המלחמה לשיחרור לאומי וחברתי, המתנהלת בארצות המפרץ הערבי (הפרסי), לא החלה בשנים האחרונות בלבד. למאבק המהפכני המזוין בדופר, שהחל ב-9 ביוני 9651, קדמו ההתקוממויות בבאחריין (1945–1956), בעומאן הפנימית (1957–5919) ובקטאר (1963).
המאבק בדופר, אשר ייצב גרעין מהפכני השולט בשטח משוחרר ומבצע שם פרוגרמה מהפכנית, מהווה דוגמא לשאר חלקי המפרץ הערבי. בספטמבר 1968 הושג איחוד בין "החזית לשיחרור דופר" לבין כוחות מהפכניים אחרים באזור, איחוד שהתבטא בהקמת תנועה מאוחדת – "החזית העממית לשיחרור המפרץ הערבי הכבוש". איחוד כוחות השיחרור היה חשוב במיוחד, משום שאיפשר להם לנקוט באיסטרטגיה אחידה בכל האזור ולהימנע מפילוגים "לאומיים" על פי הגבולות המלאכותיים של אמירויות הנפט, גבולות שנקבעו על ידי הקולוניאליזם הבריטי.
ביוני 1970 נפתח מאבק מהפכני נוסף, בעומאן הפנימית, על ידי "החזית העממית הדמוקרטית לשיחרור עומאן והמפרץ הערבי". מאבק זה סימן את הרחבת המאבק המזוין מדרום-עומאן (דופר) לאזורים אחרים של הסולטנות. בדצמבר 1972 הושג איחוד בין שתי החזיתות, והתנועה המאוחדת נקראה בשם "החזית העממית לשיחרור עומאן והמפרץ הערבי". באותו זמן נפתח גם משא ומתן פוליטי בין "החזית" לבין "מפלגת הפועלים הערבים בעומאן", שנסתיים בקבלת החלטה לשיתוף פעולה בין שני הגופים.
"החזית העממית" קבעה לעצמה, בקונגרסים שונים, איסטרטגיה מהפכנית הכוללת מאבק באימפריאליזם על גרוריו – הסולטנים והשייח'ים, מאבק בשיטה החברתית החמולתית של האזור, והשואפת לשיחרור לאומי וחברתי, בצורה הדומה לזו המתבצעת ברפובליקה הדמוקרטית העממית של תימן (דרום-תימן).
לאחרונה נתפרסמו ידיעות על מיתקפה חדשה של כוחות סולטנות עומאן-דופר, בהנהגת כוחות צבא איראניים, נגד מעוזיה של "החזית העממית" בשטח המשוחרר בדופר. התפתחות זו מצביעה על שינוי ביחסי הכוחות בדרום-מזרח חצי האי ערב. איראן הולכת וכובשת לעצמה מעמד חשוב, בתור "כלב השמירה" של האימפריאליזם (האמריקאי והבריטי) באזור. התנועות המהפכניות תיאלצנה לעמוד בעתיד מול קואליציה של השליטים המקומיים, איראן והאימפריאליזם, כשהן מנותקות כמעט מכל מגע עם כוחות האוהדים את מאבקם. דרום-תימן, הנתמכת על ידי "הגוש המזרחי" וסין, והנמצאת במאבק בלתי פוסק נגד הריאקציה מפנים ומחוץ, מהווה עדיין את בסיס הכוח של "החזית העממית" בעומאן-דופר. כניסתה של איראן, בצורה פעילה, למאבקים הפוליטיים והצבאיים באזור, תאלץ כנראה את הכוחות המהפכניים לחפש להם בעלי ברית בעולם הערבי, ולא מן הנמנע שדבר זה ייעשה תוך ויתורים מסוימים בשטח האידיאולוגי-הפוליטי. עתידו של הניסיון הסוציאליסטי בדרום חצי האי ערב תלוי עתה, יותר מתמיד, בהתפתחויות מהפכניות בעולם הערבי; מס-השפתיים שמשלמים המשטרים הערביים "המתקדמים" (מצרים, סוריה ועיראק) בתמיכה במאבקים במפרץ הערבי, מסמל את מוגבלות מאבקם נגד האימפריאליזם והריאקציה הערבית.
מערכת מצפן
ראיון של "טריקונטיננטל" (כתב-עת היוצא לאור בקובה) עם מוחמד עבדאללה, חבר הוועד המבצע של "הפיקוד הכללי של החזית העממית לשיחרור עומאן והמפרץ הערבי" (להלן: החזית העממית):
"קצהו הדרום-מזרחי של חצי-האי ערב עובר עתה תהליך חברתי חשוב, אשר שובר את המיסגרות המסורתיות ומוביל אל מאבק אלים לשיחרור לאומי, מאבק אשר הגיע לכלל הצלחה ברפובליקה העממית הדמוקרטית של תימן (דרום-תימן), תחת הנהגה מארכסיסטית. המאבק נמשך לקראת הניצחון בסולטנות של עומאן-דופר, והוא הולך ומתחזק במדינות השונות של פדרציית אמירויות המפרץ. אין מקום לספק באשר לקיומו של קשר אימפריאליסטי במפרץ הערבי (כך נקרא "המפרץ הפרסי" בפי הערבים), קשר הבא לידי ביטוי בשלושה אספקטים: צבאי, פוליטי וכלכלי.
"משטר-הבובה של הסולטן סעיד בין-טיימור-קאבוס מקבל חיזוק בצורה שיטתית. קאבוס הצליח לסלק את אביו מהשלטון בעזרת המשמר-האישי הבריטי, אשר נועד כביכול לשמור על אביו מפני הפיכות-חצר. לאחר ההפיכה (1971) חתם קאבוס על שורה של הסכמים שונים עם איראן [בשלטון השאה], ערב-הסעודית ובית-המלוכה הירדני. הסכמים אלה העניקו לסולטנות עזרה צבאית רצינית לצבאה, המונה 10,000 איש. עזרת איראן הוגדלה בצורה משמעותית לאחר שני ביקוריו של טוואיני בן-שיהאב, יועצו של קאבוס, בטהראן (1971–2). באותה תקופה גם השתלטה איראן על האיים אבו-מוסה, טומב הגדול וטומב הקטן שבתוך המפרץ הערבי, על אום-אלג'אנאם שבכניסה למיצרי הורמוז ועל איי קוריה-מוריה הנמצאים מול חופיה של עומאן. מכאן מתגלה שהנוכחות הצבאית של איראן איננה מוגבלת למפרץ עצמו, ויש לה שלוחות במפרץ עומאן ובים הערבי. כתמורה לוויתוריו על האיים הללו קיבל שליט עומאן מאיראן תגבורת צבאית של 2,900 חיילים. המטה הכללי של כוחות אלה ממוקם באי קוריה-מוריה. כאלף מהם כבר נשלחו אל היבשת כדי להילחם בכוחות הגרילה של החזית העממית. חיל האוויר של הסולטנות נעזר ב-30 טייסים ובתשעה הליקופטרים איראניים. אנשי שירות-הביטחון האיראני, שאומנו על-ידי יועצים אמריקאיים, משתתפים בפועל בחקירת שבויים מהחזית העממית ובניהול מבצעי ענישה נגד כוחותינו והאוכלוסיה המקומית. הסיבה להגברת התמיכה בשלטון של עומאן-דופר נעוצה בצורך להגן על האינטרסים הכלכליים (נפט) והגיאו-איסטרטגיים של בריטניה וארצות הברית באזור".
■ ערב הסעודית
"אחרי ביקורו של קאבוס בריאד, 1971, אישר המלך פייסל מענק כספי למטרות צבאיות בעומאן בגודל של 600 מיליון לי"ש. שר ההגנה הסעודי, סולטן עבד אל-עזיז, אף ביקר בסאלאלה (העיר המרכזית בדופר) כדי ללמוד את הצרכים המיוחדים של השלטון באזור. כמו כן נשלחו יועצים צבאיים.
"כתמורה על העזרה הזו הסכים קאבוס לרכז חלק מכוחותיו ליד הגבול עם דרום-תימן. זאת, כדי למשוך חלק מצבאה של דרום-תימן הרחק מגבולה הצפוני עם ערב הסעודית; פעולה זו מסתמנת כחלק מתוכנית, שמטרתה להקיף ולבודד את המצודה המהפכנית-מארכסיסטית של חצי-האי, ולגרום לה צורך להסיט חלק ממשאביה האנושיים מפעולות לשינוי כלכלי וחברתי לפעולות-הגנה.
"אני מאמין שכעת אפשר לראות בבירור את חלוקת אזורי ההשפעה באזור: איראן משתלטת על מי המפרץ הערבי, מפרץ עומאן והים הערבי; ערב הסעודית מתבססת כשליטת אדמות חצי-האי מבלי לנטוש, כמובן, את שאיפותיה לשליטה אבסולוטית באזור. למרות הסתירות והניגודים שבאינטרסים של שתי המדינות, הברית ביניהן מוכיחה עצמה כרבת-עוצמה. השאיפה לשמור על הסטאטוס-קוו מפני רעיונות של מהפכה סוציאלית-כלכלית היא שדוחפת את איראן, ערב הסעודית, פדרציית אמירויות המפרץ, ירדן, אתיופיה [הראיון נערך לפני ההפיכה באתיופיה] ועומאן-דופר לשיתוף פעולה. זוהי הברית של הריאקציה הערבית כנגד המהפכה הערבית המתעצמת.
"נציגיה של ברית-הריאקציה נמצאים גם בסולטנות של עומאן-דופר. ארבע-מאות איש, המפוזרים בין חילות השריון, הארטילריה וכוחות הביטחון, אומנו על ידי הבריטים בהשגחתו של עבדאללה עבד אל-דייאם, השגריר הירדני בסאלאלה ואחד מקציניו של חוסיין, שהנהיגו את הטבח בפלסטינים בירדן בספטמבר1970 .
"המאבק לשיחרור לאומי בנקודה איסטרטגית זו של השלטון הקולוניאלי נתקל לא רק בהתערבות צבאית. דיכוי פוליטי הוא עובדה בכל השטחים של החיים הלאומיים. לפי נתונים רשמיים נמצאים כ-500 אסירים פוליטיים בבתי הסוהר של סאלאלה, דופר, מטרח ומסקט. ב-19 ביוני 1974 הורשעו והוצאו להורג עשרה אסירים פוליטיים ו-32 נידונו למאסר-עולם. בפעם הראשונה נידונו גם שבע נשים למאסר באשמת ניסיון-הפיכה".
■ הצלחות צבאיות
"באוקטובר-נובמבר 1971 פתחו כוחות-הממשלה במסע צבאי (בהדרכת יועצים אנגליים) נגד כוחותינו באזורים המשוחררים. בפיהם כונה המסע "מבצע יגואר". למרות המטרייה האווירית, הארטילריה והשריון נהדפו כוחות האויב לכל אורך החזית. לאור תבוסתם נאלצו לסגת אל עמדותיהם בקירבת סאלאלה ואל הרצועה הצרה לאורך החוף, שם יש להם עדיין שליטה.
"מרבית הקרבות מתנהלים, בדרך כלל, על הדרכים לחאמרין, המאפשרות לאויב ליצור קשר עם [הבירה] מסקט, ועל דרך הו צ'י-מין, דרכה מגיעה האספקה אל כוחותינו מדרום-תימן. האויב נוהג לתקוף את המשמר העורפי שלנו מרמות-סרפיט שליד ערב הסעודית ודרום-תימן, באמצעות תותחים ארוכי-טווח ומטוסי הפצצה. התקפות אלה מכוונות גם נגד כוחותינו וגם נגד כפרים, סכרים ומשקים חקלאיים".
■ הבריטים
"בבסיס חיל-האוויר בסאלאלה יש לבריטים כמאה טכנאי-מטוסים ו-35–45 טייסים. מהאי המבוצר מאסירה (ממנו גורשה האוכלוסיה המקומית) נשלחים מטוסי הפצצה ארוכי-טווח למשימות נגד כוחותינו. בסיס חיוני זה משמש גם כבסיס אספקה ליחידות צי המלחמה האמריקאי בדרכן למפרץ הערבי (אל הבסיס הימי בבאחריין), לדרום-מזרח אסיה ולמזרח הרחוק".
■ האזורים המשוחררים
"באזורים המשוחררים חיים כמאתיים אלף תושבים. ההצלחות הצבאיות ייחשבו ללא-כלום אם לא יתלוו אליהן עבודה פוליטית ושינויים סוציאליים-כלכליים. אחת המטרות העיקריות של המאבק היא לגייס את ההמונים, את הצבא העממי ואת המיליציות. להשגת המטרה מתנהלים סמינרים הכוללים לימוד קרוא וכתוב ושיעורים פוליטיים. רבים לומדים לקרוא באמצעות כתבים שלנו, המספרים להם מיהם ידידינו ומיהם אויבינו, מדוע אנו נאבקים ולמה זקוקה הארץ לשינוי".
■ בריאות הציבור
"בזמן שלטונו של תייסיר בן-טיימור, אביו של קאבוס, לא היה אפילו רופא אחד בארץ. תמותת התינוקות היתה מן הגבוהות בעולם, והמצב השתפר מאט מאוד מאז. מחלות כמו מלריה ושחפת, או מחלות שנגרמו מתת-תזונה ומטפילים שונים, הניתנות לריפוי על-ידי המדע המודרני, הפילו חללים רבים באוכלוסיה של עומאן-דופר, בגלל מחסור בתרופות.
"כעת יש לנו רק שני רופאים העובדים בבית-חולים-שדה בהאבקוק. העברנו קורסים לעזרה-ראשונה לאנשים שילוו כחובשים את היחידות הצבאיות בקרב. בתקווה להגדיל את אספקת התרופות פנינו בבקשה אל הצלב-האדום הבינלאומי, אך עדייו לא קיבלנו כל תשובה. אולם, אספקה רפואית ממשיכה להגיע אלינו מדרום-תימן ומהארצות הסוציאליסטיות".
■ אירגונים עממיים
"אירגון העם מוצא את ביטויו במועצות-עממיות הנבחרות באופן דמוקרטי על ידי כל קהילה. המועצות מייצגות את הכוח-העליון אחרי הפיקוד האזורי של החזית העממית. משימותיהן של המועצות הן בתיאום, יוזמה וביקורת הפעילות הקהילתית בשטח הסוציאלי, הפוליטי, המינהלי והכלכלי, כמו הקמת ועדות לטיפול בתוכניות השקיה, פעולות תרבות ואירגון החינוך (קרוא וכתוב)".
■ הליגה הערבית
"למרות הנוכחות הצבאית הזרה בטריטוריה שלנו, מתייחסת הליגה הערבית לעומאן-דופר כאל מדינה ריבונית. הגשנו בקשה אל הליגה הערבית להרכיב משלחת שתבקר באזור ותחקור את ההפצצות על אוכלוסיה אזרחית ואת הדיכוי הפוליטי. הם אפילו לא הרכיבו משלחת".
_______