הלחץ מצד הימין הקיצוני של הממשלה בנושא ההתנחלויות הוליד לבסוף פרי באושים. הממשלה "החליטה" על הקמת מרכז תעשייתי במעלה אדומים, כ-20 ק"מ ממזרח לירושלים. אנשי "השמאל הציוני" הסתפקו בדרך כלל בהשמעת מחאות בקול ענות חלושה.

*     *     *

ב-28 לינואר, שנה זו, השתתפו חברינו בהפגנה שקראה: "לא – למעלה אדומים!" בהפגנה, שנערכה בירושלים, השתתפו גם חברי קבוצות שמאל אחרות וסטודנטים ערבים.

בירושלים: יהודים וערבים בהפגנה נגד מעלה-אדומים...

 

בזמן ההפגנה התערבה המשטרה ללא סיבה, ועצרה את אחד ממארגניה

 

*     *     *

ב-3 לפברואר נערכה הפגנה מטעם "הליגה לזכויות האדם" נגד המעצרים המינהליים. ההפגנה נערכה מול הכנסת, בירושלים. גם שם השתתפו חברינו.

ובלונדון: ישראלים ופלסטינים בהפגנת סולידאריות עם ישראל שחק, יו"ר "הליגה לזכויות האדם"

 

*     *     *

ב-26 לינואר אירגן "ועד הסטודנטים הערבים" באוניברסיטת תל אביב סימפוזיון על השאלה הפלסטינית. כיוון שאגודת הסטודנטים ושלטונות האוניברסיטה סירבו לתת אולם לכינוס, נערך הסימפוזיון בחצר הקמפוס. הממטרות השקו את המדשאות מהבוקר (היה זה יום חורף גשום) כדי למנוע את קיום התוכנית. כאשר התאספו סביב הרמקול כ-100 סטודנטים ערבים ויהודים, ניסו מספר קיצונים מאנשי הימין להפריע לדוברים. במקום פרצה קטטה... ולאחריה נמשך הסימפוזיון כמעט ללא הפרעה.

אירוע זה לא היה מקרי. הוא היה שלב במסע ההטרדות והדיכוי, שמנהל הממסד הציוני נגד הסטודנטים הערבים.

*     *     *

ההתנכלויות הגיעו לשיא חדש כאשר, ב-12 למארס, הודיעו ועדי הסטודנטים הערבים על כינוס אסיפה בקמפוס של אוניברסיטת בר-אילן, במחאה על יחס שלטונות האוניברסיטה כלפיהם. סטודנטים אשר באו להשתתף באסיפה לא הורשו להיכנס לשטח הקמפוס וגורשו באלימות. סטודנטים ערבים, הלומדים בבר-אילן, הוכו בידי קבוצת בריונים, וחלקם אף הוצאו בכוח אל מחוץ לשטח הקמפוס. כל אלה הגיעו לבסוף לקמפוס של אוניברסיטת תל אביב, שם קיימו, ביחד עם סטודנטים ערבים ויהודים מקומיים, הפגנה אשר קראה "לשלום, לשוויון ולאחווה", "להכרה רשמית בוועדי הסטודנטים הערבים" ו"להפסקת מסע ההטרדות" נגדם.

ציונות בלונדון

בשבוע הראשון של חודש מארס הוצג בלונדון סרטם של שני ישראלים – שמעון לוביש ואורי דייוויס, "להיות עם חופשי". הסרט, שעל צילומיו עמל לוביש במשך חודשים, בישראל ובשטחים הכבושים, לא נשא חן בעיני מיליטנטים ציוניים הפועלים בלונדון. לכן הם החליטו לפוצץ את ההצגה.

הם הופיעו באולם, שהכניסה אליו היתה חופשית, וניסו לקרוע את המסך. התנגדות המארגנים וקהל הצופים הרתיחה את הפעילים הציוניים. לכן תקפו את אורי דייוויס אישית ופצעו אותו בפניו, עד שנזקק לטיפול רפואי (4 תפרים בפנים).

כאשר שככה המהומה קם אחד בשם מרטין לובובסקי, פעיל ציוני ידוע בבירת בריטניה, והכריז: "הקהילה היהודית בבריטניה לא תסבול את פעולותיו של דייוויס, ואם לא יחדל – נדאג לחסלו!" כמובן, שום מוסד מוכר וידוע של יהודי בריטניה לא פירסם החלטה מטורפת שכזו. היתה זו יוזמה של החוגים היותר קיצוניים בקרב הציונים המקומיים, שנואשו מכל דרכי ההסברה השגרתיות והחליטו לקחת את העניינים לידיהם: להילחם נגד כל מי שמוקיע את מדיניות הכיבוש והדיכוי, ובראש ובראשונה נגד מה שהם קוראים "היהודים שונאי עצמם".

מלון סבוי – מהר, מהר, מהר... אפילו במחיר חיי אדם...

מי הם אלה המופקדים על שמירת ביטחונך והבטחת חייך? מה הולך בראשם? כיצד הם שוקלים שאלות של חיים ומוות? מי הם אלה המחליטים בשאלות מלחמה ושלום?

לעתים הם "נתפסים על חם" ומתגלה פרצופם האמיתי. מקרה כזה אירע לאחרונה בפרשת "סבוי".

תחת הכותרת "כך התקבלה ההחלטה לתקוף את המחבלים" פירסם הכתב שלמה נקדימון ב"ידיעות אחרונות" (9 למארס) ציטוטים מפי ראש הממשלה ומפי שר הביטחון. והרי ידוע נקדימון כאשף ההדלפות של ישראל, מעין "מוסד של איש אחד".

זמן קצר לאחר שהגיעו הידיעות על תפיסת "סבוי", בשעה 00.25, קבע [יצחק] רבין: "צריך לפעול מהר ולפני שהעולם יתרשם שהם שולטים בתל אביב". גם [שמעון] פרס מחליט מיד כי יש לפעול בלילה. "הצמרת הביטחונית" מתכנסת, ועוד בהיותה מחוסרת אינפורמציה "רבין לוחץ על פעולה מהירה". ופרס: "העיקרון של הפעולה שלנו הוא לא להיכנע... להפתיע אותם – ולהימנע מאבידות".

בשעה 01.00 – "הרמטכ"ל מוסיף מידע... אין ידיעות לגבי אנשים שבתוך המלון..."

ושוב: "הצעותיו של רבין מרחיקות לכת משל ההצעות האחרות".

בשעה 01.25 – "אלוף (מיל') זאבי מדווח מהשטח... במלון אין עולים חדשים..."

01.45 – "דיווח משטרתי: יש הרבה בני ערובה...". פרס: "אני מעדיף שהחבר'ה יפרצו, אחרת העניין מסתבך...". הרמטכ"ל: "אפשר לבצע את הפעולה תוך כדי דיבורים אתם". רבין: "לעשות מהר ככל האפשר... אם לא נמהר – ייווצר מצב חדש שנצטרך לכנס את מליאת הממשלה".

02.15 – רבין, ברשת הקשר לזאבי: "צריך לחסל את הפרשה מהר ולא לנהל עמם משא ומתן בלב תל אביב".

02.35 – רבין: "החלטנו לפרוץ ויהי מה – וצריך לפעול מהר. לא בא בחשבון שום משא ומתן. אני נגד כל סחבת שהיא". פרס: "ההחלטה קיימת, אבל יש בני ערובה בפנים ולא ידוע מספרם המדויק ומיקומם..."

רבין: "את ההישג הפוליטי-פסיכולוגי המחבלים כבר השיגו. עלינו עתה לפעול מהר, ולמחוק את האפקט הזה ככל האפשר. ייתכן שכל העולם מקשיב עתה לנעשה בשטח. באמריקה זו שעת לפנות ערב ולכן צריך לפעול מהר..."

03.15 – "במקום נראה אל"מ עוזי יאירי מתרוצץ אחוז התלהבות המעשה – המזכירה ימים עברו בקריירה הביטחונית המזהירה שלו".

שלמה נקדימון מסיים את הכתבה שלו – שאיש מגיבוריה כלל לא ניסה להכחישה – באירוע שהתרחש כשלוש שעות לאחר שהתרחשה הפריצה למלון: 08.00 – "הממשלה מתכנסת לדיון מיוחד וסומכת ידיה על ההחלטות שקיבלו ראש הממשלה, שר הביטחון והרמטכ"ל..." אכן, "סדרי שלטון תקינים"!

שימו לב לגימיק הציני של ראש הממשלה, בבואו לחרוץ גורל חיי אדם: "באמריקה זו שעת לפנות ערב ולכן צריך לפעול מהר..." למה? כי בעוד זמן קצר יופיעו העיתונים היומיים [הכוונה כנראה למהדורות החדשות בטלוויזיה] בניו יורק.

מטורף? ציני? מסליד? מפחיד? יציע מישהו מחסידי המשטר הקיים מילה מתאימה יותר, "מנומסת" יותר. אדרבא!

ואל יבואו להסביר כי "רבין חלש", "מפוחד", "חושש מביקורת". כל זה נכון אמנם, אך אין בו כדי להסביר "אישים חזקים" כמו פרס, דיין, גולדה ובן גוריון, שלחובתם יש לזקוף פרשיות מזוויעות לא פחות, ואפילו יותר.

עסק ביש

לאחרונה צצה שוב פרשת "נידוני קהיר", עליהם הוטל לבצע משהו שנקרא "עסק ביש" בשנת 1954. בקצרה: בשנה ההיא הודאגה הצמרת המדינית-ביטחונית של ישראל מן האפשרות שיתהדקו יחסי מצרים עם ארצות הברית, ויפונו הבסיסים הבריטיים במצרים. שקלו ודנו, והחליטו להטיל על חבורת צעירים יהודים ממצרים משימה שנועדה "לשנות את פני ההיסטוריה". הרעיון היה להטיל פצצות במוסדות אמריקאיים ובריטיים בערי מצרים, לסכסך את המעצמות האימפריאליסטיות עם מצרים; למנוע התקרבות אמריקאית ופינוי בריטי. לצורך זה פקדו על הצעירים היהודים הציונים, שהועסקו עד אז בריגול "שקט", להטיל את הפצצות. וכך עשו, עד שנתפסו. שניים נידונו למוות, אחד התאבד בכלא והשאר נידונו לתקופות מאסר ארוכות.

עתה מתברר, לטענת המבצעים, ששוחררו לאחר מלחמת יוני 1967 במסגרת חילופי שבויים עם מצרים, כי הצמרת המדינית-ביטחונית הישראלית הפקירה אותם. הם טענו בשידור טלוויזיה, כי ישראל כלל לא דרשה את החלפתם לאחר מלחמת סואץ, ב-1956, וכי נותרו בכלא 12 שנים נוספות.

למה? כי הוגי הרעיון המטורף – להטיל את הפצצות בקהיר ובאלכסנדריה – חששו ששחרורם יפוצץ את הפרשה, אותה ניסו לשמור בסודי סודות.

כמובן, אין זה מענייננו ללחום את מלחמתם של סוכנים חשאיים בשירות ממשלת ישראל, שהופקרו במשך שנים, אך הלקח ברור: מנהיגי ישראל, המטיפים מוסר לעולם כולו, ידיהם מגואלות בדם – של ערבים ושל יהודים. וכמובן, הכל בשם ה"ביטחון" ובשם ה"שלום", תוך שמירה על "טוהר הנשק".

*     *     *

בשעת הכנתו של גיליון זה התרחש פילוג באירגון הטרוצקיסטי, "הליגה הקומוניסטית המהפכנית", המוציא את העיתון "קול המעמד" (– הסקציה הישראלית של האינטרנציונל הרביעי, שהשתמשה במשך קרוב לשלוש שנים בשם "מצפן" לעיתונה). אחד מן הפלגים שלח למערכת עיתוננו מכתב לפרסום. כותבי המכתב מסבירים בו כי "השאלות הפוליטיות שסביבן התרחש הפילוג, הצעדים האירגוניים שליוו אותו, הינם בעלי חשיבות לשמאל כולו, וזאת הסיבה שאנו מבקשים לפרסם את מכתבנו מעל דפי עיתונכם".

אנו נפרסם את המכתב במלואו בגיליון הבא שלנו. כמו כן נפרסם בו תרגום עמדתם של טרוצקיסטים מלבנון, ביחס לתוכניות בדבר הקמתה של מדינה פלסטינית בשטחים הכבושים עתה בידי ישראל. יש לנו עניין מיוחד בפרסום זה; ראשית, בגלל החשיבות שאנו מייחסים לעמדותיהן של הקבוצות המהפכניות בעולם הערבי, ושנית: עמדתם של הטרוצקיסטים הלבנוניים מוכיחה עד כמה מופרכות טענות הטרוצקיסטים בישראל (כדוגמת "קול המעמד"), שהועלו נגדנו ונגד אחרים, כאילו כל תמיכה, ותהיה אפילו מסויגת, במאבק הפלסטיני להקמת מסגרת מדינית עצמאית בשטחים הכבושים – לאחר שיפונו – הינה פרו-אימפריאליסטית ופרו-ציונית.

אגב, סיכום עמדתנו בשאלה הפלסטינית התפרסם בעברית בגיליון הקודם של "מצפן" ובחוברת "דפים אדומים". קוראים מעוניינים יפנו למערכת. בגיליון זה מתפרסם תרגומה המלא של עמדתנו לערבית.

מערכת מצפן