האולם הריק של עצרת האו"ם בשעת נאומו של [שגריר ישראל] תקוע, כמו תוצאות ההצבעה בשאלה הפלשתינאית, ממחישים בצורה ציורית כי המדיניות הישראלית פשטה את הרגל והגיעה למבוי סתום.
והתוצאה?
כל יום מגויסים שגרירי ישראל ופקידיה מחדש, כדי לברר מה מסתתר מאחורי "פליטת הפה" של נשיא ארצות הברית, ומה משמעותם של דברי [תת שר החוץ האמריקאי] סיסקו על הפלשתינאים.
אף אחד בעולם לא בלע את הגירסה כי "אין עם פלשתינאי". אף אחד אינו מקבל את הגישה הישראלית כי לעם הפלשתינאי, ש"אינו קיים", יש נציגות אחרת מלבד אש"ף.
מה יוצא ממדיניות זו של ממשלת ישראל?
התשובה ברורה: עוד מלחמה – חמורה יותר, קשה יותר ואכזרית יותר מכל קודמותיה. עוד קורבנות, עוד נכים, עוד אלמנות. עוד מיסים ועוד יוקר.
ובינתיים?
הכיבוש נמשך. ההתנגדות גוברת. ההתנגדות מגבירה את הדיכוי, והדיכוי מוליד טרור. יהודים וערבים חפים מכל פשע נופלים קורבן למדיניות זו, המתכסה באיצטלה של ביטחון.
זה ביטחון זה?
זה טירוף!
ולטירוף יש היגיון משלו. עם ש"לא קיים" חי במשך שנים בחלקו במחנות פליטים ובחלקו תחת עול של כיבוש. להתארגן בשטחים – לא ניתן לו; באירגוניו הצבאיים – נלחמים בדם ואש. וכשתלמידים מפגינים וסוחרים שובתים – עוצרים אותם, קונסים אותם ו… מגרשים אותם!
אנו שואלים את המגרשים: איזו אלטרנטיבה אתם נותנים לאדם שזכות ההתארגנות נשללה ממנו; זכות ההתבטאות נמנעה ממנו; הזכות להפגין נאסרה עליו ואפילו את הזכות לחיות בארצו נוטלים ממנו?
אין לנו "נוסחת קסם" להתרת הסבך הקשה שבו אנו חיים. אך אנו מצביעים על כיוון ועל דרך העשויים להוציאנו ממעגל הדמים הזה:
■ להכיר בקיומו של העם הערבי הפלשתינאי;
■ להידבר עם אש"ף, ולא להתחמם עוד ועוד עם חלומות של הסדר עם חוסיין.
באחת:
להכיר בזכויות שני העמים החיים בארץ זו, ולהשתית את העתיד על בסיס כיבוש זכויותיהם הלאומיות של שני עמים אלה.
הידברות ולא דיכוי!
שלום ולא כיבוש!
זכות הגדרה עצמית לשני העמים!
משא-ומתן עם אש"ף – לא עיסקה עם חוסין!
יופסקו הגירושים, יוחזרו המגורשים!