלה, לרבות כל זכויות היתר שלהם לטיסות חינם, בלתי מוגבלות, להם ולמשפחותיהם, והכנסותיהם ממענקים על נוכחות בישיבות – עניינים המסתכמים בהכנסה ריאלית של עשרות אלפי לירות לשנה לכל אחד. היו צריכים לפטר את ההנהלה ואת מועצת המנהלים, לקבוע כי שני שלישים מחברי ההנהלה ומועצת הניהול יהיו נבחרי ציבור עובדי אל-על, מכל הסקציות, באופן יחסי למספר העובדים בכל סקטור. יש לבטל את רשות הנמלים כמוסד ביורוקראטי המולבש מעל ראשי העובדים, ולקבוע כי שני שלישים מהנהלת הרשות הם נבחרי ציבור פועלי הנמלים, מכל הסקטורים. כנ"ל במפעלי ים-המלח ובכל מפעל אחר שהוא "בבעלות הציבור".
הנציגים ייבחרו לתקופה מוגדרת שבסיומה יחזרו לעבודתם הרגילה ונציגים אחרים של העובדים יחליפו אותם. ענייני הניהול יידונו על ידי אסיפות העובדים במחלקותיהם, ההחלטות ייושמו וייבדקו תוך דיונים חוזרים במסגרות החשיבה שיוקמו לצורך זה על-ידי הציבור.
דעת הקהל הבורגנית אינה מעלה כלל על דעתה אפשרות של ניהול עצמי של מפעלים משקיים על-ידי עובדיהם, המבוצע לטובת העובדים ולטובת הציבור כאחד. אך לגופו של עניין, לישראלי הרגיל אין שום סיבה סבירה לתת באדונים בן-ארי, רמז ומקלף יותר אמון מאשר בנציגי עובדי אל-על, הנמלים ומפעלי ים-המלח. נהפוך הוא!
תרגיל דומה יש לעשות גם ביחסי העובדים עם ההסתדרות. הביורוקראטיה של משרדי האיגוד-המקצועי בארץ, אבד עליה הכלח עוד לפני שנים הרבה. העובדים אינם ילדי-גן הזקוקים לגינונם של משל, וושצ'ינה ואברמוביץ'. העסקנות האיגוד-מקצועית צריכה להיות מאוישת על ידי נציגים ישירים של עובדים מן החרושת, הסדנא, המשרד, הים, השדה והאוויר. נציגים אלה ייבחרו לתקופה מוגדרת ויחזרו לעבודתם הרגילה בתום תקופת עסקנותם, כאשר הם מוחלפים בעמיתיהם. צוות הנבחרים של כלל העובדים יהווה את הסמכות הנכונה לקיום מדיניות מקצועית. בצוות כזה יתנו העובדים אמון וממילא לא יצטרכו לסור למרותו. כי צוות זה יבוא מתוכם ולא מספסלי העסקונה של מנגנוני המפלגות השליטות בהסתדרות.
בל יצפה איש כי תוכנית כזו תאומץ על-ידי אחת מן המפלגות המאכלסות את מוסדות ההסתדרות, או על ידי מוסד מיסיונרי אחר כלשהו. העובדים צריכים להכליל גורמים מתוכנית זו בכל מאבק שהם מנהלים, ולא להסתפק עוד בתביעות לתוספת הכנסה.
יום בו יחרתו ועדי העובדים את סיסמת הניהול העצמי על דגלם, ייעשה ליום היסטורי בתולדות תנועת הפועלים בארץ.