דפים אדומים: על השאלה הפלסטינית

האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן") מפרסם בזאת את סיכום הדיונים שקיים לאחרונה בשאלה הפלסטינית, בעקבות מלחמת אוקטובר 1973 ותוצאותיה. סיכום הדיונים מהווה בעבורנו קו-מנחה לפעילותנו הפוליטית בתקופה הקרובה, בזירת המאבק העיקרית שלנו – בחברה הישראלית. יחד עם זאת אנחנו מציגים סיכום זה לפני אנשי השמאל היהודים והערבים, ובמיוחד לפני הסוציאליסטים המהפכנים הישראלים והפלסטינים הגורסים, כמונו, כי פתרון של הבעיות החברתיות והלאומיות באזורנו יושג באמצעות המאבק המהפכני למען הסוציאליזם. כאמור, סיכום זה הוא קו-מנחה לפעולה בתקופה נתונה; אין לראות בו ניסוח של עקרונות-יסוד ואין להציגו כ"סוף פסוק" הסוגר את הוויכוח בשאלה הנדונה ובכל הכרוך בה.     

*

אירגוננו קטן ודל השפעה, אך הוא מהווה, יחד עם האירגונים הסוציאליסטיים-המהפכניים האחרים, את הקוטב הנגדי היחיד למחנה הציוני כולו, קוטב המנסה לפעול תוך כדי פיתוח ביקורת סוציאליסטית על המצב במזרח התיכון בכללו ועל הציונות בפרט. לכן אנו ניצבים בפני שתי סכנות. האחת: היסחפות אחר הלכי-רוח נפוצים ורעיונות פופולאריים, וזאת כדי להיחלץ מן הבידוד, לחרוג מן השוליים ולחדור למרכז העניינים; השנייה: להסתגל לבידוד, להשלים עם העמידה מן הצד ולהפיק מכך את מירב הסיפוק, על-ידי חלוקת ציונים ותיכון תוכניות שאין בהן רבב. אין אנו מחוסנים בפני סכנות אלה, שכן אין תרופות פלא כדי למונען. ואם לקינו בעבר, מפעם לפעם, בטעויות שמקורן בסכנה השנייה, הרי שעתה קיים רקע העלול לגרור אותנו לטעויות שמקורן בסכנה הראשונה. שכן כתוצאה ממלחמת אוקטובר ומן התוכניות המתבשלות בעקבותיה, מוצגת השאלה הפלסטינית באור "ריאליסטי", ‏בצורה "מעשית", באופן "פרגמטי".

בין יוני 1967 לאוקטובר 1973

‏קרבות אוקטובר 1973 לא היו, כמובן, מלחמה נפרדת בפני עצמה, אלא היוו "סיבוב רביעי", התלקחות נוספת במלחמה המתמדת בין הציונות לעולם הערבי. הסיבות הישירות להתלקחות זו נעוצות במצב שהתהווה בעקבות "הסיבוב השלישי" – מלחמת 1967 – ובהתפתחויות האזוריות והעולמיות שחלו לאחריה.

מלחמת 1967 העלתה את המאבק הפלסטיני למעמד של גורם עצמאי בעל תנופה. ההתפתחות המהירה של תנועת ההתנגדות הפלסטינית העלתה את האפשרות של מאבק עממי מהפכני במשטר הציוני ובמשטרים הערביים. מאבק זה סיכן כל ניסיון להסדר דיפלומטי ביו המשטרים הקיימים, מפני שהיה מבוסס על התנגדות נחרצת ובלתי-מתפשרת לציונות.

‏המשטרים הערביים, בתמיכת ברית-המועצות, שאפו להסדר שיהיה תפור לפי האינטרסים הצרים שלהם, שיציל את מעמדם במישור הערבי והבינלאומי. לפיכך הציעו הסכם פשרה, המבוסס על נוסחה פשוטה בתכלית: נסיגת ישראל מכיבושי 1967 תמורת הכרה פוליטית בישראל והשלמה עם ההישגים שהשיגה הציונות עד ליוני 1967 (תשובת מצרים לגונאר יארינג). אולם לפני אוקטובר 1973 לא ראו ישראל וארצות-הברית טעם רב ב"פשרות" מרחיקות-לכת: ישראל חזקה, ישראל תוקפנית ונמרצת – ישראל כזו היתה תשובתם לכל בעיות אי-היציבות באיזור. כך שישראל, בחסות ארצות-הברית, היתה מעוניינת לשמור על הסטאטוס-קוו: המשך תהליך הסיפוח תוך כדי הכתבת תנאים. הוויכוח בתוך המחנה הציוני הצטמצם לשאלה אם הסיפוח צריך להיות "זוחל" או "דוהר".

‏כך שבסיכומו של דבר עמדו שלוש אפשרויות:

  • אפשרות ראשונה – התפתחות מאבק עממי נגד הציונות והמשטרים הערביים;
  • אפשרות שנייה – המשך תהליך הסיפוח וביסוס הכיבוש;
  • אפשרות שלישית – מערכת יחסים חדשה, המבוססת על החזרת השטחים שנכבשו ב-1967.

‏תנועת ההתנגדות הפלסטינית ייצגה את האפשרות הראשונה באופן חלקי ומוגבל. ליתר דיוק: תנועת ההתנגדות ייצגה את הדרך המהפכנית מבחינה זאת, שהתבססה על גיוס ההמונים עצמם למאבק על גורלם. אולם תנועה זאת לקתה במיגבלות חמורות, שעליהן עמדנו לא אחת בשבע השנים האחרונות. היא ניסתה לגייס את ההמונים הפלסטיניים בלבד, למען מטרות פלסטיניות שהוצגו במנותק מבעיות יתר ההמונים באיזור כולו. בהיותה תנועה לאומית זעיר-בורגנית לא ראתה את המאבק הפלסטיני כחלק ממהפכה חברתית במזרח הערבי כולו.

במפלת התנועה הפלסטינית בא לידי ביטוי ברור אופיה הכפול של תנועה זו. מצד אחד, די היה בעצם העובדה שהתנועה בחרה בדרך של מאבק עממי כדי שהכוחות האנטי-מהפכניים באיזור (הן אלה הדוגלים בהמשך ההגמוניה הישראלית המוחלטת, והן אלה החותרים להסדר דיפלומטי) יהיו מעוניינים עניין חיוני בחיסול התנועה. מצד שני, אופיה ומיגבלותיה הפנימיים של התנועה גרמו במידה רבה להחלשתה ולבידודה והקלו על מלאכת חיסולה.

‏וכך, בספטמבר 1970 טבח חוסיין אלפי פלסטינים, כאשר שליטי ארצות ערב אינם נוקפים אצבע נגדו (ובחלקם אף תומכים בו בסתר או בגלוי), בעוד שבשולי הזירה ניצבים צבאות ארצות-הברית וישראל, הנכונים להתערב "אם יהיה צורך בכך". אחרי ספטמבר 1970 ניחתו מכות נוספות מצד ישראל ולבנון על שרידי התנועה הפלסטינית והשלימו כמעט את תהליך חיסולה.

‏לאחר דיכוי התנועה הפלסטינית נראה היה שהאיזור שוקט על שמריו. אך מתחת לפני השטח רחשו דברים שאיימו על ה"שקט". המשטרים הערביים הלאומיים איבדו את בסיס התמיכה ההמונית שלהם, ובעולם האימפריאליסטי חלו התפתחויות אשר העמידו בסימן שאלה את המדיניות של שימוש בלעדי בשוט הישראלי כדי לרסן את העולם הערבי. נזכיר את משבר היחסים בין ארצות-הברית, אירופה ויפאן על רקע המשבר הכלכלי הבינלאומי. הדינמיקה של התפתחות המאורעות הללו העמידה באור חדש את צורת הניצול של האיזור בידי האימפריאליזם. לאור זה עלינו לבחון מחדש את שאלת הניגודים בין האימפריאליזם לבין הבורגנויות הלאומיות, ההופכות לגורם דינאמי יותר, וכן את החשיבות של מלחמת המעמדות באזורנו. שאלות אלה משמשות נושא לוויכוח תיאורטי באירגוננו. אין גם להתעלם מן העובדה, שהאימפריאליזם אינו הגורם היחיד בעל אינטרסים באיזור: בתקופתנו הוא מוצא בברית-המועצות בעלת-ברית נוחה להסדרים דיפלומטיים, הסדרים המשתלבים בנסיונות לעצב את ה"דטאנט" העולמי.

‏ניתוח מצב העניינים באזורנו בשנים האחרונות מלמד, כי כשם שההכרעה בין הדרך שייצגה התנועה הפלסטינית לבין שתי הדרכים האחרות (דרך הסיפוח ודרך ההסדרים) יכולה היתה לבוא רק במלחמה – מלחמת האזרחים בירדן – כך גם ההכרעה בין "דרך הסיפוח" לבין "דרך ההסדרים" יכלה לבוא רק במלחמה. במצב הקיים היתה איפוא מלחמת אוקטובר 1973 בלתי-נמנעת.

על תוצאות המלחמה

‏מאז המלחמה, ובמידה רבה בהשפעתה, הולך ומתברר לכל כי האימפריאליזם משנה במידה מסוימת את אמצעי מדיניותו באיזור; בין השאר בכיוון של הסתמכות פחות בלעדית על כוחה של ישראל. אין פירוש הדבר, כמובן, כי ארצות-הברית תוותר על הסתמכות על כוחה הצבאי של ישראל ועל שירותיה כ"כלב שמירה" באיזור. אולם, אם עד כה היה כלב השמירה משתולל כחפצו, נובח ומתפרץ לתחום השכנים ונושך אותם על ימין ועל שמאל, הרי עתה מרגיש בעל הכלב צורך לקשור אותו ברצועה ולשים מחסום לפיו. פירוש הדבר: כפיית נסיגה מסוימת על ישראל.

‏מיפנה זה במדיניות האמריקאית קשור בניסיון לענות על התביעה המקיפה את כל העולם הערבי, לנסיגה ישראלית מכל השטחים שנכבשו ב-1967, מתוך הנחה שהליכה לקראת תביעה זו תעזור להבטיח לתקופה ארוכה את אחיזת האימפריאליזם באיזור, ואולי אף להגביר אותה. במיסגרת מדינית זו שוקל המימשל האמריקאי גם כיצד להתמודד עם הבעיה הפלסטינית.

אך דבר אחד ברור: גם אם יתממשו התוכניות המתבשלות במטבחים הדיפלומטיים, להביא להסכם בין המישטר הציוני לבין המשטרים בארצות ערב, לא יהיה בכך משום פתרון לבעיה היסודית של הסכסוך ההיסטורי בין הציונות לבין העולם הערבי. שורשיו של סכסוך זה נעוצים באופי הקולוניזאטורי של ישראל ובעובדת היותה כלב שמירה של אינטרסים אימפריאליסטיים.

‏הסכם דיפלומטי בא לבסס ולא לשנות את העובדה, שהמזרח הערבי הוא שדה ניצול של האימפריאליזם, וכל מטרתו –להגביר את הניצול ולייצבו ולשמרו. בשדה ניצול זה, ישראל היא המדינה היחידה שאינה מנוצלת מבחינה כלכלית, אלא להיפך, היא מקבלת הטבות כלכליות וצבאיות תמורת שירותים צבאיים ופוליטיים שהיא מעניקה לאימפריאליזם האמריקאי. יחס יסודי זה שבין המזרח הערבי לבין האימפריאליזם, כמו היחס שבין ישראל לאימפריאליזם, אינו עומד להשתנות עתה – לא היום ולא מחר. שינוי יסודי כזה יכול להתרחש, לדעתנו, רק בדרך אחת – בדרך מהפכנית; ואילו השינויים העומדים עתה על סדר היום של האיזור אינם שינויים מהפכניים, אלא שינויים שייוולדו כתוצאה של משחק דיפלומטי וצבאי בין הכוחות והאינטרסים העולמיים ובין המעמדות השליטים המקומיים, המנסים עתה למצוא שיווי-משקל חדש.

ראייה כזו של ההסכמים העתידים במזרח התיכון אין פירושה, כמובן, שהננו קוראים לממשלת ישראל לעמוד נגד הלחץ האמריקאי ולהחזיק בכיבושיה. ההיפך הוא הנכון. כמו בעבר, הננו ממשיכים להיאבק למען נסיגה ישראלית מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים הכבושים. וזאת על בסיס הפרספקטיבה של מאבק מהפכני-סוציאליסטי: מאבק שיחרוג מעבר לבעיית פלסטין וייגע בשורשי הניצול המעמדי והדיכוי הלאומי באיזור כולו; מאבק שניצחונו יבטיח גם את הזכויות הדמוקרטיות המלאות של כל העמים, כולל את זכות ההגדרה העצמית לכל העמים הלא-ערביים ובתוכם העם היהודי-ישראלי.

‏פרספקטיבה זו מחייבת מאבק נגד הציונות ונגד האימפריאליזם. לכן אנו ניצבים בפני השאלה, האם לדינמיקה המתפתחת במזרח התיכון בעקבות מלחמת אוקטובר 1973 עשויות להיות תוצאות חיוביות מבחינת המאבק? תשובתנו היא, שלמרות היוזמות האימפריאליסטיות וח‏רף התבססותם של המשטרים הערביים הקיימים, מהווה מהלך המאורעות מאז תחילת המלחמה מיפנה מבחינת האפשרויות והתנאים האובייקטיביים:

יש להכיר בעובדה כי בעוד שמן הבחינה האמריקאית תהיה כפיית נסיגה על ישראל בבחינת תזוזה מוגבלת גרידא, הרי שמבחינת הציונות תהיה בה משום מפלה היסטורית; בפעם הראשונה הצליחו הערבים להעמיד כוח מול הכוח הציוני ולכפות עליו מלחמה קשה. לעובדה זו עשויות להיות תוצאות מרחיקות-לכת לגבי סיכויי העבודה המהפכנית בתוך ישראל. עד עתה נהנתה הציונות מתמיכה כמעט-מלאה של ההמונים היהודים בישראל. תמיכה זו היתה מבוססת על העובדה האובייקטיבית כי הציונות לא העמידה אותם במצב שבו היו מנוצלים על-ידי האימפריאליזם, אלא להיפך: ‏נהנים מסובסידיה אימפריאליסטית כתמורה בעד הבטחת האינטרסים האימפריאליסטיים באיזור כולו. הציונות הבטיחה להמונים היהודיים מצב עדיף באיזור. אולם תמיכתם בציונות היתה מותנית, במידה רבה, באמונה כי המדיניות הציונית מסוגלת להבטיח את חייהם ואת שלומם, וכי אינה מעמידה אותם בסכנה רצינית. כל עוד היה קיים המיתוס שהציונות היא בלתי-מנוצחת, שהיא צועדת מניצחון קל אל ניצחון קל ושבמחיר צבאי די-קטן מצליחה היא להשליט את עצמה על האיזור ולהכתיב את תנאיה – היתה מובטחת לה תמיכת היהודים בישראל. אין ספק שמלחמת אוקטובר 1973 שינתה במידה ניכרת את המצב. הציונות אינה נראית עוד כל יכולה, במיוחד אם תיאלץ ישראל להיכנע להסדר כפוי על-ידי ארצות-הברית. [או-אז] יתברר בעליל עד כמה מסוכן הוא התפקיד שהועידה הציונות להמונים היהודיים ועד כמה תלוי גורלם – לחיים ולמוות – באינטרסים אימפריאליסטיים. מכאן נפתחת האפשרות לרדיקליזציה בתוככי החברה הישראלית.

‏יחד עם זאת יש להניח כי הצלחת המדיניות והאיסטרטגיה של מצרים וסוריה – בייחוד אם יתממש הלחץ האמריקאי וישראל תאולץ לבצע נסיגה-רבתי – תעלה את קרנם של המשטרים הערביים. כמו כן תביא הפעלת לחץ אמריקאי כבד על ישראל להגברת השפעתו של האימפריאליזם האמריקאי בעולם הערבי, שהרי כפי שאמר סאדאת, ארצות-הברית ממלאת "תפקיד קונסטרוקטיבי" בהשגת הסדר... אך ההמונים הערביים יישארו מנוצלים על-ידי האימפריאליזם, והמעמדות השליטים בעולם הערבי – כמו בשאר ארצות העולם השלישי – ימשיכו לשמש שותפים של האימפריאליזם. מעמדות שליטים אלה אינם יכולים לפתור את בעיותיהם היסודיות של המוני העם הערביים. לכן תהיה מלחמת המעמדות בעולם הערבי מוכרחה להתגבר שוב.

‏יש להדגיש כי מבחינה זאת נבדלות ארצות ערב הבדל ניכר מישראל. בעוד שבישראל גורם אופיה ‏המיוחד של המדיניות הציונית ותפקידה המיוחד של ישראל באיזור, לכך שעוצמתו הצבאית המוחלטת של המישטר הציוני היתה תנאי מספיק לכך שההמונים היהודיים בישראל יתמכו בו ללא עוררין, הרי בארצות ערב אין הדבר כך. כלכלתן של ארצות ערב אינה מסובסדת על-ידי ארצות-הברית, אלא להיפך. לכן גם אם נראה עתה כי המשטרים הערביים מסוגלים יותר מבעבר לדאוג לביטחון הצבאי של ארצותיהם, אין הם מסוגלים כלל לפתור את הבעיות הפנימיות. לפיכך יש להעריך כי עליית קרנם של המשטרים הערביים ועליית יוקרתו של האימפריאליזם האמריקאי בעולם הערבי יהוו תופעות חולפות.

‏נוסף לכך כדאי להזכיר כי עד כה היתה הרגשה שהציונות היא בלתי-מנוצחת, כל-יכולה ומהווה מכשול רציני להתפתחות מאבק עממי בעולם הערבי. כל כוח מתקדם בעולם הערבי יודע שבמוקדם או במאוחר ייאלץ להתמודד עם העוצמה הישראלית. גם עתה לא נחלה הציונות תבוסה צבאית, אך אין ספק שהתערערה מאוד אגדת הכוח הציוני הבלתי מנוצח. בכך הוסר מכשול חשוב מדרכו של המאבק העממי בארצות ערב.

‏המלחמה ותוצאותיה לא יפתרו את בעיותיו היסודיות של האיזור. בטווח הקצר צפויות עתה אף סכנות חדשות, בהן הסכנה שישראל תנסה להחזיר את הגלגל אחורנית ולמחוק, באמצעות "מלחמת נקם", את השינויים שחלו במאזן הכוחות לרעת הציונות כתוצאה ממלחמת אוקטובר. בחוגי השלטון הישראלי, כמו בחוגי הימין הקיצוני, מקננת התקווה כי לישראל תינתן ההזדמנות ל"מלחמת נקם" כזו במיסגרת התקפה אימפריאליסטית על מקורות הנפט. אך עם זאת נפתחות עתה אפשרויות חדשות לפני המאבק המהפכני, הן בישראל והן בשאר ארצות האיזור. התממשות האפשרויות האלה תלויה, כמובן, בפעולה משותפת של מהפכני האיזור, ערבים ויהודים כאחד.

על סיסמאות המאבק

‏עד מלחמת אוקטובר 1973 ‏היתה אחת מסיסמאותינו העיקריות "הלאה הכיבוש!" (עתה מסתמנת בקרב חלקים מסוימים מן המחנה הציוני נטייה להסכים לנסיגה ממרבית השטחים שנכבשו ב-1967, אם כי על-פי רוב תוך העמדת תנאים שמשמעותם כיבוש מוסווה או תכתיב ישראלי). אך מעבר לבעיית הנסיגה עולה עתה במלוא חריפותה שאלת עתידו של העם הערבי הפלסטיני. שאלה זו עולה, בין השאר, בגלל הנסיונות הציוניים להגיע להסכמים טריטוריאליים- דיפלומטיים עם המשטרים הערביים, תוך התעלמות מזכותו של העם הפלסטיני להגדרה עצמית ובמיוחד תוך התעלמות מן הדרישות המיידיות של תושבי הגדה המערבית ורצועת-עזה. התעלמות זו מלווה בהחרפת הדיכוי בשטחים: בגירושים, במעצרים, בנישולים וכו'.

אנו נאבקים נגד מדיניות זו, ונמשיך להיאבק –

  • למען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים הכבושים.
  • נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב להמונים הפלסטיניים מי ייצגם.
  • נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל.

‏אנו סבורים כי המאבק סביב התביעות האלה הוא מחובתם של כל הכוחות המהפכניים והדמוקרטיים בישראל, כולל אלה שאינם רואים בחיוב את התביעה לכינון שלטון פלסטיני עצמאי. כוחות אלה חייבים גם להיאבק ללא ליאות כנגד הדיכוי המתמשך ומתגבר בשטחים הכבושים. יש לחזור ולהדגיש: ההחלטה כיצד ליישם את זכותו להגדרה עצמית צריכה להיות בידי העם הפלסטיני עצמו, וחובתם של המהפכנים והדמוקרטים הישראליים להיאבק נגד הנסיונות של ישראל לכפות את ההסדר הנראה לה ונגד נסיונה למנוע מן הפלסטינים את מימוש הצורה הנראית להם. לפיכך אנו רואים זאת מחובתנו להוקיע את ממשלת ישראל על סירובה להכיר באש"ף כמייצג העם הערבי הפלסטיני – במיוחד מאחר שברור כי המוני הפלסטינים אכן רואים בו את נציגותם האמינה. ויותר מכך: מאחר שהמוני הפלסטינים בשטחים הכבושים מתנגדים הן להמשך הכיבוש הישראלי והן לחזרתו של חוסיין, רוצח עמם, ושואפים לכונן רשות פלסטינית עצמאית בשטחים מהם תיסוג ישראל, הרי שחובתנו להיאבק על זכותם לממש שאיפה זו, וכנגד כל ניסיון למנוע מהם את הדבר.

‏כאירגון סוציאליסטי מהפכני מוטלת עלינו חובה נוספת: להילחם נגד האשליות אותן זורע השמאל הציוני, כאילו הקמתה של מדינה פלסטינית בגדה וברצועה תפתור, אחת ולתמיד, את הסכסוך הישראלי-ערבי וכאילו שמלבד נסיגה מסודרת מכיבושי 1967 אין בידי ישראל לעשות דבר למען יחיה העם היהודי-ישראלי בשלום עם עמי ערב. שכן אפילו תאולץ ישראל לסגת לגבולות ה-4 ביוני ("הקו הירוק") עדיין תישאר השאלה הפלסטינית עומדת במלוא חריפותה, ברורה ומוחשית יותר מכפי שנראתה לפני מלחמת יוני 1967:

  • בעייתם של המוני הפלסטינים, במחנות הפליטים ומחוצה להם, אשר אינם משלימים עם הגירוש, הדיכוי והניכור, לא תיפתר באמצעות מדינת הגדה והרצועה;
  • בעייתם של קרוב לחצי מיליון תושביה הפלסטינים של ישראל, החיים בה כאזרחים מדרגה שלישית, תישאר אף היא בלתי פתורה;
  • ישראל תישאר גם לאחר הנסיגה מעין כלב-שמירה של האימפריאליזם, המוכן להתפרץ בכל רגע בו יקבל סימן נאות מאדוניו;
  • הדינמיקה של ההתנחלות הציונית תיפגע אמנם, אך לא תיעצר – ישראל הציונית תמשיך לראות את יעודה העיקרי בקיבוץ יהודי העולם ב"ארץ-ישראל ההיסטורית", אפילו על חשבון האינטרסים של תושביה וכנגד מגמות ההתפתחות באיזור.

‏לכן ימשיכו המוני הישראלים לשאת בעול הנטל של קיום מדינה ציונית כנטע זר במזרח הערבי; העתיד צופן בחובו פחות חמאה ויותר תותחים, פחות ביטחון ויותר קורבנות בנפש.

‏האפשרות כי בשטחים מהם תיאלץ ישראל לסגת תוקם מדינה פלסטינית לא צריכה לערפל את עיני הסוציאליסטים המהפכנים הפועלים בישראל; שכן הנסיגה הישראלית והמדינה הפלסטינית אין בהם כדי לפתור את "השאלה הפלסטינית". לכן אנו חוזרים ומדגישים – כפי שעשינו בעבר – כי "השאלה הפלסטינית" תגיע לכלל פתרון מלא רק במיסגרת ניצחונו של מאבק מהפכני כל-אזורי למען הסוציאליזם; מאבק שיביס את האימפריאליזם; ימוטט וימגר את שלטון סוכניו המקומיים בישראל ובמדינות הערביות; ישבור את הגבולות הקיימים; יאחד את העמים הערביים; יבטיח את מלוא הזכויות של העמים הלא-ערביים החיים במזרח הערבי.

על השמאל הפלסטיני

‏אין אנו רואים זאת מתפקידנו להכתיב לשמאל הפלסטיני, או לשמאל הערבי כולו, את הפרוגרמה שלו. אך כל מי שרואה עצמו שותף – ולו פוטנציאלי –­ למאבק מהפכני כל-אזורי, חייב לחוות את דעתו בכל מה שנוגע לשותפיו האפשריים. במיסגרת זו נתייחס בקצרה למשימות העומדות לדעתנו לפני הסוציאליסטים המהפכניים הערביים, במה שנוגע למאבק הפלסטיני בשלב הנוכחי.

‏מאחר שמדובר עתה באפשרות של נסיגה ישראלית, הרי שחובתם של המהפכנים הפלסטינים להעלות תביעות וסיסמאות קונקרטיות ולפתח שיטות מאבק העשויות להבטיח הן את העצמאות הפלסטינית והן את פיתוחה וקידומה של ההכרה המהפכנית בקרב ההמונים; זוהי הדרך החיובית, כדי לתרום לפיתוחו ולקידומו של המאבק העממי.

ההתפתחויות שנסקרו כבר למעלה – וההופכות את הנסיגה הישראלית לנושא אקטואלי ובר-מימוש – העלו את רוח המאבק בקרב תושבי השטחים הכבושים. אך בהיעדר פעילות מהפכנית עלולה הנסיגה להצטמצם לכדי "נס שירד מן השמיים" הודות למאמציהם של קיסינג'ר, סאדאת ופייסל.

‏ובכן, אילו תביעות וסיסמאות יש להעלות?

‏אנו שוללים את ההשקפה הטוענת כי ניתן להתגבר על הדיכוי הלאומי של העם הערבי הפלסטיני ולפתור את "השאלה הפלסטינית" באמצעות מאבק לאומי גרידא, תוך דחיית המאבק החברתי לתקופה מאוחרת יותר. ההשקפה בדבר "שחרור בשלבים" ממליצה על אחדות לאומית במאבק, דמוקרטיה בורגנית לאחר מכן, ולבסוף – מאבק לשחרור חברתי. זוהי השקפה מכשילה, המוסרת את הכוח הפוליטי-צבאי לידי המעמדות המנצלים. עמדתנו: יש להעלות תביעות וסיסמאות שהשגתן עוברת דרך התנגשות עם הסדר החברתי הקיים ומיגורו; תביעות וסיסמאות שיש בהן כדי להצביע על כיוון המאבק, ושמסביבן ניתן לגייס המונים, כדי שיתערבו וישתתפו במאבק; תביעות וסיסמאות שיש בהן כדי לחשוף את פרצוף היריב.

התביעה להקים שלטון פלסטיני עצמאי המבוסס על התארגנות ההמונים במועצות פועלים, פלאחים ופליטים – היא תביעה הממלאת לדעתנו את התנאים הללו. ממנה ניתן לפתח תוכנית מאבק שלמה יותר ומקיפה יותר, שבעזרתה יכולים המהפכנים לפעול לאירגון עמלי הגדה והרצועה למאבק המוני פוליטי כבר עתה, מבלי להמתין לוועידת ג'נבה.

‏למאבק זה יש פוטנציאל חיובי עצום, כי פירוש הדבר לא רק אירגון מאבק המוני, ולכן פוליטי בעיקרו, נגד הכיבוש, אלא גם הכנת ההמונים והתאר‏גנותם לתפיסת השליטה בכל מקום – בכל כפר ובכל עיר, בכל סקטור של החיים הציבוריים. לפני ההמונים ניצב תפקיד ממשי: להתארגן בכדי לכונן בעצמם את שלטונם העממי והעצמאי, מבלי לצפות ששלטון זה יוענק להם על-ידי ועידת ג'נבה.

‏התארגנות עצמית בשטחים הכבושים היא עתה מכשיר חיוני למאבק נגד ההתפשטות וההתנחלות הציונית. התארגנות כזו יכולה להבטיח את הזכויות האנושיות והלאומיות של תושבי השטחים, כנגד הכיבוש וכנגד הדיכוי, הן מצד ישראל והן מצד השושלת ההאשמית, הפועלות תוך שיתוף פעולה ביניהן; שיתוף-פעולה היסטורי בין "אויבים ידידותיים".

‏המאבק נגד הכיבוש ונגד הנסיונות לכונן מדינת-חסות ("תוכנית אלון" או כל תוכנית אמריקאית-ישראלית אחרת) מהווה תשובה מוחצת להתנחלות הציונית ולהתנשאות הישראלית. הוא מוכיח כי העם הערבי הפלסטיני אינו "גורם זר" אלא אוכלוסיה בעלת שורשים עמוקים בכברת ארץ זו, שאינה משלימה עם נישולה המתמשך.

‏אנו סבורים כי אל להם למהפכנים הפלסטינים להשלים עם האידיאולוגיה וההנהגה הערבית-לאומית, בה משחק אש"ף בקרב הפלסטינים את התפקיד אותו שיחק הנאצריזם במצרים והבעת' בסוריה ובעיראק; אל להם להשלים עם צמצום הבעיה הפלסטינית כולה לשאלה: מדינה בגדה וברצועה – כן או לא; אל להם להשלים עם השתלטות בורגנית-לאומית על השטחים שיפונו, במסווה של "איחוד לאומי נגד האויב מבחוץ", ועם דחיית המאבק המעמדי לשלב ההיסטורי הבא; אל להם להשלים עם הנסיונות לשלול מן העם הפלסטיני את נשקו; אל להם להשלים עם הנסיונות לממש תרשים אמריקאי של מערכת מדינית חדשה במזרח התיכון, לפיו תהיה ארצות-הברית ה"מגן" העיקרי של הערבים מפני השוט הציוני.

כל תוכנית מהפכנית באזורנו חייבת להציג את המאבק הפלסטיני בהקשר למאבק המקיף יותר – נגד האימפריאליזם, נגד הציונות ונגד המעמדות המנצלים בעולם הערבי. תוכנית מהפכנית כזו מהווה אמצעי לגיוס נרחב יותר, מעבר למיסגרת הפלסטינית עצמה, של המוני הערבים והיהודים באזורנו, למען השחרור הלאומי והחברתי של עמינו.

‏אש"ף, בהיותו אירגון לאומי זעיר-בורגני אינו מסוגל, מעצם טבעו, לנהל מאבק מהפכני. אופיו הזעיר-בורגני משתקף בראייתו הן את העם הפלסטיני והן את העם הישראלי כאחדויות אל-מעמדיות שאינן ניתנות לחלוקה. מכאן נובעות גם צורות המאבק המיוחדות לו – כולל גם טרור ללא הבחנה, שכל מטרתו היא להוכיח כי "אנחנו פה!"

‏אש"ף אינו רואה במאבק העממי את העיקר, אלא, לכל היותר, אמצעי עזר. הסיסמה "שלטון עצמאי" מועלית על ידו לא כתביעה למאבק עממי אלא כתרשים להסדר, בו יתפוס הוא את מקומו לצד המשטרים הערביים הקיימים. לדעתנו, קיימת אף סכנה ממשית שהנהגת אש"ף תנסה לבלום ולחסל את המאבק העממי, תמורת הבטחה שיינתן לה השלטון, אפילו במדינת-חסות עצמאית-כביכול.

‏על הכוחות המהפכניים הפלסטיניים להיות מודעים למאבקים הפוליטיים והמעמדיים המתרחשים בתוככי החברה הישראלית – מאבקים העשויים אף לגבור ככל שיגבר הלחץ החיצוני על ישראל. אל להם להישאר אדישים למאבקים אלה ולתוצאותיהם. מאבקם צריך להיות מכוון לחיזוק הסולידריות עם המנוצלים בישראל. יחד עם מאבקם בציונות חייבים המהפכנים הפלסטינים להציב לפני העם היהודי-ישראלי אלטרנטיבה של חיים משותפים תוך כיבוד הדדי של כל הזכויות הלאומיות-דמוקרטיות, כולל הזכות להגדרה עצמית. אלטרנטיבה כזו תקל על הכוחות המהפכניים בישראל להכשיר את הקרקע לפניית שכבות גדלות והולכות בישראל כנגד המשטר הציוני.

 *  *  *

‏אנו תומכים במאבק העם הערבי הפלסטיני לשיחרורו – לרבות מאבקו לנסיגה ישראלית מלאה ובלתי-מותנית מכיבושי 1967 ‏ולהקמת מיסגרת מדינית עצמאית בהם – ונאבקים:

למען נסיגה ישראלית מלאה, מיידית ובלתי-מותנית מכל השטחים הכבושים!

‏נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב להמונים הפלסטיניים מי ייצגם!

‏נגד כל ניסיון ישראלי להכתיב מה יהיה עתידם של השטחים מהם תיסוג ישראל!

‏האירגון הסוציאליסטי הישראלי ("מצפן")
‏ת"א-יפו, נובמבר 1974