ביום א', 3.11.1974, ישבתי בקפה "עטרה" שבתחנה המרכזית בתל אביב. קשרתי שיחה עם אדם שיש ליד שולחן סמוך. בהמשך השיחה סיפר לי יחזקאל רג'ואן את סיפור חייו. הצעתי לו לכתוב את הדברים ולפרסמם ב"אלטרנטיבה", כי חשבתי שיעניינו את ציבור הסטודנטים. הוא סירב. "הם לא יבינו", אמר. ביום א', 10.11.1974, היום בו נודעה "התוכנית הכלכלית החדשה" של הממשלה, נפגשתי אתו שנית. הפעם פנה הוא אלי: "אני מוכן לכתוב". להלן החלק הראשון של חיבורו, בתיקוני שפה קלים בלבד. (ה. שוברט)
שמי יחזקאל רג'ואן. נולדתי בעיראק לפני 53 שנים. אני נשוי, אב לחמישה ילדים, שהצעיר ביניהם בן עשר. כולם נולדו בארץ. מקצועי נגר. אני גר בשכונת "התקווה", בדרום תל אביב.
הם שילמו לי כרטיס לארץ ב-1952, כיוון אחד. זאת היתה ה"מתנה" האחרונה שקיבלתי. הם אמרו: יהודי לא יכול לחיות חיים מלאים בשום מקום מחוץ לישראל. למדינת ישראל מטרה אחת – להיות גן עדן לכל יהודי.
זה היה נכון שליהודים היו בעיות; במיוחד לבעלי העסקים ובתי החרושת. גם לי היו בעיות עם יהודים – במיוחד כשהגענו לדבר על משכורות. מצאתי את עצמי יחד עם פועלים ערבים, יחד נגד הבעל-בית שרצה שנעבוד יותר ונקבל פחות.
זמנים רעים הגיעו. העיתונים הרשמיים טענו שכל יהודי עיראק היו סוכנים ציונים, ששירתו את האימפריאליזם. לא הבנתי. מה זה ציונים? מה זה אימפריאליזם? המצב נהיה גרוע יותר. זרקו פצצות לבתי הכנסת, אנשים שלא הכרתי החלו להופיע ולומר שהיהודים לא רצויים בשום מקום בעולם, ושהמקום היחידי ליהודי הוא בארץ ישראל.
אמרתי: לא. מקומי פה – בעיראק. שפתי ערבית, תרבותי ערבית, אני ערבי-יהודי. הם אמרו לי: לא, אם אתה יהודי, אתה לא יכול להיות ערבי. עוד אמרו לי, ששותפי הוא גולדברג מניו-יורק, ולא אחמד, שעובד אתי בבית-החרושת. אמרתי: אני לא מכיר את גולדברג, אני לא מבין את שפתו, אני חי בתנאים אחרים. אחמד הוא חברי. היינו יחד בשביתה, צעדנו יחד בהפגנה. הם אמרו: לא. אתה וגולדברג מאמינים באותו אלוהים, אתם שייכים לאותו עם. שאלתי אם גולדברג ישלם לי משכורת גבוהה יותר, בגלל ששנינו יהודים. שאלתי אם בגלל שאנו אחים יתחלק אתי גולדברג ברווחים שלו? האדם צחק ואמר: לא, זוהי אוטופיה. לא ידעתי מה זה "אוטופיה", אך אם זה אוטופיה – זה מה שאני רוצה!
שאלתי, אם גם גולדברג יבוא לישראל. האיש אמר: לא יודע, עכשיו באמריקה המצב טוב, אבל הוא יהיה מוכרח לבוא, כי כולם שונאים יהודים. סיפרתי לאחמד על אדם זה מישראל, שרוצה שאסע לשם, האיש שרוצה להציל אותי מכל שונאי-היהודים. אחמד בכה. אני בכיתי. הרי היינו חברים מילדות.
האיש בא שוב, למחרת. אחמד היה אחי. האיש לא רצה לדבר בנוכחות אחמד, אבל אני אמרתי: אחמד הוא אחי. האיש אמר: רק יהודים הם אחיך. אמרתי, שבעל בית החרושת היהודי, זה שקרא למשטרה בשביתה, הוא לא אחי.
האיש אמר: אתה מוכרח לבוא לישראל כי מסוכן לך להישאר בעיראק. אחמד שאל אותו: למה? האיש אמר שהעיראקים שונאים יהודים, ושכל העולם שונא יהודים, ושבאירופה הרגו שישה מיליון רק בגלל שהיו יהודים. אחמד אמר שהוא לא אוהב יהודים שהם בעלי בתי חרושת, אבל הוא גם לא אוהב ערבים שהם בעלי בתי חרושת. האיש היה חכם. הוא קרא הרבה ספרים. הוא הבין למה אחמד מתכוון. האיש אמר לאחמד שאפילו פועלים, שאפילו אנשים פשוטים כמוהו, שאפילו פלאחים שונאים יהודים. אחמד אמר שזה אולי בגלל שהאפנדים הערבים יש להם מספיק כסף בשביל לכתוב בעיתון שהפועלים והפלאחים רעבים בגלל היהודים. והם גם כותבים שכל החנויות הקטנות נסגרות בגלל היהודים. האיש אמר: אתה רואה, שונאים יהודים. אחמד אמר שהעשירים פוחדים, ובגלל זה הם מאשימים בהכל את היהודים. הוא אמר שהוא וחברים שלו יילחמו נגד העשירים ששולטים על העיתונים. ואז יבין כל עני, ששיקרו אותו.
האיש אמר: לא, השואה בשביל יהודים זה טבעי. אי-אפשר למנוע אותה כמו שאי-אפשר למנוע רעידת אדמה. אחמד שאל, אם גם הבעל היהודי של בית החרושת שלנו שונא יהודים. כי למה קרא לשוטרים שירביצו לפועלים היהודים (והערבים) בשביתה? אחמד שאל, אם גם זה טבעי?
האיש לא ענה. הוא אמר שהוא רוצה לעזור לכל היהודים, גם לעשירים וגם לעניים. אחמד שאל איך ישראל תעזור ליהודים. האיש אמר שבמדינה יהודית לא יכול להיות שיהודי ישנא יהודי אחר. אחמד שאל אם יהודי עני יכול לשנוא יהודי עשיר? האיש אמר, שישראל תהיה מדינה בלי עניים ועשירים, ואף אדם לא ינצל את חברו.
אחמד התלהב מהרעיון שכל האנשים יהיו שווים, שכל האנשים יאכלו את אותו האוכל, ושלא יהיו הבדלים בין האנשים. האיש נבהל קצת. הוא פחד שגם אחמד ירצה לבוא לישראל. הוא אמר שוב שישראל זה רק ליהודים. לאחמד יש הרבה ארצות, וליהודים יש רק ארץ קטנה אחת. אחמד הרגיע אותו ואמר לו שהוא נשאר בעיראק, בשביל להילחם שגם בעיראק לא יהיו עשירים ועניים. אני אמרתי שגם אני רוצה להישאר בעיראק, ולעזור לאחמד. האיש התרגז ואמר שוב, שאני מוכרח לבוא לישראל, כדי לעזור ליהודים לבנות מדינה טובה.
אחמד שאל אם היהודים יפגעו באפנדים הערבים? האיש אמר שיהודים לא פוגעים בשום ערבי, ובטח לא באפנדים. ליהודים יש יחסים טובים עם האפנדים, כי אלה מוכרים להם את האדמות. אחמד שאל אם הפלאחים מסכימים לזה שהיהודים יקנו את האדמות שלהם. האיש אמר שליהודים יש ניירות, וזה לפי החוק, והפלאחים יצטרכו להסתדר עם המציאות.
אחמד אמר שזה לא צודק, כי הפלאחים חורשים את האדמה וחיים מהיבול, והם בעלי האדמה. האיש אמר שוב, שהיהודים קנו את האדמה, לפי החוק, ובכלל הארץ שייכת ליהודים שחיו שם לפני אלפיים שנה. אחמד התפלא ושאל אם האיש רוצה שכל היהודים יבואו לישראל. האיש אמר: בטח. אז אחמד אמר, שאת זה רוצים גם כל העיראקים ששונאים יהודים. אבל אחמד מתנגד להם כל הזמן, ואומר שהיהודים יכולים להישאר בעיראק כי הם אזרחים עיראקיים. אני ישבתי והקשבתי ולא יכולתי להחליט מי צודק…