ג'ברא ניקולא (מימין) ומשה מחובר, 1968

 

‏ב-25 בדצמבר 1974 נפטר החבר ג'ברא ניקולא, לאחר מחלה ממושכת. הוא מת בביתו בלונדון משטף דם במוח. בן שישים ושלוש היה במותו.

‏ג'ברא היה יליד חיפה; בראשית שנות השלושים הצטרף למפלגה הקומוניסטית הפלסטינית, ועד מהרה הפך לחבר מרכזי במפלגה. באותה תקופה התחיל למתוח ביקורת על הסטאליניזם, אשר שלט אז שלטון מוחלט בתנועה הקומוניסטית העולמית. הדחיפה הראשונה לכך באה מקריאת מאמר של טרוצקי נגד המדיניות הרת-השואה של הסטאליניזם בשאלת גרמניה. תרגום ערבי של המאמר נדפס בעיתון מצרי, וכך הגיע לידיעת ג'ברא. כך התחיל להתקרב להשקפה הטרוצקיסטית, שבה דגל עד סוף חייו.

‏עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, נעצר ג'ברא יחד עם פעילים קומוניסטים אחרים, ונכלא במחנה מעצר אדמיניסטרטיבי, כ"חשוד באהדה לאויב". היתה בכך אירוניה מרה: כי, בניגוד לעמדת התנועה הקומוניסטית הרשמית, וגם בניגוד לרוב הטרוצקיסטים, דגל ג'ברא מתחילת מלחמת העולם בתמיכה בצד האנטי-פאשיסטי. עם הפלישה ההיטלריסטית לברית-המועצות, שוחררו העצירים הקומוניסטים וג'ברא בתוכם.

‏בשנות הארבעים הצטרף רשמית לאינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי, ולימים הפך לחבר הנהגתו העולמית של ארגון זה. עמדתה של התנועה הטרוצקיסטית העולמית בשאלות המזרח הערבי נקבעה במידה רבה תחת השפעתו. יחד עם זה נשאר חבר במפלגה הקומוניסטית. למרות שלא הסתיר את השקפתו הטרוצקיסטית, לא העזו מנהיגי המפלגה, שהיו לעומתו כחגבים מבחינת שיעור קומתם הרוחני, לסלקו. אולם הם הרחיקו אותו בהדרגה מכל תפקיד בעל השפעה פוליטית ישירה, והגבילו אותו לעבודה ספרותית. גם במסגרת זאת מצא ג'ברא מקום להפעיל את כשרונותיו: הוא פירסם מאמרים ומחקרים חשובים על ההיסטוריה והספרות הערבית, וכמו-כן עסק בתרגום ספרי מופת ללשון הערבית. במיוחד היה גאה על תרגום "סונטת קרויצר" של טולסטוי.

בתחילת 1963 ‏נתקל ג'ברא באחד הגליונות הראשונים של "מצפן" (שהתחיל לצאת בסתיו 1962), ועד מהרה נוצר מגע בינינו לבינו. התברר כי היה הרבה מהמשותף בין השקפותיו לבין השקפותינו, והוא התחיל להתקרב לאירגוננו. מאמרו הראשון ב"מצפן" (על המצב בעיראק לאחר הפיכת עבד אלסלאם עארף) ראה אור בגיליון מס' 5 באפריל 1963. ג'ברא החל לעבוד בשיתוף פעולה הדוק עם אירגוננו, ובסוף שנת 1963 הצטרף אליו רשמית.

‏לג'ברא היתה השפעה רבה ומעמיקה על קביעת דרכו של "מצפן", בעיקר בשאלות המזרח הערבי והציונות. בנידון זה ארשה לעצמי לצטט מראיון שנתתי בשנת 1972 ל"רבעון המזרח התיכון" (שיצא אז בלשון האיטלקית).

‏"הוא היה קשיש בהרבה מאיתנו, מייסדי האירגון; קשיש בעשרים או עשרים וחמש שנים. עברו עליו שלושים השנים הקודמות של תולדות התנועה המהפכנית העולמית, אך הוא לא הוכתם בצואה הסטאליניסטית. הוא זכר מניסיונו האישי דברים שאנחנו ידענו רק מתוך קריאה בספרים. במיוחד, היתה חיה בזיכרונו התקופה המכרעת של תהליך ההתנחלות הציונית. ועוד יותר חשוב מזה: היה לו בדיוק מה שחסר היה אז לנו – תפישה שלמה ועקבית על תהליך ההתנחלות הציונית, ובמיוחד על השפעת תהליך זה על החברה הערבית בפלסטין. קיבלנו ממנו תפישה שלמה ועמוקה יותר על ישראל כהתגלמות ההתנחלות הציונית. כמו-כן היתה לו תפישה על המהפכה הערבית, כתהליך אחד ובלתי ניתן לחלוקה. עמדות "מצפן" בכל העניינים הללו נתקבלו בעיקר כתוצאה מהשפעתו. כמה מטיעוניו קיבלנו מייד, משום שנראו לנו מלכתחילה כמתקבלים על הדעת. טיעונים אחרים שלו קיבלנו לאחר זמן, אולי תוך שינויים מסוימים. כמובן, לא היה זה תהליך חד-צדדי אלא דיאלקטי. על כל פנים, השפעתו ניכרת בבירור למעשה בכל גילויי הדעת שלנו על הציונות והמזרח הערבי".

‏ראיתי לנכון לצטט דברים אלה, דווקא משום שלא נאמרו לאחר מותו, אלא בעודו בחיים; יתר על כן, הם נאמרו זמן קצר אחרי פילוג מכאיב, שבו מצאנו ‏את עצמנו בפלגים שונים.

‏ג'ברא הצטיין תמיד במחשבה עצמאית, מקורית ועקבית. בשאלות רעיוניות לא היה נוהג לקבל מרות כלשהי, גם לא של אלה שאותם הוקיר והעריך ביותר. אציין בקיצור את עיקר השקפותיו על המזרח הערבי – השקפות שאותן הנחיל לרבים בארץ, באיזור ובעולם.

‏ראשית, כפי שנזכר לעיל, הנחיל לנו את ההשקפה על אחדות המהפכה הערבית. אחדות זאת היא אחדות כפולה: בזמן ובמקום. אחדות בזמן, משום שדחה בכל תוקף את הדעה שהמהפכה הערבית חייבת לבוא בשני שלבים נפרדים, אחד בורגני-דמוקראטי, ורק לאחריו ובנפרד ממנו שלב סוציאליסטי. ניתוחו ההיסטורי המעמיק על העולם הערבי הוכיח כי בחלק זה של העולם, בניגוד לאירופה, לא היה קיים ולא התפתח בזמנו מעמד בורגני נפרד מבעלי הקרקעות הגדולים, מעמד שרק הוא היה מסוגל להנהיג את המהפכה הבורגנית הדמוקראטית תוך מאבק נגד בעלי הקרקעות הפיאודליים. התנאים הקיימים בזמננו באיזור ובעולם כבר אינם מאפשרים עלייתו של מעמד בורגני מתקדם המסוגל לבצע את התפקידים הקלאסיים של המהפכה הבורגנית. לכן נשארו גם משימות אלה למהפכה הסוציאליסטית, בהנהגת מעמד הפועלים. אחדות במקום של המהפכה הערבית, משום שהערבים ברחבי המזרח הערבי מהווים אומה אחת, בתהליך של התגבשות, אומה שפוצלה על-ידי האימפריאליזם לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואשר איחודה הוא הכרחי לקידומו והתפתחותו של האיזור. איחוד לאומי זה הוא אחד מן התפקידים הדמוקראטיים אשר ‏

באזורנו אין הבורגנות יכולה למלא, ולכן נשאר גם הוא כמשימה למהפכה הסוציאליסטית. בעניין זה, של אחדות המזרח הערבי, שמר ג'ברא על הגחלת של המסורת המהפכנית שמלפני הניוון הסטאליניסטי, ושימש חוליה מקשרת בינה לבין מהפכני הדור הנוכחי.

שנית, ג'ברא היה אינטרנציונליסט ללא פשרות. ‏אחד מביטוייו של אינטרנציונליזם זה היה תמיכתו ללא פשרה בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי-ישראלי. לפי השקפתו-השקפתנו, עתידה המהפכה הסוציאליסטית האזורית להפיל את המשטר הציוני, ולשלב את העם הישראלי כשותף במדינה הסוציאליסטית המאוחדת שתקום במזרח הערבי. אבל שותפות זאת אינה צריכה ואינה יכולה לבוא מתוך כפייה לאומית של הרוב הערבי באיזור נגד המיעוט היהודי-ישראלי, אלא רק מתוך ברירה חופשית והגדרה עצמית. ג'ברא נאבק כאריה על עיקרון זה (שלא היה פופולרי בקרב רוב השמאל הערבי) ותבע ללא כל פשרה להכליל את ההכרה בזכות ההגדרה העצמית של העמים הלא-ערביים כאחד מיסודות הפרוגרמה של המהפכה הסוציאליסטית הערבית.

‏שלישית, הוא מתח ביקורת חסרת רחמים על כל גילויי האופורטוניזם של השמאל באיזור. במיוחד היה נוהג להדגיש את הצורך להיאבק מאבק רעיוני חריף נגד השפעתה הריאקציונית של הדת, ולמען שחרור האשה. הוא ביקר קשות את רוב השמאל הערבי, המגלה הססנות ואופורטוניזם בשני נושאים אלה, הקשורים כמובן זה-בזה.

‏בהערות מעטות אלה אין, כמובן, אפשרות למצות את השקפת עולמו של ג'ברא; עמדנו רק על הדברים שנראו לו חשובים במיוחד לגבי המהפכה באזורנו.

*  *  *

ג'ברא לא היה אדם "נוח לבריות". הוא היה עקשן ‏וחסר-פשרות. למרות זה, קיים שיתוף פעולה חברי ופורה גם עם אנשים שבינו לבינם שררו חילוקי דעות רציניים. כאשר הצטרף לאירגוננו ידענו כי הוא שייך לאינטרנציונל הרביעי הטרוצקיסטי, בעוד שלנו לא היה כל רצון להצטרף לאינטרנציונל ההוא. היה איפוא מקום לחשש שחברותו באירגוננו תיצור בעיות של נאמנות כפולה. אך חששות אלה הוכחו כבלתי מבוססים. ג'ברא העמיד תמיד את טובת העניין המהפכני מעל לכל דבר אחר, ובייחוד מעל לכל אינטרס אירגוני צר. הוא היה נקי לחלוטין מכל רבב של קנוניה ותכססנות בלתי-חברית. בכל חיי הפוליטיים לא פגשתי אדם ישר ממנו, הן מבחינה פוליטית והן מבחינה אישית.

מותו מהווה אבידה כבדה לתנועה המהפכנית בארץ, באיזור ובעולם, ומכה קשה לאלה שהכירו אותו מקרוב. אולם רעיונותיו כבר הפכו לנכסי צאן ברזל של חלק נכבד מהתנועה הסוציאליסטית המהפכנית, ובהם ימשיך לחיות גם אחרי מותו.

מאמר הספד נוסף על ג'ברא ניקולא, מאת עקיבא אור