באוזני ידיד מעבר לגבול ‒ דב ש"ס

מעשה בשני בטלנים ההולכים בשדה ורואים צפרדע. אומר האחד: "אם תאכל את הצפרדע, אתן לך אלף ל"י". מתפתה השני, אך תוך כדי האכילה הוא נתקף בגועל ומפסיק. מציע הוא לראשון ‒ אשר החוויר בינתיים מחשש שיצטרך לשלם את הכסף: "תאכל אתה את החצי השני ואוותר על המגיע לי". שמח להשתחרר מהתחייבותו, ממהר הלה לאכול את המחצית השניה. לבסוף מסכמים השניים: שנינו אכלנו צפרדע ואיש מאיתנו לא הרוויח דבר!

הבה נפסיק לאכול צפרדעים!

וכי כיצד אפשר לכנות את מצב השנאה ההדדית, הפחד ורצון הנקמה בו שרויים הפלסטינים והישראלים ‒ כבמעגל קסמים?

וכיצד להתייחס למעשי הפגיעה באוכלוסיה הישראלית על ידי קבוצות המתיימרות ללחום למען העניין הפלסטיני?

• מעשים הגורמים לטשטוש הבעיה הפלסטינית וסבל הפליטים בעיני העולם;
• מעשים המאפשרים לממשלת ישראל לחפות על פעולותיה הצבאיות נגד אוכלוסיה אזרחית ‒ במסווה "הגנתי";
• מעשים המשתיקים את קולותיהם של האנשים המתקדמים בישראל, ומונעים מהם על ידי כך מלעמוד נגד המשך דיכוי התושבים הערבים (מאסרים המוניים, עינויים).

האין דומה המצב חסר המוצא והקורבנות חסרי התכלית בשני הצדדים לאכילת צפרדעים?

על מה נלחמים הארגונים הפלסטיניים?

יש להבדיל בין התנגדות העם לכיבוש הישראלי לבין פעולתם המאורגנת והמתוכננת של הארגונים הפלסטיניים.

באופן טבעי, היו מכוונות פעולות ההמונים נגד הכיבוש, נגד השלטון (הפגנות); אילו התארגנו המונים אלה וחיזקו את מאבקם, היתה אפשרית ‒ בקרב האוכלוסיה היהודית בישראל כמו במקומות אחרים ‒ פעילות למען תמיכה במאבק זה. צורת המאבק יכולה להשתנות; למשל, מהפגנות למאבק מזוין למען שחרור כפרים כבושים בידי ישראל; אם עקב מאבק כזה נפגעים אנשים, אין זה מונע אפשרות של פעולה פוליטית אוהדת.

אך המצב בו אנו שרויים הוא שונה לגמרי: ההמונים משותקים; על הבמה מופיעים רק ארגונים המשתייכים לארגון-גג, אשר הוקם על ידי ממשלות ערביות ב"פסגה הערבית הראשונה" (ב-1964). אין זה מפתיע שפעילותם, המבוצעת בידי בודדים, מכוונת אך ורק לפגיעה בבני אדם. כלומר ‒ יש הבדל גדול בין היחס לקורבנות הנופלים עקב מאבק לבין היחס לפעילות אשר מטרתה היא הפלת קורבנות…

בהתאם להשקפה תמימה, יש הסבורים שמדינה (במקרה שלנו ‒ המדינה הציונית) ותושביה הם היינו הך. לפיכך, במידה שמחסלים אנשים, מחלישים את הגוף הפוליטי נגדו לוחמים. משול הדבר לשחקן דמקה המנסה את מזלו במשחק שח-מט ורוצה לנצח על ידי "אכילת" שחקנים רבים ככל האפשר. המבין יודע שעל ידי בזבוז מרץ לריק ‒ הוא יפסיד את המשחק.

הארגונים האלה זורעים אשליות בקרב הפלסטינים. הרי ברור ששום פעולה מהסוג של "פגע וברח" לא יכולה להחליש את הציונות, תהיה זאת אפילו פגיעה בציוד צבאי. רווחי האימפריאליזם האמריקאי מניצול הנפט אשר בארצות ערב כה גדולים הם, שהשקעה בחידוש הציוד הצבאי של ישראל כדאית… והרי בכך עוצמתה של ישראל!

מיתוס "המאבק המזוין"

התרברבותן של התנועות והשימוש בפראזיולוגיה "מרכסיסטית" זורעים מבוכה בין הגורמים המתקדמים בארצות ערב, בישראל ובעולם כולו. המרכסיסטים התנגדו תמיד לטרור, אך חיים אנו בתקופה בה נשכחו דברים רבים ונאלצים אנו ללמוד אותם מחדש, על חשבוננו, על חשבון הדם הרב שנשפך. כי מצד אחד סילף השלטון ברוסיה את המרכסיזם ועיוות אותו עד לבלי הכר, ומצד שני, מרוב דאגה לשמור עליו מכל פגיעה, הקפיא אותו האינטרנציונל ה-4, ועל ידי כך הוציא ממנו כל רוח חיים. על כן, גם בעניין הטרור אין לאף אחד משני הגופים הפוליטיים הנ"ל עמדה עקרונית: שניהם מזדנבים אחרי תנועות הטרור הערביות. הראשון ‒ כדי להשתמש בהן; השני ‒ כדי לזכות באהדתן.

וכך נמצאים אנו שוב בתקופת הילדות הרומנטית של הגבורה מהמאה הקודמת (בלאנקי). גיבור ימינו, צ'ה גווארה, נערץ על ידי כל הצעירים הנלהבים; ואיש אינו שואל את עצמו, במה קידמה הקרבתו את טובת האנושות? (וחייבים כאן להדגיש, שמבחינה מוסרית אין כל דמיון בין פעולתו לבין צורת הלחימה של התנועות הפלסטיניות!). מאידך גיסא, תיאורטיקן הלחימה הדרום-אמריקאית, רג'י דברה, בצאתו מבית הסוהר, הביע צער על ההשפעה השלילית של ספרו "מהפכה במהפכה" על התנועות הפלסטיניות.

ננסה להיעזר בלקח העבר, נדפדף בספרים ישנים. בידי חומר מרוכז על נושא הטרור, מאת טרוצקי. דבריו מייצגים את השקפתם של מרכסיסטים רבים אחרים. אצטט מספר קטעים, היות והם מנוסחים בצורה קולעת ביותר:

"התפרצויות טרוריסטיות בודדות הן בלתי נמנעות כאשר הדיכוי הפוליטי עובר גבול מסוים… אך מדיניות המעריצה את הטרור ומעלה אותו לכדי שיטה ‒ זה דבר אחר. …עובדת הופעתן של פעולות טרור אישי היא סימן מובהק לפיגורה הפוליטי של אותה ארץ ולחולשת הכוחות המתקדמים בה".

(Leon Trotsky, Stalin's Frame-Up System and the Moscow Trials, Pioneer Publishers, New York 1950, p. 32 to 35)

מהפכנות לעומת טרור

טרוצקי כתב נגד טרור המתבטא בהריגת אנשי שלטון עריצים השנואים על העם. במקרה בו אנו דנים עתה מדובר ברצח תושבים ישראלים אשר בהיותם הם עצמם קורבנות הציונות יכולים להיות בעלי-בריתם של הפלסטינים. לכן, הפגיעה בהם מהווה פשע כפול ומכופל (כלומר, פשע במובן מוסרי ופוליטי כאחד). אך הגישה היא עקרונית. גם לו היו מכוונים המעשים נגד [משה] דיין וחבריו לא הייתי מתלהב. אני ממשיך לצטט:

"אם יכולות פעולות טרור, אפילו הן 'מוצלחות', להביך את חוגי השלטון או לא, זה תלוי בתנאים המדיניים הנתונים. בכל מקרה תהיה המבוכה חולפת. המדינה הקפיטליסטית אינה בנויה על שרים ואינה נהרסת עם נפילתם. המעמדות אותם משרת השלטון ימצאו תמיד אנשים חדשים ‒ המנגנון נשאר שלם וממשיך לפעול. אך המבוכה הנגרמת בקרב המוני העובדים, עקב פעולות טרור, היא עמוקה יותר. אם מספיק להזדיין באקדח כדי להגיע למטרה, אזי לשם מה המאמץ למלחמת מעמדות? אם חופן אבק שריפה וכדור עופרת מסוגלים לחסל את האויב, מה הצורך בארגון המעמד? … לשם מה אסיפות, הסברה להמונים, בחירות… הטרור האישי פסול בעינינו במיוחד מפני שהוא מחליש את תודעת ההמונים, גורם להשלמה עם חוסר מעש, ומכוון את מבטיהם ותקוותיהם אל הנוקם והמשחרר הגדול אשר יבוא יום וישלים את מלאכתו. …הטרוריסט… מנסה להביא אושר להמונים מבלי לבקש את השתתפותם".

נדמה לי שמספיק רמז זה על ההבדל בין טרוריזם לבין מהפכנות. תנועה מהפכנית פועלת לשינוי חברתי: להפיכת ההמון האלמוני לגוף מאורגן ומודע, לגורם המסוגל להתערב בעניינים הנוגעים לו. אמנם, במידה וינסה להתערב יעורר, כמובן, את התנגדותו האלימה של השלטון. לכן ייאלץ גם ההמון להשתמש בכוח. עליו לדעת זאת מראש.

המונים בלי נשק לא יצליחו לקבוע בעצמם את גורלם ‒ אך נשק בלי המונים יגרום להרס ולייאוש…

כאמור, ההמונים אינם מאורגנים ואין בכוחם לשחרר אפילו כפר אחד אשר נכבש על ידי ישראל. את מי חושבים הם לרמות, ארגונים אלה, בעשותם רושם שיכולים הם לשנות דברים על ידי "שימוש בכוח", בשעה שהאמת היא שאין כוח?! בעיקר מרמים הם את עצמם ואת ההמונים התולים בהם את תקוותיהם. הכיבוש עורר, בשעתו, התנגדות המונית בקרב אוכלוסיית השטחים: הפגנות, מחאות, התארגנות. עתה, לא נשאר מכך זכר… אין כל אפשרות לקבוע בוודאות שפעולות הטרור תרמו לחיסול הפעילות ההמונית. מאידך גיסא, מפריכה ההתפתחות את טענת התומכים בטרור, כאילו ביכולתו לעורר את ההמונים לפעולה.

המציאות היא אכזרית: אם אין כוח ‒ וכוח פירושו סולידאריות, התארגנות, תודעה ‒ סובלים! דוגמה אכזרית היא רציחתם של המיליונים באירופה על ידי הנאצים. פעולתם של הפרטיזנים לא יכלה למנוע זאת! העובדה שהמוני אירופה, היהודים והלא-יהודים, לא היו מאורגנים ומוכנים לפעול, עובדה זאת קבעה את התוצאות. או, בסגנון המליצי של טרוצקי:

"…אין אפשרות לרמות את ההיסטוריה ולהתל בה. בטווח ארוך, ההיסטוריה מעמידה את כל אחד במקומו. תכונתו היסודית של הטרור כשיטה היא להרוס את אותו ארגון אשר מנסה לפצות על חולשתו הפוליטית בתרכובות כימיות".

(אין כוונתי להשוות בין הפרטיזנים, המנותקים מכל קשר עם העולם, כך שבידיהם נשאר רק לבחור בין מוות בתאי הגזים לבין התאבדות תוך הרגשה כי תרמו כפי יכולתם למלחמה ‒ לבין הפלסטינים, אשר להם האפשרות להשיג תמיכה רחבה בעולם ואפילו בישראל. יחד עם זאת, סבור אני שפולחן הגבורה של הפרטיזנים או של צ'ה, מבלי להיכנס לניתוח התנאים הספציפיים בכל מקרה, אינו מבטא גישה פוליטית רצינית).

ובכן, לא רק במקרה שלנו, אותם האנשים המוכיחים נכונות להקרבה עצמית, יכולים, לרוב, להוכיח זאת רק פעם אחת… היות ש"טרור מצריך ריכוז כל הכוחות למען הכנת פעולות הטרור, תוך ידיעה מראש שכל אחת מפעולות אלה, ללא הבדל אם מוצלחות הן או לא, תעורר בתגובה הרס בשורות מיטב אנשיו".

אצלנו גרוע יותר: השלטון הציוני יכול לעסוק במבצעי חיסול של כפרים ומחנות פליטים, פעולות החוזרות ונשנות כל אימת שפעולות הטרור נגד האוכלוסיה הישראלית הן מספיק מזעזעות כדי שישמשו כיסוי "מוסרי".

מי האויב?

נהוג להעלות על נס את מלחמת וייטנאם ולהפוך אותה לסמל. על אף אהדתנו לווייטנאמים, עלינו לראות בעיניים פקוחות ‒ ובצער ‒ שמלחמה זאת עלתה בהשמדת חלק ניכר מבני העם הווייטנאמי. להבדיל מן [המאבק של] הארגונים הפלסטיניים, התנהלה שם מלחמה של ממש, ולא דובר שם על פעולות המתבצעות על ידי קבוצות בצורת "פגע וברח". ולמרות כוחם המאורגן, כל עוד נשארו מבודדים, לא ברור היה אם בסופו של דבר יישארו ביניהם אנשים חיים אשר ייהנו מן השחרור… תקוותם היחידה יכלה להיות התגברות התנועות האמריקאיות המתנגדות למלחמה. (בינתיים, נפסקו הקרבות בגלל שינויים במדיניות הבינלאומית. אבל האם וייטנאם שוחררה?).

אותה מחשבה עולה גם בקשר למאבק כאן. אך יש הבדל מהותי בין שני המצבים: הווייטנאמים לחמו נגד צבא ‒ כאשר לאותם חיילים היו בית ומשפחה מעבר לאוקיינוס. אותם חיילים היו מעדיפים לחזור הביתה מאשר להילחם במקום מרוחק וזר.

לא כך במקרה בו אנו דנים: כאן קיים ישוב של בני אדם אשר אין להם בית אחר. זאת עובדה. ויכוח על "צדקתה" של עובדה זאת לא יקדם את הפתרון לבעיה. כל מה שאפשר לעשות הוא לחפש, לאור העובדות, דרך המאפשרת את החזרת הפלסטינים לחיים נורמליים. וברור שהחזרת פליטים ערבים תוך עקירת אנשים אחרים ממקומם הנוכחי יכולה רק לגרום להמשך השנאה והמתח; והרי שיתופם של תושבי ישראל ברצון ובפועל לקידום הפתרון ‒ הכרחי! ויש צורך להדגיש: חלק גדול מהיהודים אשר הגיעו לישראל, ברירות רבות לא היו להם; לא כולם שותפים לכיבוש אדמות הפלסטינים, חלק מהם מצאו אותן ריקות ואף לא ידעו מה התרחש כאן קודם. כאשר נודע לציבור על פרשת גירוש תושבי בירעם ואיקרית ‒ קמה שערוריה אשר נמשכה זמן רב. כך קרה גם כאשר נושלו תושבי רצועת עזה, מול עיניהם של אנשי הקיבוצים אשר בסביבה. שלטונות ישראל לא הצליחו להרגיע את הרוחות ‒ אלא רק עקב שורה של פעולות טרור אשר בוצעו על ידי ארגונים פלסטיניים. הודות לפעולות אלה היה הציבור מודאג במידה מספקת כדי לשכוח את דאגותיהם של אחרים ‒ של עקורי אותם כפרים.

ועוד: כמחצית אוכלוסיית ישראל נולדה כאן ‒ וגם אותם לא שאל איש היכן רוצים הם להיוולד.

ולמרות ההרגשה של "זריית מלח על הפצעים" חייב אני לומר לפליטים את האמת: עובדה מצערת היא שרוב הבתים של הפליטים נהרסו ולא נותר מהם זכר. יש שנבנו במקומם בתים אחרים, נסללו כבישים או נשתלו פרדסים, וקשה אפילו לזהות את המקום. דברים אלה חייבים להיאמר, כדי לראות את המציאות כפי שהיא; דברים אשר היו צריכים להיאמר על ידי אותם ארגונים המתיימרים להיות מהפכניים. אך תחת זאת מעדיפים הם לטפח את אשליית החזרת גלגל ההיסטוריה ‒ בדברם על החזרת הפליטים לבתיהם. הם מדברים על פלסטין כעל ארץ אגדתית, "ארץ זבת חלב ודבש"… כי לאמיתו של דבר מודרכים הם על ידי אותה אידיאולוגיה כמו הציונות: החזרת העם למולדת. לכן גם אותה מדיניות כמו זאת של הציונות: פעולות המיועדות לזרוע אימה כדי להכריח את התושבים לברוח. "כוונתנו היא לגרום לישראלים שיצטערו ‒ ואמנם שיצטערו מרה! ‒ שבאו בכלל לכאן…" מצהיר איש "אל-פתח" בראיון לכתב העת של סרטר "זמנים מודרניים" (מס' 253, יוני 1967, עמ' 220).

האין מילים אלה מבטאות את השקפת כל אותם ארגונים?

יש אמנם הבדל בין הרקע של הציונות לבין זה של הלאומנות הפלסטינית: בשעה ש"הגעגועים למולדת" בני האלפיים של הציונות פרי דמיון הם, געגועיהם של הפליטים הערבים, לפחות של המבוגרים ביניהם, "טריים". הם זוכרים עדיין את המקום בו נולדו וחיו.

מלחמה בציונות כיצד?

סוציאליסטים בישראל פועלים להחדרת התודעה בקרב חלקי ציבור רבים, על ההכרח להכיר בזכות הפליטים לחזור (או לקבל פיצויים, במידה שבזאת הם בוחרים), בזכותם להיקלט ולקבל את כל הזכויות האזרחיות.

זכויות שוות לערבים ‒ במדינה יהודית?

או זכויות שוות ליהודים ‒ במדינה ערבית?

אם על זכויות שוות מדובר, מה ההבדל? נשאיר ויכוח זה לציונים וללאומנים הערבים… השופכים ממילא שמן על מדורת הסכסוך.

ברגע שהציבורים היהודי והערבי (ולא הממשלות או המנהיגים) יהיו מוכנים לחיות ביחד על בסיס של שוויון, ובמידה שבתנאים אלה יהיה עדיין צורך בגבולות (דבר לא כל כך סביר), מן הראוי שיחיו במדינה של התושבים…

המכשול העומד בפני פעולתנו הוא הפחד מהשמדה בו שרויים תושבי ישראל. פחד זה, אשר מקורו בטרגדיות העבר, מטופח באופן שיטתי על ידי מנגנון התעמולה הציוני המסתייע בתעמולת הלאומנים הערבים ובפעולות הטרור. להרגעת הרגשה זאת, להסרת החששות ולהפגת המתיחות זקוקים אנו לעזרתם של המהפכנים הערבים. שיתוף פעולה בינינו לבין סוציאליסטים בארצות ערב יכול להיות נשק כביר. שיתוף זה יתכן רק על יסוד השקפה המציגה להמונים משני הצדדים פרספקטיבה של חיים אנושיים חופשיים.

על כך שגם הממשלות הערביות מעוניינות בהמשך הסכסוך (על כן, גם בהמשך סבל הפליטים) ובניצולו לשם חיזוק שלטונן ‒ אין צורך להרחיב את הדיבור. הרי זה מובן מאליו שפעולתם של הסוציאליסטים בארצות ערב צריכה להיות מכוונת לגילוי פרצופה האמיתי של הריאקציה הערבית ושל הממשלות המייצגות אותה.

יש, בכל זאת, צורך להדגיש את שיתוף הפעולה. בעיתונות מצביעים על פעילות דיפלומטית חשאית ענפה, המתנהלת במשך כל השנים, תוך כיבוד הדדי של "הנוהל הדיפלומטי"; כיום ידוע לכל על שיחות "לקראת שלום" שהתנהלו ומתנהלות בסודיות בקילומטר ה-101, בז'נבה ובוושינגטון! כאשר שני האויבים יושבים ליד שולחן אחד, נגד מי שומרים הם בסוד את קנוניותיהם? מי הוא אויבם המשותף? אם את טובת העם הם מחפשים, על שיחות אלה להתנהל מול מיקרופונים פתוחים, בשידור חי, שישמעו כולם…

והמעצמות ‒ הן בוחשות בקדרה: הן תומכות פעם בצד זה, פעם בצד זה, לפי צורך השעה.

כולם "רוצים שלום". כולם "דורשים את טובת העמים". אך איש אינו שואל אותם עמים אם רוצים הם בעזרתם. יותר מזה: הם עושים את הכל מאחורי גבם של העמים, ללא ידיעתם.

נצא בקריאה להפסקת כל דיפלומטיה סודית!

נגלה את פרצופם האמיתי. נדרוש מהגורמים הזרים להסתלק מכאן. שלא יתערבו! בלי טובות!

עד כאן על תוכן הפעולה. ובקשר לצורה: יהיו אשר ישאלו, מה ביכולתם של הפלסטינים לעשות תחת עול הכיבוש הישראלי?

הפגנת תלמידות בשכם (אפילו מדוכאות הן) מגייסות את כל כוחות הקידמה בישראל, בארצות ערב ובעולם כולו ומאחדות אותם.

רצח תלמידים במעלות מחזק את הלאומנות בישראל ובארצות ערב.

פעולות נועזות של בודדים? אפשר: למשל, אם באים לשוק, לתחנה המרכזית, לקפטריה של האוניברסיטה ולבתי-ספר ומטילים… כרוזים! (בכל המקומות המוזכרים בוצעו פעולות אשר הביאו לקורבנות רבים).

אך כנראה שלא כל אחד מעריך די הצורך את כוח הנפץ האדיר והפוגע, רק באויב, של נשק התעמולה וההסברה.

נסכל את הפרובוקציות!

נפעל יחד למען כינון איחוד סוציאליסטי של האיזור!

[הערת ביקורת לחבר דב ש"ס ‒ המערכת]