[חלק קודם: השיטה ואתה: 1.השיטה - דב ש"ס]

 

מדינת ישראל תקועה בתוך קשיים כלכליים גדולים. הפועלים ושאר עניי ישראל נדרשים לצמצם את צריכת המזון והלבוש שלהם ושל משפחותיהם, בעוד המנכ"לים של המפעלים הפרטיים והממשלתיים ימשיכו לנוע על כבישי הארץ במכוניות האמריקאיות, יבלעו דלק יקר על חשבון האומה, ימשיכו לקבל הטבות של מאות אלפי ל"י בשנה, פרט למשכורות השמנות הרגילות שלהם (5,000-4,000‏ ל"י לחודש), ימשיכו לחלק דיבידנדים לבעלי המניות וימשיכו לנסוע, עם או בלי בני משפחותיהם, לחו"ל על חשבון ה"הוצאות העסקיות", כלומר על חשבון משלם המיסים המתקשה לפרנס את בני ביתו.

‏"החברה לישראל" תמשיך לקבל לבעלותה "נכסים לאומיים" במחיר של לירה ישראלית אחת תמורת ערך של שני דולר; תמשיך להיות מבוטחת על-ידי אוצר המדינה, ברווח מינימום של 8% ‏על השקעותיה.

‏הדבר הממשי היחיד שעושה הממשלה כדי "לקרב את השלום" הוא רכישה של
‏כמויות אדירות של נשק ותחמושת, העולות הון תועפות והמהוות אחד הגורמים הראשיים לבוץ הכלכלי בו תקועה המדינה. גם סוחרי וסוכני הנשק הזה לא יהיו "מופסדים", חס וחלילה... "אחוזים קטנים" מעסקות ענק כאלה הן הכנסות עצומות, שכולנו נתבעים לממן כחלק ממטרות "התוכנית הכלכלית החדשה". כמה מאדונים-סוכנים אלה הם קצינים גבוהים לשעבר בצבא, ומופיעים תכופות בזירה הפוליטית. שמא נצפה מהם כי ימליצו לעשות צעדים לקראת שלום עם הערבים? מה יהיה אז על עסקות הנשק שלהם?

‏האם הממשלה עושה זאת כי היא ממשלת רשע? האם משום ששריה הם אנשים רעים? – לא ולא.

‏הממשלה מופקדת על משטר חיים מסוים, שעקרונותיו בתחום הכלכלי-חברתי הם: חופש יוזמה לקבוצה קטנה, מוגבלת, אך עתירת הון, או שליטה על מקורות הון אדירים שלא בבעלותה המשפטית – כל זאת בזמן שהמוני אנשים, מרבית האוכלוסייה, מקבלים על עצמם את התפקיד לבוא לעבודה כל בוקר, לעשות את אשר הם מצווים לעשות, לחזור הביתה לפנות ערב ולחזות בטלביזיה. זאת, תמורת שכר האמור להתאים לרמת-חיים כזו, שתאפשר את שובם למחרת למען עשיית אותו דבר עצמו, ברמה סבירה של יעילות ושל השלמה עם דרך חיים זו.

‏שיטה כזו, כאשר היא נקלעת למשבר המצריך ריסון בצריכה והקטנת ההכנסות
‏הריאליות – אינה מסוגלת לפגוע בקבוצת-העל הנ"ל, כי מערכת הכנסותיה הן המנתבות את פעילותה המשקית. קיצוץ משמעותי בהכנסותיה יפגע ביוזמות השקעה וייצור, ויסכן את המערכת הקיימת כולה.

‏לעומת זאת, פגיעה בהמוני העובדים תיצור התמרמרות, אך לא תסכן את המערכת. כי אותם המונים ייאלצו להשכים ולבוא לעבודה, כי אחרת גם כיכר הלחם והסוכר, היקרים יותר, לא יוכלו להיות בהישג ידם.

‏עניין זה מחייב מחשבה מעמיקה.

‏אין כל ספק, שצריך לעמוד על תשלום מלוא תוספת-היוקר, לא רק פעמיים בשנה, אלא תוך התאמה חודשית למצב המחירים בשוק.

‏פועל המשלים עם עקרונות המשטר יסתפק בכך. אך מי שמוכן להעלות סימני שאלה על עצם שיטת המשטר, בלעדיותה וההכרח להמשיכה – היינו מציעים לו להרחיק לכת ולתבוע במפגיע להפקיע, לצורכי שמירת רמת-החיים של העובדים והעניים, את כל הדיבידנדים של כל המפעלים והחברות הכלכליות.

מפעלים אשר בעליהם יחפצו לסוגרם, מפאת ההפקעה הנ"ל של הרווחים, ימשיכו להיות מופעלים על-ידי הנהלות נבחרות על ידי עובדיהם, כאשר הם נתמכים על-ידי המדינה וחוקיה.

‏זה נשמע מהפכני, ואומנם כך הוא הדבר.