הלאומיות הערבית והפלסטינים ‒ עמנואל דרור (פרג'ון)

מאבק לאומי ומאבק מעמדי

ראיונו המפורסם של [נאיף] חוואתמה לעיתון "ידיעות אחרונות", פעולת מעלות וכן שורה שלמה של הצהרות פשרניות ומעשי-נגד מכל הסוגים, היכו בתדהמה חוגים רבים: מה משמעותה של הסתירה הזאת, בין פשרנותו של חוואתמה הגובלת בהתרפסות לפני השמאל הציוני, ובין נקיטת אמצעי מאבק אלים המעיד על קיצוניות ואי-התחשבות בתודעת ההמונים הישראלית וב"חוגים מתונים"? יש הטוענים: "מטרתו של חוואתמה היא פשרה עם הציונות ואמצעיו לחץ וטרור", ויש הטוענים: "מטרתו טרור והרג יהודים ואמצעיו התעמולתיים דיבורים רכים ופשרניים".

כדי להבין את סוד הסתירה הזאת עלינו לבחון את התפתחותה של התנועה הלאומית הפלסטינית, על רקע המיבנה הפוליטי במזרח-התיכון. מיבנה שהתייצב עתה במשטרים הבורגניים-לאומיים, העומדים כולם על רמת התפתחות חברתית-היסטורית שווה, פחות או יותר. התנועה הפלסטינית, על כל שלוחותיה, לא חרגה מעולם בצורה ממשית מהמסגרת הכללית של התנועה הלאומית הערבית. תנועת ההתנגדות הפלסטינית ניזונה, באופן חומרי ואידיאולוגי, מהמשטרים הערביים ומהאידיאולוגיה שלהם, היא הלאומיות הערבית. לכן משתקפים בתנועה זו כל האספקטים החיוביים והשליליים של הלאומיות הערבית: ההישגים הגדולים, מהלאמת תעלת-סואץ, דרך שחרור אלג'יריה, ואם תרצו, עד כיבוש קו ברלב, מבליטים את יכולתה וחשיבותה של התנועה הלאומית הערבית. לעומתם, חוסר האונים של התנועה הפלסטינית, טבח ספטמבר 1970, התבססותה של הציונות באזור, המבליטים ומסמלים את המגבלות ההיסטוריות של הלאומיות הערבית: מסתבר שבעיית פלסטין, ולמרות היותה בעיה לאומית ממדרגה ראשונה, לא נפתרה על-ידי תנועה הרואה את העולם, ופועלת בו, במסגרות לאומיות תוך התעלמות מהבעיות המעמדיות וניגודי האינטרסים בתוך כל אומה. המשטרים הערביים מסוגלים אולי להגביל את המונופול הציוני בפלסטין, ולחסום את השתוללות הציונות ברחבי המזרח-הערבי, המשרק, אך הם חסרי אונים, מעצם טבעם, לפתור בעיה זו, כלומר, להגשים ולהבטיח את מימוש הזכויותל האנושיות והפוליטיות-לאומיות של בני העם הפלסטיני במולדתם.

מכאן נובעת התייחסותנו לתנועה הפלסטינית בכללותה: תנועה זו רואה זאת מתפקידה לחולל בפלסטין מה שעשה נאצר במצרים, הפל"ן באלג'יר, קאסם בעיראק והבעת' בסוריה. הישגיהם של אלה, אל עף מוגבלותם, מהווים שלמות מסוימת ‒ ביסוס עצמאות מדינית ומעמד בורגני מקומי, אפילו הוא חלש ומשולל כל עצמאות כלכלית וצבאית כלפי הכוחות האימפריאליסטיים העולמיים. אך התנועה הפלסטינית, למרות היותה חלק מהתנועה הלאומית הערבית, אינה מסוגלת להתקרב להישגים אלה. מדוע? ‒ באופן כללי, בגלל יחסי הכוחות השוררים בין העם הפלסטיני לבין הציונות. מצד אחד מוכנים המשטרים הערביים להקריב רק מעט מאוד במאבק נגד הציונות, כל עוד זו אינה מסכנת אותם באופן ישיר. ומצד שני מהווה הציונות בעתיד הנראה לעין מבצר שאין מוותרים עליו בקלות, ושנאמנותו (ולכן ערכו) גדלה עם תלותו באדוניו האימפריאליסטיים.

כמובן, לחץ חיצוני ערבי ואמריקאי מדגיש את הסתירות הקיימות, בין האינטרסים של הציונות לבין האינטרסים של העם הישראלי, ומעודד את התפתחותן, אבל רק פנייה רחבה של ישראלים נגד הציונות עשויה להפיל אותה. כלומר, רק מאבק יהודי-ערבי משותף, ובמסגרת הלחץ הפוליטי-צבאי של העולם הערבי על הציונות, המנצל את הסתירות הנ"ל, יכול לערער ולחסל את שלטון המשטר הציוני בישראל.

מאבק משותף, יהודי-ערבי, נגד הציונות, חייב להיפגש עם מאבק ההמונים במזרח הערבי נגד מדכאיהם הישירים, הלא הם המעמדות והמשטרים השליטים באזור. הם ייפגשו ויעזרו זה לזה, כי הם מתנהלים על המישור ההיסטורי היסודי ביותר של מאבק והתפתחות ‒ מישור מלחמת המעמדות. לא יתכן מאבק ערבי-יהודי עקבי ובעל נשימה ארוכה, אלא אם הוא מאבק מעמדי. לכן פנייה רחבה של ישראלים נגד הציונות חייבת להיות פנייה של מעמד הפועלים הישראלי. מעמד זה מנוצל ככל מעמד פועלים בארץ קפיטליסטית, ויותר מכך: הוא משמש בשר תותחים במלחמות הציונות להרחיב את הקולוניה ולהשליט סדר במזרח התיכון.

חלקם של בני העם הערבי פלסטיני במעמד הפועלים בישראל ילך ויגדל ומאבקם המעמדי המשותף עם הפועלים היהודים הוא הבסיס המוצק היחיד למאבק אנטי-ציוני. לכן חייבת תנועה פלסטינית מהפכנית להעמיד את המאבק המעמדי במרכז הפעילות שלה, כמובן בלי להפריד אותו מהמאבק האנטי-ציוני. הבעיות החומריות היום-יומיות של פועלים יהודים ופלסטינים ושל מעמד הפועלים במזרח התיכון חייבות להיות במרכז הדאגות שלה.

כיון שהמציאות האובייקטיבית היא מציאות מעמדית, הרי תודעה מעמדית אין לה צורך, ואין היא סובלת שקרים, חצאי-אמת וטישטושים. עליה להקיף ולהבין את המציאות החברתית בכללותה, ללא כחל וסרק. במציאות זו אין כל דירוג של חוסיין וסאדאת כאויבים משניים של המעמדות המדוכאים במשרק, לעומת הציונות והאימפריאליזם כאויבים ראשוניים. ולכן, תנועה פלסטינית, המתפתחת בניגוד אמיתי ושלם לסטאטוס-קוו, אינה יכולה לעשות הבדלות ודירוגים. היש הוכחה טובה מטבח ספטמבר 1970 לקביעה פשוטה זו? סאדאת אף אישר זאת, כאשר איים במלחמת-אזרחים שניה בירדן, אם לא יואילו הפלסטינים להכיר בחוסיין כמלכם.

כאשר חוואתמה פנה עורף, באופן החלטי וסופי, לאמצעים התואמים מאבק מעמדי, ופנה לאמצעים התואמים מאבק לאומי, לא היה זה מקרה. זו היתה עדות חיה לסיומו של מעגל היסטורי, אותו עברה החזית העממית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (חע"ד). מעגל שהחל בניסיונה לצאת מזרועותיה החובקות-כל של התנועה הלאומית הערבית, ולייסד זרם עצמאי בעל ראייה מעמדית, על-לאומית, כלומר, מציאותית, של בעיות היסוד במזרח הערבי. אך חע"ד המשיכה להיות כבולה למרכז הכובד של התנועה הלאומית, שהיא בהקשר הפלסטיני ‒ הפתח.

לאחר מלחמת אוקטובר 73' חזרה חע"ד לחיקו של יאסר ערפאת ‒ גיבור הלאומיות הפלסטינית; ערפאת התמיד ושמר על זהותו המעמדית והאידיאולוגית. בעייתו היחידה ושורש כישלונו נבעו מחוסר האפשרות האובייקטיבית  למצוא פתרון לאומי לבעיית פלסטין. לעומת זאת, חע"ד המנפנפת לשווא בדגל הסוציאליזם ומלחמת המעמדות, תוך שיתוף פעולה מלא וחיכוך מתמיד לצידו השמאלי של ערפאת, ראויה להוקעה ולחשיפה על-ידי הסוציאליסטים המהפכניים.

הלאומיות הערבית

למרות שעקבנו אחרי ההיגיון של מאבק לאומי מול מאבק מעמדי במשרק לאור בעיית פלסטין, ולמרות מרכזיותה של בעיה זו, היא מהווה רק אחת מבעיות היסוד של האזור, ולא בהכרח החשובה שבהן.

מצרים, עשרים ושתיים שנה לאחר עליית נאצר לשלטון, היא עדיין הארץ בעלת אוכלוסיה החיה ברמת בריאות מהנמוכות ביותר בעולם: 90% מהאוכלוסיה נושאים עליהם את כל המחלות המדבקות האפשריות, מסיפליס ועד בילהרציה, כולן מחלות הגורמות למוות איטי של נושאן. ואמנם, לפי דיווחים שונים (Aid Report, 1970) אורך החיים הממוצע במצרים, וכן בסוריה, הוא 35‒40 שנה. במצרים, בגלל יוקר המחיה חייב עובד חקלאי לעבוד יומיים, ב-1974, כדי לקנות את כמות המצרכים שאותה יכול היה לקנות ב-1952 בשכר יום עבודה אחד! תוכניות השבחת הקרקע נכשלו והביאו לאבטלה חריפה של עובדים חקלאיים: תעסוקה של 180 יום בשנה בשדות עמק הנילוס נחשבת לתעסוקה מלאה. כל זה כאשר שכר העבודה הוא כ-20 גרוש ליום: מחירה של כיכר לחם הוא שני גרושים, ומחיר דונם אדמה 250 לירות מצריות! (Le Monde, 5 ביולי 1974).

במישור הטכני-צבאי: בל נשכח כי למרות כל ניסיונות הטישטוש של סאדאת התגבר עליו הצבא הישראלי, וזכה בניצחון צבאי באוקטובר 1973. צבא מצרים אינו מסוגל להגן על אדמתה ועל עריה מול הצבא הישראלי הנתמך על-ידי ארצות-הברית. לשם השוואה נזכיר, שהצבא העממי הסיני הנחיל תבוסה מלאה לצבא ארצות-הברית, שנתיים אחרי כיבוש השלטון בידי המפלגה הקומוניסטית הסינית (מלחמת קוריאה); שלא לדבר על מלחמת העם הווייטנאמי בארצות-הברית…

אנו רואים שההנהגות הבורגניות בעולם הערבי הצליחו לבסס את עצמן. אולם, בנוגע לפתרון הבעיות הכלכליות היסודיות, בעיות בריאות ותרבות, חלה התקדמות נעטה בלבד, ולעתים אף נסיגות. וזאת, למרות התרכזותן של ההנהגות הלאומיות בבעיות המקומיות של כל אחת ואחת. התרכזות זו היא כל כך שקופה וידועה, עד שאיננה זקוקה כמעט להוכחה: מהו האינטרס המיידי של קדאפי ומשטרו לחלק את עושר-הנפט של ארצו בצורה שווה על 40 מיליון מצרים, או 100 מיליון ערבים? החסר סאדאת כאבי ראש כדי שיחפש צרות באיחוד עם עיראק, על כל בעיותיה עם הכורדים ועם השיעים? כלום יכולה כלכלת סוריה לצאת מחממת הגבולות ולעמוד בהצפה של סחורות זולות המיובאות דרך לבנון? היתכן באמת לפתוח את הגבולות ולייסד "שוק ערבי משותף"? האם יכולה עיראק, או סעודיה, להשתתף בחרם של ממש למען האינטרס הערבי, כאשר כל קיום הבורגנות תלוי במכירת נפט?

שאלות פשוטות אלו מראות את אי האפשרות המוחלטת של הגשמת הצורך הלאומי של איחוד המשרק. אולם, רק איחוד כזה יכול להביא עצמאות כלכלית וצבאית לעם הערבי כלפי האימפריאליזם. התגברות על האנוכיות שמקומית מצריכה את הפלת המשטרים הערביים, החוסים בחממת הגבולות והצרים זה את זה.

לנוכח האנוכיות המגוחכת הזאת עולה השאלה, מדוע נשענים משטרים אלה כולם על אידיאולוגיה כלל-ערבית, הרואה את העם הערבי כולו כיחידה בעלת "יעוד היסטורי משותף"?

בעצם אין כאן שום דבר מפתיע, כי בסופו של דבר, המשטרים הערביים נשענים זה על זה, והם מבינים זאת היטב. יותר מכך, המנהיגים הלאומיים, מנאצר עד ערפאת, נשענים על תמיכה המונית הרחק מעבר לגבולותיהם. כדי להתקיים ולהגשים את האינטרסים המקומיים שלהם, עליהם לתאם את פעולותיהם עם כיווני ההתפתחות בעולם הערבי, ולדאוג לתמיכה כללית בהם. נאצר למד שיעור זה בימי מאבקו למען הלאמת תעלת-סואץ והוצאת החיילים הבריטיים מהדלתה ומהתעלה. בימים רחוקים אלה קיבל נאצר עזרה חיונית ויעילה מן ההתלהבות ההמונית שאפפה את צעדיו. עזרה זו היתה המקור העיקרי לכך, שהצליח ב-1956 להפוך כישלון צבאי לניצחון מדיני מזהיר.

אידיאולוגיה לאומית מקומית, סורית, מצרית או אחרת, מעולם לא הצליחה להפוך לאידיאולוגיה שלטת, או אפילו לכבוש לה עמדות-כוח ממשיות. היא איננה מתאימה, בשום אופן, לשאיפות ולהכרה של הערבים במשרק, ואין היא מאפשרת למשטרים הערביים השונים לעורר הזדהות כלל ערבית ולעזור אחד לשני. דמותם של סאדאת ופייסל נחוצה כיום ליציבות המשטרים בירדן, בתימן ואפילו בעיראק. האם יכול היה חוסיין לטבוח בפלסטינים ללא חיוכיו וחיבוקיו המעודדים של נאצר? האם יכול היה סאדאת לקבל את התעלה ללא הזדהותו של פייסל ועזרתה של סוריה? האם היו האמריקאים נשארים אדישים בעת מלחמת אלג'יריה, ללא העורף הערבי העצום, שבלעדיו היו בוודאי שוקלים עזרה צבאית לצרפת, עזרה שאותה הושיטו בנדיבות רבה בזמן מלחמת צרפת בווייטנאם?

התנועה הלאומית הפלסטינית

עוד לפני יוני 1967 הבינו פלסטינים רבים את אופיה של התנועה הלאומית הערבית. הם הבינו שאם כי חייב משטרו של נאצר להסתמך על תמיכת העם הערבי כולו, הרי הוא אינו מסוגל, או מעוניין, להרחיק לכת בהקרבה למען בעיות שאינן קשורות באופן ישיר לאינטרס המקומי של הבורגנות המצרית. רק הפלסטינים עצמם יכלו להקים מוקד של התנגדות נחרצת ובלתי מתפשרת להשתלטות המוחלטת של הציונות על פלסטין. הם הבינו שאל להם לסמוך על נאצר, הבעת' או פייסל, בניסיונם להשיב את זכויותיהם היסודיות על כנן. הציונות היא אמנם אויבת העם הערבי כולו, אך בשאר חלקי המשרק סולק שלטונו הישיר של האימפריאליזם. נוכחותו הפכה לכלכלית-חברתית, נוכחות המסתמכת על מעמדות מקומיים מבוססים למדי. בעיני ההמונים הערבים במשרק, פלסטין נותרה פיסת האדמה הערבית האחרונה שיש בה נוכחות צבאית-קולוניאלית ישירה. ולכן נראתה בעיית פלסטין עד 1967, כמו שריד מתקופה קודמת של שלטון זר. שריד שבבוא העת ייעלם מהמפה בדרך זו או אחרת.

מלחמת 67' היוותה הוכחה ניצחת, למי שהיה זקוק להוכחה אחרי 1956, שהדבר אינו כך. לא מקרה הוא, שהתנועה הפלסטינית זכתה להצלחה כה רבה, דווקא כאשר פגעה הציונות בצורה אנושה באינטרסים המיידיים של העמים והמשטרים הערביים במצרים, בסוריה ובירדן, ב-1967.

בהסתמכה על צירוף נסיבות זה, ובפועלה כאגף פלסטיני של התנועה הלאומית הערבית, הצליחה אמנם תנועת ההתנגדות (אירגון השחרור הפלסטיני ‒ אש"ף) לעורר את העם הפלסטיני לדרגה גבוהה של פעילות ומעורבות פוליטית, ושל מאבק מזוין נגד הציונות. הזרמים העיקריים של התנועה, מהפתח ועל החזית העממית לשחרור פלסטין (בראשות ג'ורג' חבש), מאירגונו של ג'יבריל ועד חע"ד, כולם ריכזו את מאמציהם בפתרון בעיית פלסטין, לה קראו "הביע המרכזית", או "הבעיה הראשונית". הם התייחסו לכל שאר הבעיות בעולם הערבי כבעיות משניות, וקראו לחבריהם "לא להתערב בעניינים הפנימיים של מדינות אחיות" (חע"ד ניסתה לחרוג מכך בעבר, כאשר השתתפה במאבקים מעמדיים בירדן, ואף בלבנון, אך לרוב נמנעה מהתנגשות עם משטרים ערביים אחרים).

לסיכום: אותה מדיניות שנקטו בה נאצר, קאסם והבעת' כלפי פלסטין, ננקטה על-ידי התנועות הפלסטיניות כלפי העמים הערביים האחרים ובעיותיהם. האידיאולוגיה הלאומית הערבית לבשה צורה של "אחדות העם מול האויב הציוני". בכך שימשה כלי, לא לליכוד לאומי אמיתי, אלא להיפך, להצטמצמות כל הנהגה בורגנית בבעיותיה המקומיות, תוך הימנעות מהתערבות בבעיות כלליות של העולם הערבי.

עד ספטמבר 70', ובמידה מסוימת עד אוקטובר 73', נטלו הפלסטינים על עצמם את רוב המלאכה הקשורה ל"שחרור פלסטין". הביקורת היחידה שלהם על מדינות העימות היתה, שהן מנסות להביס את הציונות באמצעות צבא סדיר, דבר שלדעת הפלסטינים אינו תואם את התנאים המיוחדים. לכן נערכו הם להיאבק בציונות באסטרטגיה של מלחמת גרילה, או מאבק עממי ממושך לשחרור לאומי, שצריך היה להתנהל לפי התקדימים ההיסטוריים בסין, וייטנאם, אלג'יריה, קובה וכו'.

לא נתעכב כאן על השטות היסודית הזאת ‒ לראות ב"מלחמת שחרור עממית" לא יותר מאשר טכניקה של מלחמה. נעיר רק, שמלחמת שחרור עממית היא צורה היסטורית מיוחדת של מלחמת המעמדות, בה נלחמים איכרים עניים ופועלים נגד מדכאיהם המעמדיים. הצביון הלאומי של המלחמה התבטא תמיד בכך, שהמעמדות השליטים נתמכו על-ידי כוחות אימפריאליסטיים זרים ושירתו אותם.

מאורעות "ספטמבר השחור" היוו הוכחה ניצחת לכישלון התפיסה הלאומית של שחרור פלסטין: ברגע בו היוותה התנועה הפלסטינית מכשול ממשי למשטרים הלאומיים הערביים, לא היססו אלה לפנות נגדה, או להישאר אדישים, כאשר ריחפה סכנת חיסול על ראשה. מלחמת האזרחים בירדן, בחסות המשטרים הערביים ובפיקוח ישראל וארצות-הברית, היתה הביטוי המושלם של יחסי הכוחות ושל אופיים של המשטרים, ואבוי לי שישכח שיעור חשוב זה וינסה לטשטשו! כישלון זה זרע בלבול גמור בקרב הנהגת התנועה הפלסטינית ושרידיה. דרכה העצמאית, בתור תנועה לאומית פלסטינית, נחסמה באופן אכזרי, ושום מוצא לא נראה אז לעין.

והנה, באוקטובר 1973 פתחו מצרים וסוריה לפלסטינים דרך להצלתם: הן הוכיחו שלחץ צבאי על ישראל, על-ידי צבאות ערביים סדירים, עשוי לתת פרי. ערפאת וחוואתמה קפצו על המציאה, והחליטו מייד להשתלב במהלכים הערביים כדי לנסות להשיג את מטרותיהם הלאומיות: דמוקרטיה וחופש מינימליים לערבים הפלסטינים. לשם כך צריכים היו לנסח תוכנית פשרה מרחיקת-לכת, שתאפשר להם לתאם את צעדיהם עם סאדאת. תוכניתם היא, שהשטחים שיפונו על-ידי ישראל (הגדה והרצועה), יעברו לשליטתם, ויהפכו לשטחי מדינה פלסטינית, שתחיה, לפחות לזמן-מה, בגו-קיום בשלום עם ישראל. זהו ניסיון לתיאום שהצלחתו מוטלת בספק רב. בתוכנית זו הועד לסאדאת, יורשו של נאצר, התפקיד המרכזי במערכה: עליו להוציא את הגדה והרצועה משליטת ישראל. לעצמו נטל אש"ף את התפקיד המשני: להפגין את נוכחותו הפוליטית באזור, וליצור לחץ שיעניק לו את מעמד היורש הטבעי של הגדה והרצועה. כינון מדינה שם נעשה מעתה המטרה היחידה, כל עניין "הזכויות הפלסטיניות", כל הסיבוך העצום של בעיית פלסטין, מצטמצם עתה לנקודה אחת ברורה: עצמאות מדינית בשטחים שיפונו על-ידי ישראל.

בכך ויתר אש"ף למעשה על אסטרטגיית המאבק הלאומי הפלסטיני. ויתר על היומרות לשחרר את העם הפלסטיני, וללחום למען תושג דמוקרטיה מלאה עבורו במולדתו. על כך אין להצטער, שהרי תוכנית זו היתה חזיון-שווא: תנועה לאומית פלסטינית אינה מסוגלת, מעצה טבעה הלאומי, להתמודד בהצלחה עם הבעיה הגדולה הזאת.

אך מהי האלטרנטיבה? לגבי אש"ף, האלטרנטיבה לאסטרטגיה הקודמת היא בניסיון להיצמדות יומיומית, מבחינה צבאית ופוליטית, למשטרים הערביים. ההחלטה להשתלב בהסדר שיוזם האימפריאליזם היא מסקנה טבעית מאופייה הבורגני-לאומי של ההנהגה, ואי-יכולתה לבחור בדרך המאבק המעמדי הכלל אזורי. לכן הרים אש"ף את העוגן, מתל המפרש והפליג בדרך לעצמאות מדינית. אך לשם עצמאות כזאת, בטריטוריה שאחרים צריכים לשחרר, אין צורך במאבק מדיני-חברתי. זאת משיגים בדרך של לחץ ודיונים עם מדינות האזור, כפי שהן כיום. כי הלא הן המעבירות "שטחים" מיד אל יד.

כמובן, "לחץ" פירושו הפעלת כוח אלים, כוח צבאי, אך מטרתו אינה פגיעה בשלטונות הכיבוש, כדי לאלצם לסגת, או לפחות כדי להעלות את מחיר הכיבוש והדיכוי. תפקיד האלימות עתה הוא הפגנתי בלבד: אנחנו פה!

אין זה מקרה שדווקא כאשר החליטה חע"ד להשתלב במערכה שמנהלים המשטרים הקיימים כדי להשיג מטרות מוגבלות ומוגדרות, היא עברה לשימוש רחב בטרור ולהצדקתו. עתה פונה חוואתמה אל השליטים באזור, מעל ראשיהם של הישראלים והערבים, ומבלי להתייחס לקבוצות הסוציאליסטיות האנטי-ציוניות בישראל. אין לו צורך כעת להתחשב בתודעתם וברגשותיהם של כל אלה, ואין הוא צריך להתוות לפניהם אלטרנטיבה אמינה של פתרון הבעיה הפלסטינית במסגרת של חיים משותפים, כלומר, במסגרת סוציאליסטית. אלה אינם בני-שיחו.

אש"ף ככלל, וחע"ד בפרט, רואים את עצמם כממשלה של מדינה עתידה, ועל כן הם פונים ישירות אל ממשלות וחוגים שליטים במדינות קיימות. לפנייה כזאת, טקטיקה של טרור ללא הבחנה יכולה לעזור: היא מטרידה ומוכיחה את רצינותו של הפונה, מוכיחה שיש להתחשב בו. טרור בהקשר כזה הוא אמצעי מקובל מאוד על תנועות לאומיות, כשהן שואפות לרתק אליהן את תשומת הלב, ולהעלות את הסתירות אל פני השטח.

חע"ד מחסנת את עצמה, בעזרת הפעולות הללו, מפני האשמות של פלסטינים, שהיא מוכרת אותם לציונות: הטרור נותן פורקן קל לרגשות הזעם והנקם של הפלסטינים כלפי המדכא הלאומי שלהם.

מכל הניסיון ההיסטורי של תנועות לאומיות אפשר, בין השאר, להפיק את הלקח הבא:

ככל שפחותה השתתפות ההמונים במאבק, שהוא גם מאבקם, גן יחריפו אמצעי המאבק. סיפוק רגשות הזעם והנקמה אמור לפצות את ההמונים והלוחמים על הדכדוך הנובע מאוזלת-ידם ומישיבתם באפס-מעשה.