אם מישהו אומר לכם שאין מעמדות בארץ, הוא שקרן שאין לו תקנה. אפילו מזכיר ההסתדרות, שאומר שצריך לקחת מבעלי-היכולת, אין לו מושג מי הם בעלי היכולת, ומה הוא רוצה לקחת מהם. ושני המעמדות העיקריים במדינתנו הצועדת עם הזמן והכסף, הם אלה:
- העשירים – אלה שהיה להם, יש להם ותמיד יהיה להם.
- העניים – אלה שלא היה להם, אין להם, ולעולם לא יהיה להם.
אם זה לא היה כל כך ברור ועצוב, זה יכול היה להיות אפילו מטושטש ומצחיק.
גם הפיחות האחרון עוזר למעמד הראשון והורס את המעמד השני.
ראש הממשלה, שדיבר לאט בשם התוצר הלאומי הגולמי (מה זה?), סיפר על פתרון "כואב והכרחי". אבל גם הכאב וגם ההכרח שייך לעניים ולא לעשירים.
העשירים לא נוגעים בסוכר בגלל הדיאטה שלהם, וכעת, כשהסוכר התייקר, הוא לא יפגע בהם. הוא יפגע, שוב, בפעם המיליון, בחמישה-עשר הילדים של אלמוזנינו ואבולעפיה, שאולי הדבר המתוק היחיד שיהיה להם בחייהם הוא הסוכר בדייסה של ינקותם.
אלה שבנו את קו בר-לב, יבנו את קו טיבור רוזנבאום. אבל אלה שלא בנו, רק ילכו למלחמות ויחזרו מהן אל אותו קו בדיוק. אלה שנוסעים כל שבוע לחוץ לארץ על חשבון משלם המסים (אנחנו) יסעו כעת כל יומיים, משום שהמסים גבוהים יותר. ורק אלה שלא נסעו מעולם לחוץ לארץ, לא יסעו גם לאילת, בגלל עליית מחירי הדלק.
אלה שנסעו בקדילק יירדו למרצדס, אבל אלה שנוסעים בפולקסוואגן יסעו על אופניים. אלה שהיו להם מיליונים הצמידו אותם לדולר לפני הפיחות והיום הם ביליונרים, אבל אלה שלא היה להם גרוש על התחת, לא הצמידו שום דבר ועכשיו יש להם רק תחת. אלה שאכלו שרימפסים ואוסו בוקו, ימשיכו לאכול אוסו בוקו ושרימפסים. אבל אלה שאכלו חרא ימשיכו לאכול את אותו החרא, אבל בלי סוכר.
בדמיוני הסוריאליסטי אני רואה ילד קטן, שרק למד להגיד "אמא" ואבא", והוא כבר רעב. הוא מנסה להגיד "חלב", אבל מלמדים אותו להגיד "התדלדלות האינפלציה" ו"תוספת יוקר", וזה לא משביע אותו.
בינתיים אבא שלו נכנס למעצר על שבירת זגוגית ברחוב הגיבור האלמוני, אמא שלו בוכה מול שוטרים ואלות, ואלפיים עיתונאים שׂבעים כותבים שהאלימות אינה בדיוק הדרך למאבקים סוציאליסטיים בארצות מתקדמות.
אבל האלימות שברובין-הוּדיוּת ההפוכה – לקחת מהעניים ולתת לעשירים – גרועה בעיני פי מיליון, והילד שרוצה חלב לא קורא את כל העיתונים כל הזמן.
אנחנו מהדקים את החגורה עד שאנחנו לא יכולים לנשום כמעט. אבל אולי זה יעודד אתכם, קוראים יקרים, שיש כאלה שכבר שום כפתור לא נסגר עליהם והם מתפוצצים מעושר צמוד לאושר.
והם לא מהדקים את החגורה.
הם מהדקים אותנו.
(נלקח מתוך טורו של יהונתן גפן, "מעריב" שלאחר הפיחות.)