איור: עז

דבר קטן, כקריאת מאמר בעיתון, מסוגל לפעמים לפקוח את עיני האדם. כך קרה לי כשקראתי את מאמרו של שלמה שמגר "המבישים והמבאישים" ("ידיעות אחרונות", 9.12.74). בעקבות מאמר זה והתעניינות עמוקה יותר בנושא, גיליתי כמה דברים שעד כה נראו לי מובנים מאליהם, והנה הם לא כל כך נכונים.

חונכתי להאמין שקיים קשר הדוק בין התנועה הציונית, מדינת ישראל והדאגה לגורלם של היהודים ברחבי תבל. למדתי מספרי ההיסטוריה, במשך כל שנות לימודי, שהתנועה הציונית ושאיפתה להקמת מדינה יהודית באו לענות על שאלת היהודים וסבלם, שנבע מרדיפות אנטישמיות. זו היתה אקסיומה שעד כה לא פקפקתי בנכונותה.

שלמה שמגר הראה לי שזה לא כך, ובדיקותי הוכיחו כי לדעותיו שותפים הרבה ציונים טובים, לאורך כל ההיסטוריה הציונית. כדאי, אם כן, לפתוח עם מאמרו של שמגר.

במאמרו גיליתי שמדינת ישראל, מדינת היהודים, המדינה "הדואגת ליהודים", מקבלת גם בקור-רוח את האנטישמיות, ואף נוקטת בעצמה מדיניות אנטישמית. במאמר מוסגר עלי לקבוע כאן, כי האנטישמיות, ככל סוג של גזענות, הינה תופעה אנטי-אנושית, ומחובתו של כל אדם ללחום בה. ואין הבדל מוסרי בין אנטישמיות אקטיבית או פאסיבית. כלומר, אדם או עם אשר אינו משתתף אקטיבית בפעילות גזענית, אך שותק כאשר פעילות כזאת מתרחשת, הוא בעצם שותף לפשע.

לא כל בני האדם דומים ושווים בחברה הנוכחית, לא רק אצל "הגויים", אלא גם אצלנו. ישנם יהודים עשירים ועניים, ישנם יהודים "שחורים" ו"לבנים", וישנם גם כאלה אשר לא מצאו את ישראל כמדינה לרוחם, בגלל כל מיני סיבות, והחליטו לעוזבה. כך קרה לשש-מאות עולים שבאו מברית המועצות.

מדינת ישראל לא אסרה על יציאתם של יהודים-רוסים אלה מהארץ, אבל היא פעלה בצורה המתאימה יותר למדינה המנהלת מדיניות אנטישמית. מדינת ישראל ביקשה מממשלת בון שלא תתיר את כניסתם של יהודים-יורדים מישראל לשטח גרמניה. שלמה שמגר מצדיק את צעדה זה של ממשלת ישראל וכותב: "היהודים הללו הלבינו את פני ישראל ברבים כמדינה פולטת פליטים, הנאלצת לבקש מן הגויים שינעלו את שעריהם בפני יהודים באשר הם יהודים".

קשה להאמין, אולי, אבל זו עובדה! – התנועה הציונית והממשלה הציונית של ישראל מנהלות מדיניות אנטישמית! אני מצטער, אבל אי אפשר להיות עדין במקרה כזה – זוהי אנטישמיות כשישראל מבקשת מבון שלא תכניס יהודים לשטחה, מכיון שהם יהודים! ולא משנה באילו נסיבות ננקט צעד זה!.

שלמה שמגר, העיתונאי הציוני ה"רגיש" לסבל היהודים, אינו מסתפק בזאת וכותב:

"אם הירידה והנשירה הן 'יוזמה פרטית', ללא כוונות נסתרות, איזה עניין יש לנו להיאבק עם ברית המועצות על חופש-הגירה ללא אבחנה? מדינת ישראל מעוניינת לקלוט יהודים הרוצים לחיות בין יהודים. היא אינה להוטה אחרי 'בררה', שגם הרוסים אינם רוצים בה. זה אכזרי – אבל זו האמת. היתר היציאה ב'אוביר' ניתן ליהודים בתנאי מפורש, שיקבלו אשרה ישראלית בשגרירות הולנד במוסקבה. כלומר, ברית המועצות מכירה בזיקה הציונית – אבל יהודים מוג מסוים מנצלים זאת אך ורק כדי לחמוק מן המשטר הסובייטי. ייאמר ברורות: לא זו היתה הכוונה. לא זו מטרת מאבקנו למענם. 'תעודת מעבר' ישראלית אינה מסמך לטיולים ברחבי תבל ולהמרת גולה אחת בשכנתה. הצעדים שהממשלה יוזמת בימים אלה כדי לשים קץ לניצול לרעה של דרכונינו, עשויים לסתום את הפירצה הזאת – ובצדק. פסוקו של הרצל 'היהודים שירצו בה – יזכו במדינתם', חייב לקבל משמעות חדשה, אקטואלית, בשינוי נוסח: המדינה תזכה ביהודים שירצו בה. מי שאין לו חלק ונחלה בישראל – בל יסתייע בלחץ היהודים והעולם החופשי".

הביטויים, כמו "בררה", מדברים בעד עצמם. אדם אשר מתאר קבוצת אנשים, או עם, במילים כאלו הוא גזעני. לפחות עכשיו אני ער לעובדה שגזענות אינה רק המונופול של ה"גויים".

בציטטה הנ"ל רואים, שעזרה ליהודים הסובלים היא דבר משני, לעומת צורכיה של מדינת ישראל. כלומר, ציוני הגון ופטריוט של מדינת ישראל יכול להיות בעד המדינה היהודית, ובעת ובעונה אחת להיות גם נגד יהודים. שלמה שמגר, בתגובה על פעילות אנטישמית, ודאי היה אומר ש"זה מגיע ליהודים המנוונים האלה" ולא היה נוקף אצבע לעזרתם, אם לא היו מבטיחים שיעלו לישראל…

האם מהווה עמדתו של שמגר בנושא "חריג", או שהיא עמדה לגיטימית במסגרת עמדותיה הפוליטיות של התנועה הציונית? כדי לענות על שאלה זו חזרתי ועיינתי בספרות הציונית, וגיליתי שהעמדה הציונית כלפי האנטישמיות חייבת לעורר ספקות מוסריים. יותר מזה, אני מסופק אם היתה התנועה הציונית יכולה לענות על השאלה היהודית.

האנטישמיות באירופה ילדה גם את תנועת ההתבוללות וגם את התנועה הציונית. לכן אין זה פלא שהוגי הדעות הציוניים הראשונים (הרצל, פינסקר ואחרים) התייחסו בהרחבה לגזענות האנטישמית. ניתוחם את האנטישמיות היה חד-משמעי: התופעה היא טבעית ובלתי-ניתנת לשינוי באירופה. מסקנתם היתה לקבל בקור רוח את האנטישמיות ואת שאיפתה להיפטר מיהודי אירופה.

ראיית הציונות את האנטישמיות היתה בלתי רציונלית מלכתחילה. איך אפשר לחלק את העולם, כפי שההשקפה הציונית עושה, לשני מחנות: יהודים וגויים? הרי בכך מנתקים את ההיסטוריה היהודית מההיסטוריה של אירופה בפרט, ומן האנושות בכלל. מכאן נעשית האיבה של ה"גויים" טבעית ומובנת. במקום לנתח את הסיבות לאנטישמיות, מסתמכת הציונות על נוסחאות אי-רציונליות: "שנאה טבעית". גישה זו איפשרה ומאפשרת לציונים להרים ידיים ולומר שהאנטישמיות היא "עובדה קיימת". בכך נתנו לעצמם לגיטימציה לעשיית כל מיני עסקאות עם אנטישמים, ואפילו לנצל תעמולה אנטישמית לתועלת הציונות, כדי לשכנע את היהודים לעזוב את מקומות מגוריהם.

אם אדם מקבל את האנטישמיות כ"תופעה טבעית", הרי הוא חייב גם לקבל כל סוג של גזענות באותה צורה. דוגמת דרום אפריקה נראית לי כנקודת מבחן. אם הגזענות היא דבר טבעי, הרי אתה מקבל את מצבם של השחורים שם כמובן מאליו. עם זאת, אתה מקבל גם את טענת הלבנים שהם בני הגזע העליון, והצלחתם בדיכוי השחורים רק מוכיחה זאת. אם אתה מסכים לכל זה הרי שאתה גזעני. יהודים, ככל בני האדם האחרים, חייבים להילחם באנשים כמוך, כיון שאין הבדל בינך לבין כל אנטישמי.

במידה ואינך חושב כי הגזענות היא תופעה טבעית, הרי עליך לשאול את עצמך: למה נמנעו מנהיגי התנועה הציונית מארגון היהודים למאבק נגד האנטישמיות? מדוע נטו לעזור לאנטישמים? האם לא כך עשו כשהבטיחו להם לעזור להם להיפטר מן היהודים? כאשר אמרו שליהודים אין מה לחפש באירופה, ועליהם לנסוע לפלשתינה, האם לא זו היתה מטרת האנטישמים?

*

אין אלה השערות בלתי מוכחות. אתן מספר דוגמאות. הרצל עשה "עסקים" עם פלבה, שר הפנים האנטישמי של רוסיה. פלבה רצה "לפתור" את בעיית היהודים על ידי גירושם מרוסיה, ואילו הרצל היה מעוניין שיגורשו, כדי שיהיו "דלק" להקמת מדינה יהודית. מדוע לא גייס הרצל את יהודי רוסיה למאבק נגד פלבה האנטישמי? הרי היתה לו ברירה – היו אז יהודים שנאבקו במסגרת תנועות פוליטיות כלליות נגד המשטר.

ומה בדבר יהודי הגון אחר, "אבי היישוב", הברון רוטשילד? הברון לא היה מעוניין שפליטי הפוגרומים ממזרח אירופה יציפו את מערבה, דבר שעלול היה לעורר גל אנטישמי גם בצרפת, שיערער את מעמדו של הברון עצמו. הפתרון היה, כמובן, לשלוח את היהודים "האלה" מהר ורחוק ככל האפשר –לפלשתינה. הרצל עצמו תיאר בספרו "מדינת היהודים" את הפילנתרופיה כהסוואה לאנטישמיות. הרי לכם הוכחה, אם כי ממקור מפוקפק, בדבר "האנטישמים היהודים". והסיבות אינן משנות דבר – אם אדם רוצה להיפטר מיהודים בגלל שהם יהודים, אדם זה הוא אנטישמי.

היתה וקיימת סתירה בין השאיפה להקמת מדינה יהודית-ציונית, לבין הרצון לעזור ליהודים. בן-גוריון, במכתב ששלח להנהלת הארגון הציוני ב-17.12.1938, חזה את בעיית הפליטים היהודים העתידה להתעורר באירופה, וראה בכך סכנה לציונות אם ייקלטו פליטים יהודים במדינות אירופה עצמן. מדבריו אלה ניתן להסיק שהצלת יהודים היא דבר משני, לעומת העיקר שהוא הקמתה של מדינה יהודית-ציונית. אני, לעומת זאת, חשבתי לתומי שהצלת יהודים לשמה היא [המטרה] הראשונה בסדר העדיפויות ולכן כל מקום שבו יוכלו להיקלט הוא טוב.

שיתוף פעולה "טקטי" התקיים בין הציונות לבין השלטון הנאצי בגרמניה לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. משרד ההגירה הציוני בגרמניה היה בפעולה, בהסכמתם המלאה של השלטונות. אז לא התכוננו ללחימה באנטישמיות הנאצית, אלא הקדישו מאמצים לשכנע את הבריטים שיאפשרו ליותר יהודים להיכנס לא"י.

והאם היה רודולף קסטנר חריג בתנועה הציונית? האיש שבית משפט ישראלי קבע כי הוא "מכר את נשמתו לשטן", היה מזכיר הארגון הציוני בבודפשט הכבושה בידי הנאצים, שם עזר לשלוח מאות-אלפי יהודים לתאי הגזים כדי להציל 1,684 אנשים. קסטנר הספיק אף להיות מועמד לכנסת ברשימת מפא"י, לפני שחוסל.

אכן, בעניינים אלה מתעוררות הרבה תמיהות. מדוע מיהר כתב "מעריב" להזהירנו, שלא נגנה יותר מדי את הגנרל בראון, שהתבטא בצורה אנטישמית, משום שהגנרל הנ"ל היה אחראי למשלוח הרכבת האווירית האמריקאית בזמן מלחמת אוקטובר 73'. האם יכולים אנטישמים להיות ידידים טובים של מדינת ישראל?

*

אין עמדות ביניים בנושא זה. אתה נגד גזענות, או בעדה. אם אתה בעדה, הרי אתה נמצא במחנה אחד עם אנטישמים וגורלך יהיה כגורלם. אם אתה מתנגד לגזענות, על כל צורותיה, הרי אני מציע לך לברר שוב את עמדת התנועה הציונית כלפי האנטישמיות, ואולי תמצא כי אינך יכול לשייך את עצמך לתנועה זו.