פרק זה אינו נלמד בבתי הספר בישראל
בסיפורי ההיסטוריה שנכתבו על-ידי ציונים נמחקו פרקים רבים מההיסטוריה של הארץ. הפרקים שנמחקו הינם בעלי משמעות רבה, משום שהם מערערים את אחד הצידוקים העיקריים להתכחשות הציונית לגבי עצם קיומה של ישות פלסטינית. להלן קטע המצוטט מתוך האנציקלופדיה העברית, הערך "ארץ- ישראל", עמודים 494-493. הקטע מספר בבירור על תקופה של יותר מחמישים שנה, בהן היתה קיימת מדינה-ערבית בארץ, ששלטונה נתמך על-ידי הרוב המכריע של אוכלוסיית הארץ.
"בתחילת המאה ה-18 קיבל דאהר אל-עומר משבט בני-זידאן 'אלתזאם' (זכיון-חכירה) על רוב מחוזות-הגליל באזורי נצרת, טבריה וצפת. הוא התגבר עד מהרה על כמה מיריביו, ומטבריה, שהתבצר בה, פרש את ממשלתו על מחוזה כחוכר-המס של פחת-צידון. לרשותו עמד גדוד-חיילים, שגייס מבין הבדווים והפלאחים.
"ב-1742 קיבל הפחה של דמשק צו מן השולטן לצאת למלחמה על דאהר, שהתנהגותו השחצנית נתפרשה כמרידה, אף-על-פי שהיה זה מתפקידו של נציב-צידון לענוש את המורד. פרשת הדברים תוארה בעברית על-ידי חתנו של ר' חיים אבולעפיה, המחדש של היישוב היהודי בטבריה. המצור וההתקפה על טבריה לא הצליחו, כי בינתיים נצטווה הפחה ללוות את אורחת-החג' למכה. ב-1743 עלה הפחה שוב על טבריה, אך זמן קצר לאחר מכן מת מ'מחלת-מעיים' (כנראה, הורעל על-ידי דאהר). מכאן ואילך עלה בידו של דאהר להיפטר משאר יריביו, ואת אחוזותיהם (כגון שפרעם) סיפח לגבולותיו. אחר-כך שם פניו אל הים וכבש את עכו, וב-1750 אף קיבל אישור רשמי על כך.
"עם השתלטותו של דאהר על עכו, חיפה ומבחינה כלכלית גם על דאר-טנטורה, בא במגע בלתי אמצעי עם הסוחרים והסוכנים של מדינות-אירופה, שהקימו להם בסיסים בערי-החוף לשם הנהלת מסחרם עם ישובי פנים-הארץ. לנמלי הארץ היו רגילים לבוא גם שודדי-ים, ואנשי דאהר היו קונים מאבירי-מלטה את ביזת-הים, שהיתה בידיהם, ומוכרים להם את הגזל שגזלו הבדווים, שודדי-היבשה. ב-1757 נועז דאהר אף לקנות מן הבדווים את השלל הרב, שלקחו מאורחה של עולי-רגל שחזרה ממכה. עיסקותיו של דאהר עם שודדי-ים נוצריים ומוסלמים עוררו את השער-העליון לצאת נגדו שנית, והפחה החדש, שבא לדמשק, נצטווה לתפסו. אך מחמת התנהגותו האכזרית של פחה זה (בייחוד ביפו ב-1770) התקוממו לו כל תושבי-הארץ·
"דאהר מצא לו בעלי-ברית בשליט מצרים עלי בק ובצי הרוסי, שהגיע לים התיכון – להפתעתם של התורכים. ב-1771 היתה כמעט כל הארץ בידיו של דאהר, ובעלי בריתו המצריים כבשו את דמשק· אך השער-העליון הצליח לזרוע מחלוקת בין המפקד המצרי ובין אדוניו עלי בק – מחלוקת, שלאחר זמן הפכה למרד גלוי. בינתיים כבש דאהר את עזה, לוד, רמלה וגם את יפו, אבל עד מהרה התחבר המפקד המצרי המורד עם צבא השולטן, לקח מיד דאהר את שללו וגם ערך טבח ביפו (1775). העותמאנים משכו לצידם גם את גדודי-השכירים של דאהר, שבגדו באדונם ורצחו אותו (1775). באותו יום נכבשה עכו בידי צבא השולטן, ואחמד אל-ג'זאר (ה'טבח') נתמנה כמושלו של פלך-צידון".
על מדיניות הפנים של דאהר אל-עומר מספרת האנציקלופדיה בקיצור נמרץ בעמ' 495:
"דאהר אל-עומר ניסה לשפר את מצבה של החקלאות בגליל. הוא היה מעודד את הפלאחים לעבד את אדמותיהם על-ידי מתן הלוואות למחוסרי-האמצעים שבהם, ובייחוד השתדל להגן עליהם מפני שודדים".
העם הערבי הפלסטיני אינו זקוק לשום צידוק "היסטורי" לעצם קיומו ולזכותו בארץ. לכן אין זה רלבנטי עבורו להתווכח עם הנימוקים בהם משתמשת הציונות כדי להצדיק את קיומה. בעובדה שהיתה לערבים היסטוריה בארץ אין משום חיזוק לטענותיהם. הרגשת זכותם על הארץ באה כפועל יוצא מהווייתם; מצד שני, העובדה שהם אינם מעלים השכם והערב את עברם כדי להוכיח את צידקתם אינה מוחקת את הפרק ההיסטורי כאמת עובדתית. הציונות יכולה למחוק אותו למטרותיה, אבל קיומו של עם פלסטיני בעל זכויות בארץ אינו תלוי כל עיקר באם היה פעם דאהר אל-עומר או לא.
עצם העובדה שלערביי פלסטין יש היסטוריה בארץ הזו מעוררת חלחלה אצל ההיסטוריונים והמחנכים הציוניים "הנאורים". לגביהם, לארץ יש היסטוריה רק כאשר היא נעשתה על-ידי יהודים, או אפילו על-ידי נוצרים. אולם, להודות בעובדה שהערבים הם יותר מאשר גורם סביל בארץ, זה עבורם "חילול השם". לומר את האמת, גם ההיסטוריה הנוצרית-הצלבנית בארץ אינה חביבה עליהם ביותר. למסע-הצלב הראשון שהביא לכיבוש הארץ הם יתקעו בחצוצרות. את סופה של ההרפתקאה הצלבנית בארץ מעדיפים "ידידינו" הציונים לשכוח; ובו בזמן הם משתדלים לזכור את מצדה ואת "תמות נפשי עם… פלסטינים"…
"זכותנו על עכו"
התנועה הציונית השתמשה, וממשיכה להשתמש בנימוק "הזכות ההיסטורית" כדי להצדיק את שלטונה בארץ. למרות שאנו פוסלים נימוק זה מכל וכל, יש מקום לבדוק את מידת האמת העובדתית בטענת הבעלות היהודית ההיסטורית על הארץ.
השליטה היהודית בארץ התבססה תמיד על אזור ההר. כאשר כללה הריבונות היהודית גם את שפלת-החוף, היה זה מכוח כיבושים צבאיים, לא מכוחה של אוכלוסיה יהודית מאסיבית באזור. מכאן, שגם בתקופות שנחשבות בעיני יהודים "תקופות זוהר" היה הישוב היהודי מרוכז באזורי יהודה והגליל; עמק בית-שאן, השומרון, השפלה והנגב הצפוני היו בעלי רוב יהודי רק תקופות קצרצרות בהיסטוריה. אזור אחד, לפחות, הכלול כיום בתחומי הקו-הירוק, לא היה נתון בשום תקופה היסטורית לריבונות יהודית.
הכוונה לשפלת החוף, מעכו צפונה.
בתקופת השיא של שלטון המלכים דוד ושלמה היתה עכו עיר פיניקית. אלכסנדר ינאי היה הכובש החשמונאי המצליח ביותר, אך עכו נותרה מחוץ לגבולות ממלכתו. אגריפס הראשון, שמלך בארץ בחסות רומא, לא שלט בעכו, למרות שהיה ידידו האישי של הקיסר קאליגולה. הריבון היהודי האחרון בארץ, בר-כוסיבא, לא ראה את עכו מבפנים.
כאשר כבשו הצלבנים את הארץ מידי המוסלמים, נמצאו יהודים רבים בעיירה חיפה. מדוע בחרו לגור בעיירה קטנה ודלה, חסרת משמעות מבחינה דתית, ולא בעכו העשירה? מתברר, שעל פי ההלכה (על פי פירושי הרמב"ם, הר"ש והרש"ס למישנה, שביעית, ו', א') נמצאה עכו מחוץ לגבולות ארץ-ישראל. מסתבר שקנאי "הזכות ההיסטורית" שמחים לכלול במדינת-ישראל שטחים שכל נימוק "היסטורי" לגביהם הוא מופרך מעיקרו. העיקרון הציוני הורה לכבוש שטחים בלי להתחשב בשום "זכות היסטורית". כדי להצדיק את כיבוש עכו והכללתה בתחומי הקו-הירוק ייאלצו בוודאי להיעזר בנימוק מיסטי-דתי אידיוטי עוד יותר מהנימוק הקודם: "אלוהים הבטיח!"