‏ג'ברא ניקולא, שנפטר בלונדון בשלהי 1974, היה סוציאליסט מהפכן שניתן ללמוד ממנו רבות.

‏הוא נולד ביפו. משפחתו עברה לחיפה בתקופת מלחמת העולם הראשונה.

‏השקפותיו הפוליטיות עוצבו בשנות העשרים והשלושים, בהשפעת שלושה תהליכים חברתיים-פוליטיים:

  • מהפכת אוקטובר.
  • השתלטות סטאלין על התנועה הקומוניסטית.
  • עליית הנאצים לשלטון בגרמניה.

‏את דרכו הפוליטית החל כפלסטיני לאומני, אך במהרה הפך לסוציאליסט, למהפכן ולתומך בהישגיה של מהפכת אוקטובר; לאחר משפטי מוסקבה – למבקר סוציאליסטי של הסטאליניזם על כל תופעותיו. מאוחר יותר התקרב להשקפותיו של טרוצקי, והצטרף לאינטרנציונל הטרוצקיסטי.

לאורך כל דרכו הפוליטית אפיינה את ג'ברא תכונה מרכזית אחת: עצמאות מחשבתית שאינה כפופה לשום סמכות.

הוא העז להסתייג ממדיניותה של המפלגה הקומוניסטית הראשונה בעולם שביצעה מהפכה מנצחת, למרות שרחש הערכה עצומה למהפכה ולמפלגה. הוא העז להסתייג מדעותיהם של חבריו לאירגון ולהשקפה ­גם כשהללו היו רוב – מבלי לפגוע בהם אישית ומבלי לוותר "לטובת שלום-בית".

‏הוא היה יוצא-דופן בדור שהתחנך על ברכי הנוסחה "מוטב לשגות אלף פעמים עם ברית-המועצות מאשר להיות צודק פעם אחת נגדה", משום שהיה מוכן להיות צודק אלף פעמים נגד האירגון המהפכני, ואף נגד המהפכה עצמה, מאשר לשגות (או לשתוק על שגיאה) פעם אחת אתם.

ג'ברא מעולם לא שכח כי המהפכה עצמה –  כתהליך של שינוי המהות של ההוויה וההכרה החברתית – היא העיקר, ואילו התארגנותם של אנשים לשם מימוש תהליך זה היא בבחינת אמצעי. מבחינה זו היה יוצא-דופן גם בין חבריו לדעה, שהדגש על הצורך בהקמת אירגון מהפכני היטה אותם לפטישיזם אירגוני. עבור ג'ברא האירגון היה בבחינת אמצעי, בעוד שהמהפכה היתה המטרה שקדמה לאמצעים. שיקול של "טובת האירגון" לא מילא אצלו כל תפקיד. בהזדמנות אחת הצהיר כי "אם האנרכיסטים יבצעו את המהפכה – אלך אחריהם", הצהרה שהפתיעה את יריביו האנרכיסטים וחבריו הטרוצקיסטים כאחד.

‏ג'ברא יכול היה "להתקדם בחיים", ללמוד במוסקבה על חשבון המפלגה או לקבל תפקיד מרכזי במפלגה הקומוניסטית בארץ, אילו ויתר על ביקורתו את הסטאליניזם. רבים מחבריו לדעה עלו על דרך זו. לא הוא. "הצלחה", סטאטוס או עמדה מרכזית לא פיתו אותו לוויתור על דעותיו. מאידך, מעולם לא הרגיש כאילו "הקריב קורבן לטובת המהפכה". זו היתה הרגשה עמוקה וכנה 1.

שום טובת הנאה –  גלויה או סמויה – שהסטאליניזם או הקפיטליזם מסוגלים להעניק לא היתה בחזקת פיתוי לג'ברא, ולכן זרה היתה לו כל תחושה של רחמים עצמיים על כך ש"לא הצליח בחיים". הוא חי את כל חייו מבלי לוותר על הדברים בהם האמין ומשום כך חייו היו סיפור הצלחה ולא כשלון.

ג'ברא העריך עמוקות את השקפותיהם של מארכס, אנגלס, לנין וטרוצקי, אך מעולם לא השתמש בציטטות מדבריהם לצרכי "הוכחה". את דעותיו הביע בניסוחים משלו, מבלי להזדקק לניסוחים של סמכות עיונית או אינטלקטואלית. בדברך עימו הרגשת כי לפניך אדם החושב באופן עצמאי, ולא תלמיד חכם הנעזר במחשבותיהם של רבותיו.

ג'ברא מעולם לא "השתמש באנשים". הוא לא תמך במאבקים על מנת "לרכוש חברים לאירגון", ולא הביע דעה "מרוככת" כדי "לסבר את האוזן". את דעותיו הביע בקיצור נמרץ, בבהירות ובחדות מרבית. גם מי שלא הסכים עימו חש דרך ארץ בפני יושרו הפוליטי והאינטלקטואלי.

על עקרונותיו הגן בעקשנות, ונלחם על קוצו של יו"ד. הוא התנגד לוויתור כלשהו ללאומנות – אפילו כשהיא משרתת מאבק שנראה לו צודק. הוא סירב לנקוט עמדה של "תמיכה ביקורתית" באירגונים פלסטיניים לאומניים – למרות שתמך במאבק נגד הציונות. הוא סירב לעשות ויתור כלשהו לטובת הנאצריזם – למרות שתמך במאבק האנטי-אימפריאליסטי. ה"למרות" היה אצלו – "מפני".

בהעריכו את התהליכים החברתיים של החברה הערבית במזרח הדגיש ג'ברא כי חברה זו לא עברה התפתחות דומה לזו של החברה באירופה. המהפכה הבורגנית שצמחה מתוך העימות בין מעמד הסוחרים העירוניים לבין האצולה בעלת הקרקעות לא עברה על החברה הערבית, משום שבחברה זו לא היתה אצולה אלא ביורוקרטיה שלטונית. ג'ברא ניתח את האופי המיוחד של הפקידות השלטונית בחברה הערבית, פקידות שחכרה את הקרקעות מהמדינה והחכירה אותן לאיכרים, או גם עסקה בעצמה במסחר. הוא העריך כי המאבק נגד שכבת הפקידות השלטונית ממלא תפקיד דומה לזה של המאבק נגד הבורגנית – וערכיה – באירופה.

ל"מצפן" הצטרף ג'ברא זמן קצר לאחר הקמת האירגון ותרומתו המרכזית היתה בהרחבת התפיסה הפוליטית מגישה המצטמצמת בתחומי פלסטין לגישה הרואה את הבעיות בפלסטין כחלק מהבעיות של המזרח הערבי כולו. גישתו לא היתה פוליטית גרידא, אלא חתרה להבנת תהליכים היסטוריים בחברות שלמות.

ג'ברא סבל רבות על היותו קומוניסט בחברה בורגנית, וערבי במדינה יהודית. למרות זאת לא היה בו שמץ של גישה לאומנית 2. הוא היה מדבר אל כל אדם כשווה אל שווה, ובהופעותיו הפומביות היה מדבר לא כנואם, אלא כפי שהיה מדבר באופן פרטי. גם יריביו הפוליטיים העריכוהו וחיבבוהו. לא היה לו אויב אישי אחד. הוא היה דוגמה חיה של אדם "תם וישר".

אכן, מהפכות מעצבות בני-אדם, אך אלה המשתתפים באופן מודע בתהליך המהפכני מטביעים עליו את חותמם.

מהפכה שאדם כג'ברא היה מטביע עליה את חותם אישיותו היתה "מדליקה" גם אנשים החולקים על דעותיו. מהפכה כזאת, הנתפסת על-ידי מעצביה לא רק כמימוש דינמיקה היסטורית נתונה, אלא כעיצוב יוצר ומקורי של יחסי אנוש חדשים, זקוקה למהפכנים בעלי תכונות כשל ג'ברא.

הוא לא היה מורה, אבל למדנו ממנו הרבה.

מאמר הספד נוסף על ג'ברא ניקולא, מאת משה מחובר

 

  1. בשנות החמישים דחה בתוקף את כל הצעות הפיתוי שהופנו אליו, כמו אל אחרים, מצד עסקני מפ"ם ל"עניינים ערביים" כיוסף ושיץ ואהרון כהן. ב-1965 ניער מעליו את אורי אבנרי, שהציע לו מקום שני ברשימת המועמדים של "העולם הזה – כוח חדש".
  2. יוסף ושיץ, בספרו "הערבים בארץ-ישראל" (ספריית פועלים), בפרק על הספרות, כותב: "ג'ברא ניקולא כתב ספר קטן על 'העולם היהודי', המתאר את תולדות היהודים ואת התנועות בעולם היהודי באספקלריה קומוניסטית... אך בלי כל שנאה".