אל הסכסוכים המסורתיים בין בני שבט הנאבאהו לבין המכסיקאים בדרום-מערב ארצות הברית נוסף מימד חדש, עת כבשו האמריקאים את הטריטוריה שנקראה בפיהם ניו-מכסיקו. המכסיקאים שחיו באזור הפכו לאזרחים אמריקאיים. האינדיאנים לא קיבלו זכויות-אזרח כלל, משום שהיו "אינדיאנים-פראים". ההתנגשות הראשונה עם השלטון החדש באה בעקבות עמידתו של זה לצידם של המכסיקאים ונגד האינדיאנים. כך נתעורר ה"צורך" לבנות מצודה צבאית כדי לשמור על החוק והסדר.

‏החיילים רעו את סוסיהם בשטחי המירעה העשירים ביותר ואסרו על האינדיאנים את הכניסה אליהם. הבהמות, שהיו שייכות לנאבאהו, שנתפסו בשטח ה"אסור", נורו בידי החיילים. מנואליטו, אחד מראשי הנאבאהו, הוליך את אנשיו להתקפה על המצודה כדי להעניש את החיילים. כך נפתחה מערכה שנמשכה במשך כל השנה (1860‏). בינואר1861 ‏ (כנראה לאור ההתפתחויות במזרח – היפרדות ה"דרום") נכרתה ברית-שלום בין שני הצדדים, והנאבאהו הורשו לחנות במשך החורף ליד המצודה. נתפתחו יחסי ידידות בין החיילים לבין בני השבט, ובאביב הוחלט על עריכת מירוצי-סוסים.

לקראת המירוץ העיקרי (בין קצין אמריקאי לבין מנואליטו) הימרו שני הצדדים בסכומים גדולים. מנואליטו לא הצליח להשתלט על סוסו, ומשנסתיים המירוץ בניצחון האמריקאי, נתברר כי אחת המושכות של האינדיאני נחתכה בסכין לפני המירוץ. האינדיאנים תבעו מירוץ חוזר, אולם החיילים עטו לאסוף את רווחיהם ונסתגרו במצודה. מה שקרה אחר-כך תואר על-ידי קפטיין ניקולאס הודט, קצין בחיל הפרשים: "הנאבאהו, גברים, נשים וילדים, רצו לכל הכיוונים ונורו ונדקרו בכידונים... אחר-כך צעדתי לעבר המזרחי של המצודה; שם ראיתי חייל רוצח שני ילדים קטנים ואשה... באותו זמן פקד הקולונל על הקצין התורן לפתוח בהפגזה ארטילרית..." וכו' וכו' (22.9.1861).

‏מלחמת האזרחים בארצות הברית לא הביאה הפוגה לאזור. חיילי הדרום נהדפו, אולם הצפוניים ביקשו להם אמתלה כדי להישאר במערב ולא להשתתף בקרבות הקשים במזרח. כך החל מסע החיסול של האינדיאנים באזור בפיקודו של הגנראל ג'יימס קארלטון. הפקודה שנתן: "אסור לקיים הידברות עם האינדיאנים. את הגברים צריך להרוג בכל מקום ובכל זמן, כשאפשר למצוא אותם. את הנשים והילדים אפשר לקחת בשבי, אך, כמובן, אסור להרוג אותם..."

נסיונותיהם של בני הנאבאהו להגיע לפשרה לא הועילו. קארלטון עמד על דעתו: האפשרות היחידה הפתוחה לפניהם כדי להשיג ברית-שלום היא דרך עזיבת ארצם אל השמורה בהוכנה בעבורם, כ-500 ק"מ דרומה משם. הקרבות התנהלו כשנה וחצי, כשהאינדיאנים נמנעים מקרב חזיתי. גם הפרסים, שהוטחו לחיילי ארצות הברית תמורת כל אינדיאני מת, לא קידמו את הניצחון, אך שריפת היבולים בשדות וח‏יסול עדרי הבקר של האינדיאנים הועילו גם הועילו. אט אט עשו הרעב והקור את שלהם. חבורות חבורות החלו בני הנאבאהו לרדת מן ההרים ולהיכנע. בינואר1864 ‏פרצו האמריקאים אל קניון דה-שלי, מעוזם הגדול האחרון של הנאבאהו. בפקודת הקולונל קיט קארסון הועלו ביקתות האינדיאנים ושדותיהם באש, וחמשת-אלפי עצי האפרסקים, שעליהם היתה גאוותם, נעקרו. כששת-אלפים אינדיאנים הסגירו את עצמם, והוכרחו לצעוד 500 ‏ק"מ, בתנאי חורף קשים, אל השמורה. כ-450 מהם מתו בדרך. מנואליטו ומספר קטן מאנשיו נשארו בהרים וציפו לשמוע חדשות מחבריהם בשמורה. השמועות לא היו מעודדות. אלפי האינדיאנים הופקדו תחת מישמר באזור חולי ושטוח, כשהם נאלצים, מחוסר עצים לבניין, להתגורר בתוך שוחות שחפרו. המים היו מזוהמים ואספקת המזון בלתי מספקת. מחלות פשטו במהרה, ומספר הגוועים עלה מיום ליום. לוחמים רבים החלו לנסות להסתנן דרך המשמרות כדי לברוח. רבים נורו למוות.

המרדף אחר חבורתו של מנואליטו לא נפסק. ב-1 בספטמבר 1866 ‏נכנע מנואליטו עם 23 ‏אחרוני אנשיו. הם היו חסרי-כל, פצועים ומורעבים, ללא חיצים וללא קשתות, ללא סוסים וללא שמיכות או חלקי לבוש. קצת אחר-כך נכנע בארבונקיטו עם 21 אנשיו, אשר ברחו לפני כן מן השמורה.

‏למזלם של בני הנאבאהו הוחלף אז המפקח על השמורה. למפקח החדש חיתה ביקורת חריפה על קודמו. בתזכיר ששלח לוושינגטון כתב: "המים שחורים ומלוחים ובקושי אפשר לסבול את טעמם. האינדיאנים טוענים שהמים פוגעים בבריאותם, מכיוון שרבע מאנשיהם מתו במגיפות. החזקת השמורה עלתה לממשלה מיליוני דולארים. הניסיונות החקלאיים לא העלו כל יבולים. ככל שיקדימו לנטוש את השמורה ולהעביר את האינדיאנים למקום אחר, כן ייטב. האם אתם מצפים שאינדיאני יהיה מרוצה ללא הנוחיות המינימלית הנדרשת לחיים, שבלעדיה לא יהיה אדם לבן מרוצה? האם קיים אדם הגיוני שיבחר מקום לשמורה עבור 8,000 ‏אינדיאנים במקום בו המים בלתי ניתנים כמעט לשתיה, בו הקרקע עניה, בו מזג האוויר גרוע, בו שורשי המסקיטו במרחק 20 ק"מ הם העצים היחידים הניתנים לשימוש עבורם? ואם הם נשארים הרי הם עושים זאת משום ששומרים עליהם, ולא מרצונם החופשי..."

התזכיר הועיל. זרם של חוקרים מיוחדים הגיע מוושינגטון. אולם רק כעבור שנתיים הורשו בני הנאבאהו לחזור לארצם, ששטחה קוצץ בצורה דראסטית. שטחי המירעה הטובים נלקחו מהם ליישוב מתיישבים לבנים. אבל בני הנאבאהו נוכחו במהרה לדעת, כי סאת סבלם היתה קטנה ביחס לשאר האינדיאנים במערב. עבור האחרים, המסע דרך שבעת מדורי הגיהנום רק החל.

המערב הפרוע

סרטי "המערב הפרוע" לימדונו כי הלבנים היו "הטובים" ואילו האינדיאנים היו "הרעים". כאילו הלבנים היו "המעטים" נגד האינדיאנים "הרבים". לא כל האינדיאנים היו שוחרי שלום מטבעם. לא תמיד היו האינדיאנים "המעטים והמסכנים". היו אפילו אינדיאנים ששיתפו פעולה עם הלבנים כשכירי-חרב, לדיכוי אינדיאנים משבט אחר. אבל, אם להשתמש בהכללות, המציאות היתה בדיוק הפוכה מזאת המוצגת ב"מערבונים", שהם אחד מכלי התעמולה הטובים ביותר של הציביליזציה הגזענית באמריקה.

כאשר אמריקאים טבחו אינדיאנים בשיטתיות, גברים, נשים וטף (כמו ב"וונדד-ני", ראו בהמשך), זה נקרא "ניצחון מפואר בקרב נגד הפראים". כאשר אינדיאנים הרגו את כל חייליו של הגנרל קאסטר, הרוצח הידוע לשימצה, בקרב של "ליטל-ביג-הורן",  זה נקרא "טבח אכזרי". העובדה שקאסטר נהרג בעת מסע כיבוש, תוך הפרה גלויה של הסכם השלום שנחתם בין ממשלת ארצות הברית לבין הקונפדראציה של השבטים באזור, היא רק "עניין צדדי". אולם, לגבי יחסי הכוחות כבר ברור לכל בר-דעת שמספרי האינדיאנים שהשתתפו בכל קרב נופחו על-ידי האמריקאים פי כמה וכמה. לדוגמה, הם מספרים על קרבות עצומים שהתנהלו נגד המנהיג האפאשי הגדול, ג'רונימו. במשך שנה וחצי הועסקו5,000  פרשים אמריקאים ו-500 אינדיאנים במטרה לחסלו. חבורתו כללה: שלושים וחמישה גברים, שמונה ילדים ומאה ואחת נשים! (1888‏). ג'רונימו היה אמנם מנהיג גרילה מעולה, אבל מכאן ועד לסילופים האמריקאיים בדבר מספר הלוחמים האינדיאנים - עוד הדרך ארוכה.

הסיבה לכל הסילופים הללו ברורה בתכלית. האמריקאים היו חייבים לספר לבניהם, כי האינדיאנים הושמדו באשמתם הם, כי ההתפשטות והקולוניזאציה על חשבון האינדיאנים היו מחויבות המציאות, שהרי האינדיאנים היו תמיד ה"תוקפנים".

האמת היא, ש"המסע מערבה" היה בעצם מסע שנשתלח בידי גזענים ובמהלכו בוצעו מעשי טבח אכזריים ושיטתיים של אינדיאנים, שלא לדבר על הפרות החוזים והבריתות, התנכלויות שונות, הרעבה ושאר שיטות הדיכוי של הציביליזציה המערבית. בסיסה המוסרי של ארצות הברית הוא של מדינה אשר התבצע בה תהליך של קולוניזאציה, והמתיישבים הצליחו לחסל את בני הארץ מבחינה פיזית ומבחינה פוליטית. בסיס כזה אינו יכול להוות בסיס איתן לכל היומרות האמריקאיות ל"דמוקרטיה", ל "ליברליזם" וכו'. בסיס זה אופייני מאוד לתפקיד האמיתי שארצות הברית ממלאת בעולם: תפקיד השוטר.

אישיותו של חלוץ

קיט קארסון, אחד ממפקדי חיל-הפרשים אשר השתתפו במסע הכיבוש והדיכוי נגד שבט הנאבאהו, הוא דמות אופיינית של ה"חלוצים" האמריקאים במאה ה-19‏. כדי לעמוד על אישיותו נסתייע בקטע שנכתב על-ידו בספר "המערב הגדול" (The Great West, edited by Charles Neider, N.Y., 1958), בו הוא מתאר היתקלות עם אינדיאנים משבט הקרואו. בינואר 1833 ‏נגנבו תשעה סוסים ממחנה הציידים בו שהה גם קיט קארסון. שנים-עשר איש יצאו לרדוף אחרי הגנבים. כשהשיגום, הצליחו להחזיר לעצמם את הסוסים ללא קרב. כותב קיט קארסון:

"כינסנו אסיפה כדי לדון בצעדינו הבאים. חלק מהאנשים היו בעד חזרה למחנה, כיוון שהצליחו להחזיר לעצמם את רכושם ללא כל פגיעה. לא כך היה המצב לגבי אלה, אשר מהם לא נגנבו הסוסים. אלה רצו פיצוי על הקשיים שעברו עליהם תוך כדי החיפוש אחר הגנבים. אני ושניים אחרים היינו היחידים אשר מהם לא נגנבו סוסיהם, והחלטנו לפצות את עצמנו מבלי להתחשב בתוצאות. 'מפלגת השלום' לא הצליחה לשכנע אף אחד מאיתנו. כאשר ראו שאנו מחזיקים בהחלטתנו להילחם, החליטו כעבור זמן קצר להצטרף אלינו..."

כאן בא תיאור תיכנון ההתקפה ומהלכה:

‏"הרגנו כמעט כל אינדיאני שהיה במחנה. המעטים שנותרו בחיים היו פצועים וברחו אל המחנה השני". קיט קארסון בא על סיפוקו. עשרים וחמישה אינדיאנים שילמו בחייהם, כדי ל"פצות" את הגיבור האמריקאי על קשייו.

מה קרה ב"וונדד ני"

בסוף חודש דצמבר 1890 קיבל הפיקוד הצבאי האמריקאי במינסוטה פקודה לאסור ולפרוק את נשקו של אחד משבטי הסיו; השבט לא התנגד למאסר, ועל עגלתו של מנהיגו, "רגל שחורה", שהיה חולה בדלקת ריאות, הונף דגל לבן. השבט, שמנה 120 ‏גברים ו-230 נשים וילדים, הובא אל מקום שנקרא "וונדד ני" (ברך פצועה). למחרת פורק הנשק מעל האינדיאנים. כמות הנשק שנאספה לא הניחה את דעת הצבא, אשר החרים גם סכיני-מטבח, יתדות-אוהל, גרזינים וכו'. אחד האינדיאנים, שהיה חירש, סרב לתת את רובהו בטענה שקנה אותו בכסף מלא. מכיוון שלא שמע את אשר נאמר לו, ניסו החיילים לקחת ממנו אח הרובה בכוח. נפלטה יריה. לשמע היריה פתחו החיילים באש. שני תותחי הוביצר, שהיו מוצבים על גבעה סמוכה, פתחו בהפגזה. כאשר נפסקה האש נמנו בשטח גופותיהם של 153 אינדיאנים. רבים אחרים נפצעו קשה ומתו זמן קצר אחר כך. הפצועים שהצליחו להימלט מתו אף הם, מקור. בידי האמריקאים נותרו רק ארבעה גברים וארבעים-ושבעה נשים וילדים, כולם פצועים. גופות האינדיאנים ההרוגים הושארו פזורות בשלג, וכך נמצאו על ידי משלחת-קבורה זמן מה אחר כך.

ב-1972 ‏כבשה קבוצה של אינדיאנים משבט הסיו ומתנועת האינדיאנים-האמריקאים את תחנת-המסחר שבוונ‏דד-ני, והחזיקה בה כחודשיים. יחידות צבא ואף-בי-איי הקיפו את האזור, והטילו עליו מצור. כאשר החלו הנצורים לרעוב, הם הצליחו להימלט מהכיתור דרך מנהרות ארוכות שחפרו אל מאחורי הקווים של הצבא. כאשר נכנס הצבא למקום, לא מצא שם, לא את מנהיגי המרידה ולא את הנשק.

הגדרה עצמית לשבט הנאבאהו!

בשמורה האינדיאנית של בני שבט הנאבאהו מתגוררים כיום כ140.000-‏ בני אדם על שטח של כ-65 אלף קמ"ר בצומת הגבולות של אריזונה, יוטה, קולורדו וניו-מכסיקו. השמורה היא כיום, בעצם, מעין מדינת-לאום נפרדת שאינה כפופה לחוקי המדינות השכנות. עובדה זו, בליווי ההתעוררות הרדיקאלית של האינדיאנים, הביאה בזמן האחרון למספר התנגשויות בין לבנים עוינים לבין אינדיאנים, בעיירות שעל גבול השמורה. ב-21 באפריל נרצחו שני אינדיאנים בידי לבנים; שישה ימים אחר-כך נרצח שלישי. "הקואליציה לשיחרור הנאבאהו" אירגנה מספר מצעדי-מחאה נגד מעשי הרצח ובתביעה למתן יותר שירותים לאינדיאנים שבשמורה. אחת ההפגנות התנגשה במצעד-ראווה שערכו השריפים המקומיים, הלבושים במדים הכחולים של חיל-הפרשים הידוע לשימצה. במהלך ההתנגשות נפגע שוטר אחד ו-31 ‏אינדיאנים נעצרו. הלבנים נוטים להטיל את האשם על יסודות "אדומים" שמסיתים את האינדיאנים.

אחת הבעיות המעיקות על בני הנאבאהו היא בעיית הבעלות על בתי המרזח שבאזור. שלטונות ארצות הברית מצאו שהאלכוהול הוא פתרון נאות לכל הבעיות של האינדיאנים. ב"דרך מיסתורית" נתגלה, שהבארים באזור נתונים לבעלותם של לבנים, המרוויחים הון-עתק מהפתרון הסופי של האינדיאנים. אחוז המובטלים בשמורה עצום – כ-30 ‏אחוז. אולם לאחרונה נפתחו לפני התושבים אפשרויות חדשות, כאשר התגלו בשטח השמורה מרבצי אורניום. יושב-ראש מועצת השבט, מהנדס אלקטרוניקה במקצועו, דואג להעלות את השמורה על דרך של תיעוש ופיתוח, בעזרת הכספים הזורמים פנימה מהחברות המפעילות את המכרות. מעמדם הכלכלי המתחזק מפחיד את שכניהם, אשר תקופה ארוכה הפיקו רווחים מחורבנם של תושבי השמורה. נעשים ניסיונות לקנות את כל תחנות-המסחר מידי הלבנים, ובקרוב אף יוחל בהקמת עיר חדשה. אולם, הדבר שהרגיז ביותר את שלטונות ארצות הברית היתה הצעתו של היו"ר, מקדונלד, להכיר בשמורה כמדינה ה-51 ‏של ארצות הברית!

אפלייתם ודיכוים של האינדיאנים בארצות הברית אינם דבר חדש . כיום, על רקע מעמדה הכלכלי והמדיני של ארצות הברית כמעצמה עולמית, נראה המשך הדיכוי והאפליה כלפי האינדיאנים כאנכרוניזם מרושע. אולם, מאחורי הדיכוי הישיר לא קשה לאתר את ידיהם של הקפיטליסטים הגדולים, הבוחשים בקלחת. אחרי שהפרה ממשלת ארצות הברית יותר מ-400 חוזים ובריתות שנחתמו עם האינדיאנים, לאחר סילוקם השיטתי מכל הטריטוריות העשירות, תוך ניסיונות לחסלם פיזית – לאחר כל אלה עדיין לוטשים רודפי הבצע האמריקאים את עיניהם אל המעט שהואילו ב"טובם" להותיר ל"פראים". האפשרות שהאינדיאנים יוכלו לפתח את השמורה בלי להזדקק ל"חסדיו'' של המימשל הפדראלי; האפשרות שהאינדיאנים יתקרבו אל רמת-החיים של שכניהם הלבנים; האפשרויות הללו מטרידות, כנראה, את מנוחתם של חסידי "העולם החופשי".

אולם, מלבד הסיבות הכלכליות נראה שהיחס הגזעני-השוביניסטי כלפי האינדיאנים מקורו גם ברגשות האשם של האמריקאים. רגשות אשם אלה מתבטאים בגילויי אהדה אימפוטנטיים ל"אינדיאנים הסובלים" מצד חוגים ליברליים, או בהתייחסות משפילה מצד "הפטריוטים האמריקאים".

האינדיאנים נמצאים כיום במצב קריטי. עומדת בפניהם האפשרות להשתלב בחברה המודרנית, תוך שמירת ייחודם, או דעיכה איטית אל אלכוהוליזם, עוני, בערות ומחלות, עד כיליונם הפיזי. המשטר האמריקאי היה מעדיף את האפשרות השניה...